ב-12 בנובמבר 1940, התכנס הפרלמנט הבריטי לישיבת אבל מיוחדת, לזכרו של השר נוויל צ'מברליין, עד חצי שנה קודם לכן ראש הממשלה, שמת ממחלת הסרטן. הנואם המרכזי היה יורשו של צ'מברליין כמנהיג מפלגת השמרנים וכראש הממשלה, יריבו הגדול צ'רצ'יל. בהספדו אמר צ'רצ'יל:
"נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל בידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה היתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."
ניכרים דברי אמת, והספדו של צ'רצ'יל היה הספד של אמת. צ'מברליין לא היה בוגד ולא אדם שוחר רע. הוא היה פטריוט בריטי, שכל חייו פעל למען ארצו, והסכם מינכן לא נבע מרצון לחזק את היטלר, אלא באמת ובתמים מתוך רגש נאצל של אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום. אלא שהתלהבותו לשלום בכל מחיר, סימאה את עיניו, וגרמה לו לראות בבן שיחו פרטנר בעל כוונות טובות כשלו. בנאומו המפורסם עם רדתו מהמטוס שהחזיר אותו ללונדון מטקס חתימת ההסכם במינכן, הוא תיאר את ההסכם "סמל לרצונם של שני עמינו לא לצאת עוד לעולם למלחמה זה בזה." צ'מברליין חזר לארצו כגיבור לאומי, שהציל את בריטניה ממלחמה נוראה, כמי שהביא שלום לארצו. והיטלר צחק כל הדרך לאושוויץ.
גם אובמה הוא מנהיג שוחר טוב. הוא פטריוט אמריקאי המאמין בכל ליבו שהוא משרת את שלומה של ארצו ואת שלום העולם במדיניותו. הוא באמת ובתמים ידיד של ישראל, וראש הממשלה היטיב לתאר בנאומו בפני בתי הנבחרים את תמיכתו בישראל. מניעים אותו, כמו את צ'מברליין לפניו, אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, שהינם בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם. וכמו צ'מברליין, גם הוא שוגה לראות בבן שיחו פרטנר בעל כוונות טובות כשלו, אך גם הוא מרומה ונגזל בידי איש זדון. מדיניותו עלולה להוביל להסכם מינכן 2, שבו הוא יחזור לארה"ב כמנצח, עם הישג היסטורי, וחמינאי יצחק כל הדרך לפצצה.
בתגובתו לנאום נתניהו, שלל אובמה את הדרישות שהעלה נתניהו כתנאי להסכם עם איראן, והסביר שאינן ריאליות, כי אין סיכוי שאיראן תקבל אותן. דברים אלה מעידים על מדיניותו – הסכם עם איראן בכל מחיר. בכל השנים הארוכות של הדיון העולמי על הדרך למנוע את התגרענותה של איראן, היתה הסכמה שהדרך הרצויה היא הדיפלומטית. הסנקציות והאיום בפעולה צבאית היו אמצעי להושיב את איראן לשולחן המו"מ, כדי להגיע לפתרון דיפלומטי. אך הדיון היה על הדרך, לא על המטרה. המטרה היתה הפסקת תוכנית הגרעין האיראנית.
כעת, אחרי שהסנקציות והאיום בפעולה הושיבו את איראן לשולחן המו"מ, נשכחה המטרה, ותחת הסכם שיגשים את המטרה, הפך ההסכם למטרה בפני עצמה. כדי להגיע לכך, יש להציע הצעות שתהיינה מקובלות על איראן. מאחר ומטרת העל של איראן היא הפיכתה למעצמת על גרעינית איסלמית, היא לא תסכים להסכם שיעצור אותה. וכך דוהר העולם להסכם שיְקָבֵּעַ את מעמדה של איראן כמעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות, תמורת הגבלות מסוימות במשך עשר שנים, שאינן אלא סמי הרדמה לעולם החופשי.
את נאומו, עם שובו ממינכן, סיים צ'מברליין: "אני מאמין כי זהו שלום בדורנו. לכו הביתה ושנו שנת ישרים."
הסכנה הגדולה היום לשלום העולם ולשלומה של ישראל, היא אותה שנת ישרים. היו לי ספקות, טרם נאומו של ראש הממשלה, אם זה הצעד הנכון, אולם בדיעבד אני משוכנע שטוב שהדברים נאמרו. מול ניסיונות ההרדמה של אובמה, השולח אותנו לישון שנת ישרים, נאומו של נתניהו היה שעון מעורר.
2. צרור הערות 4.3.15
* היו לי ספקות לפני הנאום, האם נכון להתעקש ולשאת אותו בעת הזאת, לנוכח התגובה הקשה של אובמה. בדיעבד, אין לי עוד ספק. היה זה נאום מצוין, נאום חשוב מאוד, שהעביר לעולם, לעם האמריקאי ולבתי הנבחרים את המסר החשוב, שההסכם הנרקם בין המעצמות לאיראן מסוכן לשלומה של ישראל, לשלום המזה"ת ולשלום העולם.
מיבחנו האמתי של הנאום יהיה מבחן התוצאה – האם הוא יצליח לסכל את ההסכם או להשפיע על מיזעור סכנותיו. אולם אף שלא עלינו המלאכה לגמור, אין אנו בני חורין להיבטל ממנה. ראש ממשלה ישראלי, שישתמט מהחובה לעשות כל שניתן כדי לסכל את ההסכם, ימעל בתפקידו.
דברי השבח של נתניהו לאובמה, בנאומיו בוועידת איפא"ק ובפני בתי הנבחרים, על ידידותו לישראל והסיוע הביטחוני שהעניק לישראל, ראויים היו להיאמר לא רק כיוון שזו האמירה המדינית הנכונה, אלא כיוון שזו אמת לאמיתה. נכון למקד את המחלוקת עם ממשל אובמה על ההסכם החמור הנרקם עם איראן, ולבודד אותם מהדיון על מכלול היחסים עם ארה"ב ועם ממשל אובמה.
נתניהו שגה, כאשר לא הציב דרישה חד משמעית לביטול תוכנית הגרעין האיראני.
* כל המתחרעים על "הנאום הגרוע" של נתניהו, שוכחים לומר על ביקורתם, למען הגילוי הנאות: "במקרה הכינותי מראש."
* ההשהייה בשידור נאומו של נתניהו בחמש דקות, היא חסרת כל משמעות מהותית. מהן חמש דקות? אזרחי ישראל לא הפסידו שום דבר בגלל חמש הדקות הללו.
ההשהיה הזאת היא סמלית. וסמליותה – חמורה ביותר. בושה לדמוקרטיה הישראלית, שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל, קיבל החלטה כזו, המטילה דופי בראש ממשלת ישראל, ומציגה אותו כמי שעלול לנצל את במת בתי הנבחרים של ארה"ב, בנאום היסטורי בסוגיה קיומית, לצורך תעמולת בחירות אסורה.
כאשר יזמה זהבה גלאון את גימיק הבחירות הנחות והבזוי של העתירה לוועדת הבחירות למנוע את שידור הנאום, היא ידעה שזה גימיק. היא לא ציפתה להחלטה כזאת. במקום לנפנף אותה מכל המדרגות ולדרוש ממנה תשלום הוצאות משפט על עתירת הסרק הזאת, ג'ובראן קיבל החלטה פוליטית מבישה. קלון השופט.
* ההתפרעות של אובמה, לקראת נאומו של נתניהו, הייתה בלתי רציונלית. כאשר אנו בוחנים רציונליות של התנהגות, אנו בוחנים אותה על פי מטרתו של המתנהג. לשיטתו של אובמה, הוא עשה כל טעות אפשרית.
אובמה נחוש עד אובססיה לחתום על הסכם כניעה עם איראן, והוא מאמין באמת, כמו קודמו צ'מברליין, שהוא מביא שלום בדורנו. הוא רואה בהסכם הזה את הישגו הגדול ביותר, המצדיק בדיעבד את פרס נובל לשלום שקיבל. והוא רואה בנתניהו יריב חמור, שעלול בנאומו לשכנע את דעת הקהל ואת הקונגרס להכשיל את ההסכם.
התנהגותו של אובמה היא כשל ילד שגונבים מידיו צעצוע. היא אינה רציונלית, כי דווקא התנהגותו מיקדה את העניין הבינלאומי בנאום נתניהו והפכה אותו לאירוע עולמי היסטורי. היא אינה רציונלית, כיוון שהתערבותו הבוטה והגסה בבחירות בישראל, רק תעצים את כוחו של נתניהו.
אילו נהג אובמה בשיקול דעת וברציונליות, הוא היה מנסה להנמיך ציפיות באמצעות הצגת הנאום כצעד שגרתי המקובל בביקורים של ראשי מדינות בארה"ב. הוא היה מקבל את נתניהו לשיחת נימוסים קצרה, הוא היה מתעלם מהנאום, הוא היה מורה לאנשיו למעט בדיבור על הנאום, אך להשתתף באירוע, כשגרה מנומסת.
התנהגותו מפתיעה? אותי לא. קשה לי למצוא רציונליות אצל מנהיג אמריקאי המוביל את העולם החופשי לכניעה למעצמת הג'יהאד העולמי, והופך אותה למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות.
כנראה שאובמה עצמו הבין זאת, ובימים האחרונים הוא ניסה לרדת מן העץ ולהנמיך את הלהבות.
* ליבי ליבי למערכת ynet. איך אובמה הבריז להם בראיון שלו ל"רויטרס". הוא לא איים בפעולה צבאית נגד ישראל, לא בסנקציות, לא בהפסקת הסיוע הביטחוני, לא בקרע, לא במשבר. הוא דיבר על כך שהידידות בין המדינות איתנה ותהיה כזו גם בעתיד. הוא כמעט אמר "משפוחה".
* גדעון לוי יוצא במאמר ב"הארץ" נגד הדמוניזציה האישית כלפי נתניהו. לא, לא על נתניהו הוא רוצה לגונן. המסר שלו, הוא מסר אופייני לשונאי ישראל אובססיביים כמוהו – כל הישראלים אותו דבר, כליל השלילה. כמו אלה שהפגינו בשבת בוואדי ערה נגד ביקורם של הרצוג ולבני, בדיוק כפי שהם מפגינים כשברוך מרזל מבקר שם.
בדבר אחד לוי צודק – הוא לועג למסע ההפחדה מפני קרע, כביכול, עם ארה"ב. הוא טוען, בצדק, שזו הפחדה מופרכת ושהברית בין המדינות איתנה ויציבה ועימות אישי קל בין נתניהו לאובמה לא יסדוק כהוא זה את התמיכה האמריקאית בישראל. אלא שבעיני לוי הברית הזאת היא ברית טומאה, בין השטן הקטן – ארה"ב והשטן הגדול – ישראל. לוי כבר התייאש מחלומו הרטוב לאחר עליית אובמה לשלטון, שבא לידי ביטוי במאמרו: "אנא, בכוח," שבו התחנן בפני אובמה לפעול בכוח נגד ישראל.
* רביב דרוקר פירסם ב"הארץ" מכתב גלוי לציפי לבני, בו הוא קורא לה לוותר מרצונה על הרוטציה. לטענתו, הרוטציה היא נטל אלקטורלי ונזק ל"מחנה הציוני", ואם היא באמת רוצה לקדם מהפך, עליה לוותר על האגו ולהודיע שהיא חוזרת בה מן הרוטציה.
אין צורך לחזור על נימוקיו של דרוקר, כיוון שהוא כתב את המובן מאליו; את מה שכל אדם שאינו ציפי לבני מבין. בעצם, גם ציפי לבני מבינה, אלא שהיא מאוד מאוד מאוד רוצה להיות ראש הממשלה. אמנם הסיכוי של הרצוג לנצח עם החטוטרת הזאת קטן יותר מאשר בלעדיה, אבל אם היא לא תהיה ראש הממשלה, מה אכפת לה?
לא אתפלא אם דרוקר כתב את המאמר בתיאום עם הרצוג. כתוב בו כל מה שהרצוג חושב אבל מפחד לומר. מפחד מציפי לבני.
* בדצמבר 2002 זומנה סגנית שר התשתיות נעמי בלומנטל לחקירת משטרה, בחשד לשוחד בחירות – אירוח מפנק של חברי מרכז הליכוד במלון "שרתון סיטי-טאוור" ערב הפריימריז לרשימת הליכוד לכנסת.
כעבור ימים אחדים, קיבלה בלומנטל מכתב מראש הממשלה אריק שרון, ובו הודיע לה על פיטוריה. "לא אסכים שחברי ליכוד, החשודים שנבחרו שלא כדין, יסרבו לתת על כך הסבר לרשות המוסמכת," כתב שרון במכתב הפיטורין ששיגר לסגנית השר.
שרון לא היה בדיוק אביר טוהר המידות וניקיון הכפיים, בלשון המעטה, אך היו לו קווים אדומים. בהחלטתו לפטר את נעמי בלומנטל, קבע תקדים חשוב, על פיו איש ציבור אינו יכול לברוח מאחריות למעשיו, להימנע ממתן דין וחשבון על מעשיו ולהסתתר כאחרון העבריינים מאחורי זכות השתיקה.
שרון כתב שהסירוב להשיב על שאלות המשטרה הוא "מעשה בלתי נסבל ובלתי ראוי, ומכתים לא רק את הנחקר עצמו – אלא גם תנועה שלמה, המתמודדת בימים אלה על מעמדה הציבורי והשלטוני." כזכור, נעמי בלומנטל לא עמדה בראש תנועת הליכוד, אך עצם העובדה שחשודה ששמרה על זכות השתיקה מופיעה ברשימה, נחשבת ככתם על התנועה כולה.
האם יש איזו סיבה המצדיקה את ההרגשה שלי, שהעיקרון הזה קצת נשחק בשנים שחלפו מאז?
[אהוד: לי נדמה כי שתיקתה של נעמי בלומנטל נבעה ממצוקה אישית קשה. אולי הכספים ששימשו אותה במערכת הבחירות הגיעו מבעלה והיא לא רצתה להסגיר את מקורותיו?]
* העלאת הגרה העדתית לקראת הבחירות, היא מלחמת המאסף של הגלות. בעוד דור או שניים אף ילד יהודי ישראלי לא ידע אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".
* מה המשותף למערכת הבחירות לכנסת ה-20 ולמערכות הבחירות ל-19 הכנסות הקודמות? שכמו ב-19 מערכות הבחירות הקודמות, כך גם מערכת הבחירות לכנסת ה-20, "הפעם זו מערכת הבחירות הגורלית שתקבע את עתידה של ישראל לשבט או לחסד."
* מתקפת הטרור הפלשתינאי במפנה המילניום, המוכרת בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", בה נטבחו למעלה מ-1,500 ישראלים, כתשובה של ערפאת ועמו להצעתו של ברק בקמפ-דיוויד להקמת מדינה עצמאית בקווי 49' ובירתה ירושלים (כן, עם "חילופי שטחים") – היתה בראשיתה הצלחה פלשתינאית גדולה. הנכונות של המונים להתאבד במעשי טבח המוני, לא היתה ביטוי לייאוש, אלא לאופוריה רבתי. דומה היה שהם מצאו את הדרך לשבור את החברה הישראלית ולרסקה. הרש"פ ביו"ש ובעזה היתה מדינה כמעט לכל דבר, ושמשה בסיס למתקפה רצחנית על ערי ישראל, על אוטובוסים, בתי קפה, קניונים ודיסקוטקים. הבון טון היה שאין פתרון למתקפת הטרור, שאין פתרון צבאי לטרור, ששום דבר אינו יכול לעצור את הפצצה החכמה ביותר – אדם עטוף בחגורת נפץ הנחוש להתאבד ולרצוח. הפלשתינאים חשו ששום דבר לא יעצור את התנופה שלהם. ערפאת עמד במוקתעא, אחז בידיו של ח"כ אחמד טיבי, וצווח שוב ושוב באוזני ההמון הפלשתינאי המשולהב את קריאת הקרב: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים." לראשונה מאז ראשית הציונות, הם חשו שניצחונם על ישראל הוא בהישג יד.
במרץ 2002 נרצחו מאות ישראלים. למחרת טבח הפסח במלון פארק בנתניה, ממשלת ישראל נתנה לצה"ל לנצח. מבצע "חומת מגן" שבר את תשתית הטרור, החזיר את השליטה הביטחונית הכוללת על יו"ש לישראל ומאז ועד היום צה"ל וכוחות הביטחון עוצרים מדי לילה מחבלים, וכך מאלצים אותם להקדיש את עיקר מעייניהם להישרדות ומחבוא ולא לתכנון ולביצוע פיגועים. שורה של סיכולים ממוקדים, בהם נשלחו ראשי הטרור ובראשם השייח יאסין והשייח רנטיסי למקום הראוי להם, הנחית מכה קשה על הטרור. הוקמה גדר הביטחון, המקשה מאוד על היכולת לבצע פיגועים בישראל. ישראל ניצחה. מתקפת הטרור נשברה. האופוריה הפלשתינאית הפכה לייאוש. ההפסקה הכמעט טוטאלית של פיגועי ההתאבדות, היא הביטוי לייאוש הפלשתינאי.
כיוון שגדר הביטחון היא מונומנט קיים בשטח, הוא הפך סמל לייאוש הפלשתינאי, עדות צורבת לאופוריה שליוותה את הטבח ההמוני בישראל; את מתקפת הרצח שכשלה, התרסקה והתמוטטה.
לכן, הפלשתינאים מנהלים מלחמה נגד גדר הביטחון. הם לא נאבקו נגד ההתנחלויות, נגד בניית כבישים, נגד כל נוכחות ישראלית, כפי שהם נאבקים נגד גדר הביטחון. היא מסמלת את כישלונם ואת הקושי הרב ביכולת לבצע פיגועי טרור ורצח. הם דורשים את הסרת הגדר, כדי שיוכלו לשוב לפגע בתוכנו, כמו בימים הטובים של מתקפת הטרור; ימים המעוררים בהם געגוע וערגה.
זאת הסיבה היחידה, ואין בלתה, להפגנות השבועיות בבלעין, המתקיימות מדי שבוע ובימים אלה מלאו להם עשר שנים. ההפגנות הללו – הפגנות אלימות, בהם המפגינים מיידים אבנים ובקבוקי תבערה לעבר חיילי צה"ל ועובדי הגדר, הפכו מוקד משיכה לפעילי קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל מכל העולם: אותה קואליציה נתעבת של ימין רדיקאלי ניאו-נאצי, שמאל רדיקאלי אנרכיסטי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. ההפגנות הללו מושכות גם חבורה של ישראלים, אידיוטים שימושיים, המפגינים ומתפרעים בצוותא עם האוייב נגד מדינתם ולמעשה בעד חידוש מעשי הטרור נגד בני עמם.
מבחינה מוסרית, אין לישראלים המפגינים בבלעין שום יתרון על שלושת הישראלים שהואשמו במסירת חומרי בנייה לחמאס ברצועת עזה.
* ביד הלשון: התחפושת הפופולרית ביותר של בנות לאורך שנים היא המלכה של אסתר. "המלכה של אסתר"?! כמובן. מה פירוש "מלכת אסתר"?
מהיכן בא הביטוי העילג הזה – במקום אסתר המלכה, מלכת אסתר?
מן הסתם, אשם בכך לוין קיפניס. "אני מלכת אסתר / ועל ראשי יש זר." ובכן, כנראה שהטעות אכן נובעת מהשיר הזה, אך הטעות אינה של קיפניס. שירו של קיפניס עוות.
השורה המקורית היא: "מלכה אסתר אני, וזר זהב יש לי."
השיר הוא "משחק פורים". השיר אינו נפתח בשורות "אחת שתים שלוש / אני אחשוורוש," שהן בכלל השורות הפותחות את הבית השלישי, אלא כך:
צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל!
מִצְנֶפֶת לִי וּגְדִיל!
אַל יָקוּם אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ,
מִשְׂחַק פּוּרִים מַתְחִיל!
הבית השני הוא של הליצן, הבית השלישי – של אחשוורוש, הרביעי – של אסתר, החמישי – של מרדכי ויש אפילו בית להמן.
נחום נרדי הלחין את השיר, על פי ניגון של חסידי סטולין-קרלין, עבור ההצגה "גיבור בפה", והוא הושר גם במופע "חיזיון פורים", בחג פורים בת"א הקטנה של שנות ה-30.
אורי הייטנר
1. שעון מעורר
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר