[1938-2013]
אלישע: [מתוך היומן של אהוד. המכתב התקבל ב-23.3.06]. השבוע נוכחתי בערב מיוחד במינו, במכון ואן ליר בירושלים. הערב הוקדש להשקת ספרו של האדריכל דוד קרויאנקר "אדריכלות המדינה שבדרך", הוצאת כתר 2006, בראי יצירתם של הקר-ילין. הספר הוא תיעוד מרתק של שתי דמויות מפתח באדריכלות היהודית בארץ בשנות המדינה שבדרך. וילהלם הקר, ואליעזר ילין. אם אתה מתעניין בנושא זה, ואני יודע שאתה מתעניין, אני מאד ממליץ לך על הספר.
עכשו תשאל בוודאי מה לי ולספר? ובכן משפחת ילין היא צומת מרתק של תרבויות בארץ ישראל שטרום המדינה. אם תרשה לי, הרבה יותר מעניינת ממשפחת ראב ובן עזר. מפני שבמשפחתך מדובר במוצא משותף ומעגלים דומים. כאן בילין כל העולם התרבותי נמצא: משפחות בנטוויץ' (בנטואיץ'), מאנגליה, משפחת המוסיקאים לנגה, ראה אחוזת כרמל שלהם ובית דניאל, משפחות פרידלנדר, דנין, סוכובולסקי, הגיאולוג פיקרד ועוד ועוד. כיוון שזה מכתב פרטי בהחלט אליך, ולא לפרסום, ארשה לעצמי לאזכר את ארבע בנותיה של תלמה ילין, הצ'לנית הדגולה, אבן הראשה במוסיקה הארץ ישראלית: שושנה ישראלי, שהיתה אשתו של אבנר ישראלי, שהיה בן דוד דרגה ראשונה של אבי, אליהו פורת. אביהם של האחים ישראלי, אלתר יוסלביץ', היה ממייסדי רשת "תרבות", וממורי הסמינר למורים בווילנה. שלושת בניו: עמינדב ישראלי, ממיסדי בית הספר המשותף בעמק הירדן, שנעמי שמר מזכירה בחרדת קודש אותו ואת אשתו שושנה. חמדה הלוי מדגניה ב', ובעלה הסופר והמחנך מנחם הלוי, ואבנר ישראלי ושוש לבית ילין.
סבי, הרב יוסף יוסלביץ', אחיו של אלתר, היה רב חרדי מתון וסובלני, ואוהד של תנועת המזרחי. מבחינה דתית היה שייך לתנועת "המוסרניקים" ולא ארחיב כאן. הוא היה רב נודד, ואולי משום כך לאבי המנוח לא היתה שום עיר הולדת, שום מחוז געגועים. והוא תיעב את פולין ואת ליטא, ואף הוריש לנו... [נקטע, ונפתח מכתב חדש]
ושוב אליך אהוד, בשלב זה כמכתב פרטי בהחלט.
כאמור, אבי המנוח, המתרגם אליהו פורת, 1906-1966, יוסלביץ' מהבית, מאד לא אהב את פולין וליטא ואני מניח שגם את שאר מזרח אירופה, מלכודת הזבובים של היהודים, כפי שנהג לכנותן. הוא עבד שנים רבות בכרם ובמטע של הקיבוץ, וכשהניחו מלכודות לזבוב הפירות, הוא היה כביכול מתבדח ואומר שכך בדיוק נלכדו היהודים.
הוא היה בן של רב נודד, ולא היתה לו שום כברת מולדת, אלוני המולדת ההם, מכורתי אוי מכורתי וכיו"ב. המשפחה נדדה מעיר לעיר ומעיירה לעיירה, כמה שנים של רבנות, וקדימה, הלאה. אביו שימש כרבה של קהילת סמיאטיץ' וכרבה של קהילת סובלקי, ועוד כל מיני עיירות כמו זוסלה שבליטא ועוד. אגב סבי, הרב יוסף יוסלביץ', זכה ונפטר מידי שמיים: באדר 1935 כרע נפל מהתקף לב. בן 56 היה במותו.
אבא היה אז כבר בעין החורש שבוואדי חווארית, והתאבל עליו מאוד, אך בשתיקה גמורה. ולפחות התנחם במותו מידי שמיים ולא מידי החיה הנאצית.ומעניין שדווקא אחיו, המפא"יניק הידוע עובדיה פורת ז"ל, איש קיבוץ רמת הכובש ולימים עינת, הוא שמילא את גיליונות העדות בשביל יד ושם. לא אבא. כלומר, הוא שמר טינה לגולה ולמה שנשתמע ממנה, גם אחרי השואה! זוכרני מאמר התקפה חריף משלו, בעיתון דבר, הוא היה מפ"איניק נאמן למרות קיבוץ השומר הצעיר, על אברהם קריב קריבורושקה, שיצא אז בסדרת מאמרים סוחטי דמעות כמה יפה היתה העיירה היהודית.
לנו לבניו הוא אמר לא פעם שהעיירה היהודית היתה מכוערת כמו הגלות! שהיה בה ניצול מחפיר של עניים וחלשים בידי הגבירים, שהיתה בה עליבות נוראה, ואין שום צורך לפאר ולרומם, מה שבעצם היה מכלאות יהודיות מלאות מצוקה. ולימים כשהגיע אבא קובנר לכאן, והצטרף גם הוא למקהלת "המה יופית" לעיירה, היה לו פולמוס מתמשך עם אבי, שלא השלים עם החזות השקרית המצטיירת של העיירה של תחום המושב וסביבו. חבל שלא השאיר דברים בכתב על כך.
לגבי היידיש הוא היה חצוי: מצד אחד בכל זאת מאמע לושן, והוא שלט בה היטב, ואף תירגם את יחיאל הופר מיידיש, ועוד. ומצד שני, היא היתה בעיניו סמל ל"לא שפה", כמו שהעיירה היתה סמל ל"לא ארץ". אגב, הוא היה פוליגלוט אמיתי, קרא וכתב ותרגם מאנגלית, גרמנית, צרפתית, יידיש, פולנית ורוסית. סולז'ניצין מרוסית למשל. הרצוג של בלו, מאנגלית. התפילה על קתרינה הורוביץ, של ארנושט לוסטיג, מגרמנית. סדרת מדע פופולרי ומחזות של מולייר, מצרפתית. טדיאוש קונוויצקי, על החלומות, או בדומה, מפולנית ועוד.
בן דודו, אבנר ישראלי יוסלביץ', פגש בעת שירותו בבריגדה היהודית את שושנה לבית ילין-בנטוויץ', בתה הבכורה של תלמה ילין, שהיתה מפקדת שיירות משא ב-א.ט.ס, ולימים נשאה לאישה. אבנר היה איש חריף, הגיע לימים למעלת סמנכ"ל משרד החינוך לענייני ארגון. הוא "אימץ" לו את משפחת ילין, על כל הסתעפויותיה המעניינות, מפני שחש שנקלע למשפחה שהיא ממש צומת תרבויות. הוא נעשה בקיא במכלול הפרטים המשפחתיים, וזוכרני את סיפוריו המרתקים על דניאל לנגה המוכשר שלא עמד בלחץ והתאבד, על ליליאן אימו, על תלמה עצמה ועל אחיותיה המרובות. ועל המקור הבבלי של ילין, דוד ילין כמובן ועוד ועוד.
וכך משפחת יוסלביץ', אפילו שהיתה שושלת רבנים של ארבעים דורות אחורה, היתה משפחה לגמרי נטולת ייחוס, מצאה לה פתאום קשר מהמם אל לב ליבו של עולם הייחוס היישובי שבטרם מדינה. אגב, אנחנו גם ישרואל מצד אבא, לא לוויים ולא כוהנים. הרי לך תמונה מעניינת.
כילד גדלתי על ברכיהם וסיפוריהם, ואף כי הוריי דאגו לאזן אותי, ולומר לי שיש במשפחות הללו גם מתאבדים, משוגעים, מופרעים ואמנים, מה שנכון באמת, הרי נמשכתי אל הסיפורים ואני מיצר שלא עשיתי איתם שום דבר ראוי.
מכאן קשריי עם הילינים לסוגיהם: הפרופ' לבוטניקה אבינועם דנין למשל, ד"ר חנן גינת הגיאולוג מקיבוץ סמר שבערבה למשל, ועוד רבים אחרים. ומשום כך גם מצאתי עניין בספרו של קרויאנקר ובערב ההשקה. עד כאן אהוד נכבדי, מכתב פרטי כאמור. להראותך שמשפחת ראב בן עזר היא אמנם מעניינת מגוונת ורחבה, אבל עדיין היא כקליפת השום ליד משפחת ילין למעגליה, צומת תרבויות יהודית אמיתית.
ברכה,
אלישע פורת
לאלישע היקר שלום,
אמנם הסיום של מכתבך מאוד לא מצא חן בעיניי כי סיגלת לך את מאבקי היוקרה של המשפחות הוותיקות בארץ. משפחת ילין לא הקימה מקירבה אפילו את אסתר ראב כך שאי אפשר לכתוב שטויות בקליפת השום כמו שאתה כתבת. אבל כבודם במקום מונח ולא צריך להמעיט במשפחה אחת כדי לדעת את ערכה של האחרת. נדמה לי שיפה ברלוביץ מצאה גם סיפורים של איטה ילין.
זה שמשפחת בן עזר ופתח-תקווה מככבות ב"חדשות בן עזר" נובע בעיקר מכך שמדובר בכתב-עת פרטי של סופר נידח שמרבית כתיבתו נוגעת באנשים, בנופים ובהיסטוריה הזו, וכן שנתברך שרבים מבני-משפחתו כותבים אף שאינם אסתר ראב חדשה. אני מאמין בערך ההיסטורי של המכתב העיתי גם כעדות לדורות הבאים, עדות חיה שמשלבת עבר והווה ומאפשרת לי לרענן עשרות נושאים שלכ היותר יכולתי לפרסם אחוז אחד מהם, אם בכלל, במכתבים למערכת.
אמנם מכתבך אליי פרטי, אבל אילו היית עושה רשימה על אבא שלך ועל יחסו לעיירה היהודית והוויכוח עם אבא קובנר, כל הקטע הזה, זה היה חשוב מאוד כדי לאזן את התמונה האידילית המזוייפת. לאבי יליד הארץ היו בדיוק דיעות כאלה על העיירה היהודית, וגם אני בכתב ובעל-פה לא עושה מממנה אידיאליזאציה.
בידידות,
אהוד
[24.3.06]
תודה אהוד, אתה צודק, ההתלהמות שלי היתה מיותרת, ואני מתנצל. אגב לא ניכסתי לעצמי ולו לרגע את משפחת ילין. אנחנו בסך הכל קרובים מאד רחוקים. רציתי רק להדגיש את הפן הרב תרבותי המדהים שלה, שבא לידי ביטוי קולע בספרו החדש של דוד קרויאנקר, ובערב ההשקה שנערך לכבוד הספר, ואני מקבל את בקשתך להתמודד עם נושא העיירה משני צידיו, ואני שמח לקרוא בדבריך שההשקפות של הורינו היו דומות בעניין הזה.
ועוד שני סיפורים קצרים: הדברים שאתה מפרסם מסתבר אינם הולכים לאיבוד. זכיתי לשתי הוכחות כאלה, תוך שבוע, ושתיהן מנשים צעירות ונאות, שאלמלא הייתי במצבי הרי שהייתי... לפחות מנסה... הראשונה היא אשה סלובקית קתולית צעירה פחות משלושים, נאה מאוד פקחית וסקרנית, שהגיעה ארצה לסמינר קצר של מורי שואה, שיד ושם מארגנים. כל הקבוצה, שהיא בסך הכל השנייה שמגיעה מסלובקיה – לא לערבב עם סלובניה – היא קבוצה של מורים ותלמידי אקדמיה מבריקים ומצטיינים, שגילו עניין בנושא היהודי. ובכן לפני שנתיים שלוש הגיע אליי מכתבה, המבקש סיוע בעבודת המ"א שלה על הערכים התרבותיים של יהדות סלובקיה, שאבדו עם השואה. כמובן שסייעתי לה ככל יכולתי, היו לי חומרים על להולה שתורגמו לאנגלית, והיא זכתה בהצטיינות, והודתה לי כאילו אני הוא הגורם לכך.
לפני כחודש הגיע אימייל מפתיע ממנה, שנבחרה לקבוצת המורים לשואה שתגיע לארץ. היא היתה מאושרת. חלומה כאילו התגשם. אמרה לי המדריכה שלהם שהסלובקית שלי היא פרח נדיר. מגיל 14 היא כבר רחרחה בארכיוני העיר פופראד שבמזרח סלובקיה, מדוע איך ולמה הושמדה יהדות העיר. הם עניים מאוד שם, אפילו מחשב משלה אין לה, והיא מנהלת את הקשר דרך קפה אינטרנט, ממש לא להאמין. נפגשתי איתה לפני שבוע, אכן, פרח נדיר ומקסים. שליטתה באנגלית הפתיעתני, החלפנו מתנות ונשיקות, ואני מאוד מקווה שהיא לא תשכח את הביקור בארץ. ראה נא, אהוד יקירי, מה הביא לי הבמאי המתוסכל הזה, ליאופולד אריה להולה: צעירה סלובקית קתולית יפהפיה.
והצעירה השנייה היא ישראלית, סטודנטית לתואר ראשון בבאר שבע, הלומדת ספרות עברית ומתעניינת במיוחד באלתרמן. אני התפרסמתי קצת, בחוג הפנימי של מעריצי אלתרמן וחוקריו, בשל רשימתי הקטנה על קדמות כתיבתם של שירי מכות מצרים. אגב עיסוקי בלהולה, מצאתי את תרגומו המאוד מאוד מוקדם – 1940 – לשלושת השירים הראשונים של מכות מצרים. ומזה נובעים שני דברים: ראשית זהו התרגום הראשון של שירי אלתרמן הרציניים, כי פזמוניו כבר תורגמו קודם לכן, ללשון אירופית כלשהי. ודווקא סלובקית! הלשון המכוערת הזו! אבל מה לעשות זה מה היה.
ודבר שני, ברור משום כך שמחזור שירי מכות מצרים נכתב הרבה יותר מוקדם, לדעתי בשנת 1938. הוא לוטש בשנת 1939, ושלושת שיריו הראשונים פורסמו בשבועון השומר הצעיר מהראשון לספטמבר, יום פרוץ המלחמה. כלומר: אין ולא היה למחזור הזה שום דבר וחצי דבר – לא עם המלחמה העולמית, לא עם השואה ולא עם היהודים.
הרעיון הזה, שאני לא הראשון שהגה אותו, מרגיז נורא כמה מחוקרי אלתרמן הותיקים, אבל דווקא הצעירים מקבלים אותו. תלמידה אחרת, מורה מהקיבוץ הדתי, כתבה ל"עמודים", העיתון שלהם, איך קראה את דבריי, שנדפסו אגב ב"מאזנים", אצל משה בן שאול, ודעתה על כל המחזור השתנתה.
הרי לך אהודי יקירי, שתי צעירות מקסימות בשבוע אחד... אגב, קראת את המאמר שלי? אם יהיה לך עניין אנא הודיעני. הוא מצוי ברשת.
ושוב מכתב פרטי בהחלט, לא לפרסום, ושבת שלום,
אלישע פורת