מוני מושונוב, ליליאן ברטו ודרור קרן מציגים ערב מערכונים ופזמונים מאת חנוך לוין, שאותו הם גם ערכו וביימו, פסנתר וניהול מוזיקלי: טל בלכרוביץ'.
שלושה שחקנים נהדרים, ממש אשפים, משחקים כאחוזי תזזית בכישרון בלתי רגיל. הנה דוגמא להומור החנוך-לויני:
"נו, מה עכשיו? איך לחיות? לאיזה כיוון?
כל תנועה שאני עומד לעשות, אני אומר לעצמי: אולי טעות?
הרי במה שלא תבחר – הפסדת.
ובאמת, מי יודע? החיים הם מין דייסה, בליל של השד-יודע-מה.
אומרים: תתחתן! אומרים: תאכל שום! אומרים: סע להודו!
כולם אומרים, כולם יועצים, עולם של יועצים.
ומנין יודעים? לא יודעים.
אז למה אומרים?
אומרים. מה איכפת להם?
כל אחד מקשקש קצת ומת."
למרות הווירטואוזיות של הלשון החנוך-לוינית ושל המשחק והתזמון המעולים של השלושה, אני לא צחקתי וגם לא מחאתי כפיים.
מה לעשות? לא תפס אותי.
כל אחד מקשקש קצת,
ההצגה נגמרה.
השחקנים היו נפלאים.
ממש נפלאים.
צוחקים צוחקים ובסוף מתים.
זה חנוך לוין.