מתוך "חדשות בן עזר" 46, 18 ביוני 2005

אחת הרעות החולות בטיסות, שכולאות את האדם בין שעה-שעתיים לבין אחת-עשרה שעות ויותר בחלל סגור אחד ובצפיפות עם עשרות בעלי-מעיים אחרים, היא הקושי להתגבר על מכת ההפלצות: הן באופן פעיל, להתאפק או לשחרר בשקט, והן באופן סביל – להריח את הנאדות ששיחררו הנוסעים האחרים.
הגדילו עשות חברות הטיסה שכוללות בארוחותיהן גביע גדוש חומוס ופיתות חמות, מתוך אמונה שגורם הפלצות אדיר זה, שרק שעועית אפוייה במיץ עגבניות או מרק שעועית או חמין-של-שבת – חזקים ממנו – יישאר כלוא בבטנם של הנוסעים בארבע-חמש השעות הבאות הנחוצות לעיכולו, ותוצאותיו תוכרנה כבר הרחק מבטן המטוס.
דא עקא, שיש טיסות שנמשכות זמן רב יותר, והחומוס בינתיים משתחרר לאוויר המטוס בצורת הצבירה הקקה-גזית שלו, ומנגד יש בעלי קיבה ומעיים שמעכלים מזון מהר יותר, ויכולים להפליץ חומוס לאחר שעתיים בלבד, גם בטיסות קצרות יחסית.
שלא לדבר על סוגיות קשות לא פחות. למשל, מה עושה נוסע כמו מר סופר נידח שלא הצליח לחרבן בבוקר או בכל שעה אחרת, לפחות פעמיים-שלוש – כדי לנקות את בני-מעיו לקראת הנסיעה, ובטנו נושאת עתה פנימה לבטן המטוס מוכנים-כבר הקקה-גזים מארוחותיו ביום אתמול, ולא כל נוסע זהיר לאכול בטווח של כשתים-עשרה שעות לפני הטיסה רק מאכלים קלים, נטולי קטניות וחנקן, וחברות הטיסה גם לא שולחות הוראות ניקוי מעיים לנוסעים, שהן חיוניות לא פחות מההוראות המפורטות שמקבל כל בעל-מעיים לפני בדיקת קולונוסקופיה מעכוזו. אילו היו כל הנוסעים צמים לפחות שתים-עשרה שעות לפני הטיסה, לא היו ההפלצות באות כלל לאוויר המטוס.
ועצה עוד יותר טובה היא טיפול חוקן לכל נוסע טרם עוברו את ביקורת הדרכונים כדי לוודא שמעיו ריקים וכמו שבנמלי התעופה של תאילנד ממשיכים לעבוד במכוני העיסוי על הנוסע עד סמוך לעלייתו למטוס, כך יפעלו בטרמינלים גם מכוני החוקנים.
ואם כבר הפליץ – הלא גם כאן יושב הנוסע בפני אחד הפרדוקסים הגדולים של הבטן האנושית והוא – שלא הריח קובע אלא הרעש. אם אתה מצליח לשחרר נאד שקט, אפילו מסריח, לתוך ריפוד הכיסא שלך ומבלי השמע קול – בּוּל! הרווחת. אך אם חס ושלום תקעת נאד רועש, אפילו חסר ריח לחלוטין – אכלת אותה. אין בושה גדולה מזו בטיסה!
האם אפשר להדמים פלוץ רעשני או לחלופין לחצרץ פלוץ שקט? (כמובן לא במטוס אלא כשאתה לבד בבית ורוצה ליהנות גם מחוש השמע, להפליץ ולשיר!)
על כך מתנהל מחקר גזו-סטאטיסטי בחסות פרופ' פלוץ בן-שחר, דיקן אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, שבין שאר תאריו הוא גם ראש החוג למדעי השלום ולנשיאת חן בעיני גויים. תוצאות המחקר (העומד להתפרסם באנגלית בהוצאת אוֹקסְפְלוֹץ פְּרֵס, שגם מימנה אותו בחלקו) מאששות את משנת עלי באבא והומיי באבא על גזענות וקולוניאליזם: הן מראות כי אצל 60% מקרב הפלשתינאים שמחוץ לגבולות ישראל נצפית תופעת פלוץ שקט, אצל 50% מאזרחי ישראל הערבים נצפית התופעה, אצל 40% מיהודי ישראל בני עדות המזרח נצפית התופעה, ורק אצל 30% מיהודי ישראל האשכנזים נצפית תופעת פלוץ שקט – כלומר 70% אשכנזים יריעו מבלי אשר יחושו כל צורך להסוות, מה שגם נובע מעודף תזונה משווע, והוא כדרכן של חברות קולוניאליסטיות הנמצאות בתהליך שקיעה. (הנתונים מהימנים בהחלט מהיותם מותאמים-מראש ובסדר-גודל מדוייק של מאה אחוז לדעות הקדומות ולהשקפת העולם הפוליטית של החוקרים בפקולטה למדעי הרוח והחברה, כְּמָה שנאמר: "חברֶה, מי עשה כאן רוח?")
נשים אינן מפליצות כלל. כלומר, לא שומעים אותן.
אשתו של מר סופר נידח נוהגת לומר לו בטיסות: "תפסיק להתאונן. אתה יכול ללכת לבית-השימוש ולשחרר שם את הגזים!"
ובכן, קודם כל מר סופר נידח שונא ללכת לבתי-השימוש במטוסים כי תמיד נדמה לו שהם לא די נקיים, זאת לפי התור שהיה לפניו,
וגם הרעש של הורדת המים באסלה מפחיד אותו, כאילו ניבעה חור במטוס!
כן, ולפעמים הוא אפילו אינו משתין עד חמש שעות – מבית-נתיבות ההמראה ועד לבית-נתיבות הנחיתה. וככל שהוא מקשיש כך הוא נעשה יותר פרטנציוזי וקפריציוזי.
ובנוסף לכך, קירות בית השימוש במטוסים דקים, והם ממוקמים ליד המיטבח ומושבי הדיילות או ליד מושבי נוסעים, ומי שאינו מצליח להפליץ בשקט יוצא משם בבושת פנים יותר מאשר אילו עישן שם או אנס.
ולמפליצים כרוניים, בעלי תפוקה גדולה, המעט שהם מצליחים לשחרר בבית-שימוש בגובה עשרה קילומטר מעל כל בית-כיסא נורמאלי – הוא ממש בדיחה, מה עוד שלעיתים דווקא אז נסגר המצליץ של הנוסע וכאילו נסתתמה בטנו. ורק הוא חוזר לשבת על מקומו, והנה שוב יש לו קראמפים (עוויתות כואבות) שנוצרים מטיולי הגזים ומפרפוריהם בבני-מעיו!
לפיכך החליט "חדשות בן עזר" לערוך מכרז עולמי בין יצרניות המטוסים וחברות התעופה לעיצוב המושב המושלם בכיסאות במטוסים.
מדובר בצינור סמוי דמוי שואב-אבק שיפעל בשקט גמור ויקלוט ברצף, או לפי חיישן-פוֹרְץ שיפעילו בעת הצורך – את הסירחון שהנוסע משחרר בחשאי לתוך מושבו, כתינוק היושב בכיסא-עץ גבוה ומתחתיו סיר נשלף –
רק שלא מדובר כאן במוצקים אלא ברשת-ריפוד דקה וכהה שתסתיר את חלל הקליטה של גז הנוסעים. ייתכן שאיסוף נבון של הפלצות יוכל גם להוסיף אנרגיה למנוע המטוס, והטסים בו יחושו בקשר שבין התאמצותם לשחרר גז לבין התגברות המהירות המופקת מן המנוע הסילוני. ובייחוד יש להתאמץ בעת ההמראה, שאז כידוע צורכים המנועים כמות עצומה של דלק בזמן קצר ביותר, וממילא מצויים כל הנוסעים בתנוחה אלכסונית המתאימה לסיוע.
ישנן שמועות שריפוד המושבים כבר הוכשר במידה מסויימת לכך והוא קולט ריחות, אחרת היה האוויר בטיסות מסריח עד לבלי נשוא, אלא שחברות התעופה שומרות את החידוש בצנעה (עדיף בעיניהן לא לתת פרהסיה לנושא לא מלבב ורחוק מפומביות, שאחרת ידרוש הציבור כי יתקבלו לעבודה רק טייסים תתרנים) ואילו החברות הישראליות, על אחת כמה וכמה – מצניעוֹת מטעמי כשרות את עירוב פלוצֵי הבשר, החלב והפרווה, מה עוד שכיום מוחרם השימוש בפרווה מן החי.
ואיך מתבצע הטיהור הדיסקרטי? דיילות-אוויר תתרניות שאינן חוששות להתכופף ולהריח – טומנות לפני הטיסה במושבי הנוסעים גלולות אנטי-ריח שמתנדפות בבואן במגע עם הפְלצות מכל גזע, דת ומין.