פרק יומן מיום 11 ביוני 1973

11.6.1973. י"א בסיון תשל"ג. יום שני. היה יום חם. אחרי-הצהריים נסעתי לירושלים. בערב התקיים הדיון בצריף הנשיא-לשעבר ביד יצחק בן-צבי ברחביה. השתתפו: צבי ירון (זינגר) כמנחה, פרופ' שלמה אבינרי, ח"כ יוסף גולדשמידט, אליעזר ליבנה (אשר על ספרו נסב הדיון – "ישראל ומשבר הציביליזציה המערבית") ואני. נושא הדיון הכללי היה: מקורותיה החילוניים והדתיים של שיבת ציון.
אבינרי הרצה ראשון ודיבר על חילוניותם של הרצל ומשה הס. אחריו דיבר גולדשמידט. אחר כך אני. הדגשתי את סכנת טשטוש המקור החילוני של הציונות, סכנת האידיליקה. עמדתי על התפיסה הפוליטית ועל זיוף כמה אספקטים של המציאות בספר, תוך הקראה אירונית של מבחר קטעים. (אכתוב על כך מאמר).
עוד אמרתי כי ליבנה מנסה לצייר תמונה של "היסטוריה קדושה", כאילו השתמש ריבונו-של-עולם בחילוניות כמכשיר להשגת מטרות דתיות. בבחינת גוי של שבת. כביכול עורמת ההיסטוריה. ואמרתי שאינני סבור שעגנון, ברנר והזז – אשר עמדו על חריפות הקרע – חיו בעולם מדומה.
ליבנה נשא נאום כמעט נבואי על קץ הגלות, ואחריו קם שוב אבינרי והפעם היה חריף עוד יותר ממני, והתעכב על סילופי המציאות בספרו של ליבנה בקשר לשאלה העדתית ובקשר למתירנות.
כאן הפסיק אותו ליבנה ואמר שהמתירנות, החשיש, הפורנוגראפיה והצגות העירום יגרמו לכך שהצעירים לא יהיו חיילים טובים ולא יֵדעו להפעיל מערכות נשק מסובכות.
אבינרי אמר: "אני מכיר את הצעירים האלה. הם סטודנטים שלי. ביום הסטודנט הם רוצים דווקא הצגת חשפנות, אבל כשצריכים אותם לצבא הם קצינים מצויינים ויודעים לעשות את העבודה. אלה הם אותם בחורים."
פרופ' [ישעיהו] ליבוביץ, שישב בקהל, והעווה כל הזמן את פניו למשמע דברי ליבנה, ובייחוד שעה שליבנה אמר שאין סתירה במטרה הסופית בינו לבין ליבוביץ – שאין קיום למדינת ישראל בלא קיומה של הדת היהודית, אלא שליבוביץ מציג זאת בצורה שלילית ואילו הוא, ליבנה, בצורה חיובית – ליבוביץ, למשמע דברי אבינרי, קרא קריאת ביניים:
"הם יהיו קצינים טובים בצבא אבל יישארו אותם סמרטוטים בתור בני-אדם!"
מישהו בקהל קם וצעק: "איך אתה מעז לדבר כך על קציני צה"ל? הם קצינים מצויינים!"
צעק ליבוביץ: "גם קציני אס-אס היו קצינים מצויינים!"
כאן קם ד"ר ישראל שייב-אלדד, שישב אף הוא בקהל, [אבא של ח"כ אריה אלדד], התהלך במעבר לקראת הבמה וצעק:
"די! די! להפסיק! אי אפשר יותר! במקום הזה לשמוע דברים כאלה! להפסיק! הוא משוגע!"
ליבוביץ לא היפנה אליו כלל את פניו, ואילו אלדד, היסטרי, מנופף בידיו כטחנת-רוח, פנה לעבר היציאה והמשיך לצעוק:
"חבל. גאון, פרופיסור, אבל משוגע! חבל על האיש."
ויצא.
הדיון נמשך בדברי אבינרי ודברי סיכום של ליבנה, ושוב התלהטו הרוחות כשעלתה שאלת הפנתרים השחורים. אבינרי ממש התרגז, וליבנה השמיץ את כל התופעה הזו וביטל אותה ביהירות פולנית.
בסוף הערב כתב [אליעזר ליבנה] לי ולאבינרי הקדשות על עותקי ספרו, ונפרדנו בדברי נועם. הצטערתי שלא הספקתי לגשת אל ליבוביץ וללחוץ את ידו. לא ראיתיו מאז נפטר בנו, אף כי שלחתי לו מכתב תנחומים. הוא נראה כאיוב. אלוהים יסר אותו והוא ממשיך בעקשנותו. מי שיודע את השקפתו [ריאיינתי אותו בפברואר 1966 ובאפריל 1970 לסידרה ולקובץ השיחות על מחיר הציונות "אין שאננים בציון" שהופיע תחילה בארה"ב] מבין מה רצה לומר בקריאתו. צבא אינו ערך אלא מכשיר, ככל צבא בעולם. כשלעצמו אינו טוב ואינו רע. והצדקה יש לו [בישראל] רק אם הוא בא להגן על העם היהודי והדת היהודית. אך אלה שנושאים את שם הצבא ושם היהדות יחדיו, לשווא הם נושאים זאת, כי אינם יהודים שומרי מצוות ואין להם הצדקה לכך.