בחתונת נכדם יוסף חיים באולמי ויז'ניץ' בבני-ברק, 1972
פרק מתוך היומן ובו הסיפור המדוייק
פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 99 מיום 19 בדצמבר 2005

2.2.72. י' בשבט תשל"ב. יום רביעי. בערב נסעתי לאולמי וִיז'נִיץ' בבני-ברק, לחתונת יוסף חיים שיינברגר, נכדו של הרב ישעיה שיינברגר, בן-דודו של אבא מצד האם [סבתי לאה ראב לבית שיינברגר, שנפטרה בטרם נולדתי]. נסעתי לחתונה לבד, בעיקר מתוך הסקרנות לראות חתונה מסורתית ביותר. את החתן זכרתי בעודו ילד כבן תשע, לפני כעשר שנים, כאשר ביקרתי בליל שמחת תורה בבית הכנסת "חת"ם סופר" [בבתי אונגרן] ואחר-כך הזמין אותי ר' ישעיה לארוחה בביתו. הנכד פקח עליי אז זוג עיניים תמהות ולא האמין כיצד זה אינני מדבר אידיש. [ר' ישעיה דיבר איתי עברית].
הנכד הוא כבר בחור גדול, בן תשע-עשרה. והוא גם נכדו של ר' עמרם בלוי, כי בנו של שיינברגר נשוי לבתו של בלוי. אלא שבלוי ושיינברגר ברוגז מאז פרשת הגיורת (שגם היא היתה אתמול בחתונה).
באתי בשעה שבע ורבע לערך. הוכנסתי לחדר לא גדול, מלא גברים. מאחורי הפרגוד היה מקום לנשים, אשר נכנסו מדלת אחרת. ר' ישעיה [דומני שכבר היה אלמן] קיבל אותי במאור פנים. הציג אותי בפני אחרים – "הוא מעיתון 'הארץ'." [מה שהיה נכון מבחינת הטור "ספרי דורות קודמים" ב"תרבות וספרות"]. ערכי גדול בעיניהם משום שאני כותב בעיתון. גם ההזמנה הגיעה עבורי דרך "משרד עיתון הארץ" בתל-אביב.
אחד הנוכחים לחש לי – "כדאי לך לכתוב על החתונה בעיתון."
הסברתי שאני כותב רק על ספרות, ואינני עיתונאי.
החדר היה מלא יהודים צעירים וזקנים, עם חלוקים ומעילים, קפוטות, שטריימלים ומגבעות פשוטות יותר, פיאות וזקנים. חלקם אכלו – הגישו לֶקָח, קוניאק ומלוחים.
נכנס ר' עמרם בלוי. ר' ישעיה הראה לי עליו, ואמר – "אנחנו מחותנים. אבל לא ביחסים. אבל אולי עכשיו זה ישתנה. מי יודע. ניראה."
אך דבר לא השתנה והם לא השלימו ביניהם אפילו ביום חתונת נכדם המשותף.
חיכינו כמעט כשעה. במשך הזמן הזה התפללו מעריב. חתמו את התנאים. מישהו הרים את השטריימל של החתן ושפך אפר מן המאפרה על ראשו. זכר לחורבן. החתן גם צם כל היום. הוא ניראה בחור בריא. יפה וסמוק לחיים. זקן דליל. ניראה בעל הדרת מלכות. אישיות. מעשן כל הזמן, מרוב התרגשות. אביו, בנו של ר' ישעיה, שמו ליבוש. נמוך, צנום, כמו מתבטל בין האב [הסב] והבן.
ר' ישעיה אמר לי – "עכשיו תראה חתונה של דורות קודמים." וכשלא הבנתי בדיוק את ההדגשה, הסביר – "כמו דורות קודמים שאתה כותב עליהם. למה לך לכתוב על ספרים כאלה. תכתוב על ספרי צדיקים."
השבתי לו שכתבתי על ר' זאב יעבץ. [אדם דתי, מראשוני הסופרים של העלייה הראשונה].
סוף-סוף הגיעה הכלה והחלה התכונה. הובילו את החתן, דרך המחיצה שבין שני המדורים, אל הכלה אשר ישבה במדור הנשים. זרקו עליהם קונפטי בשפע. ומשם לקחוהו אל בימת החופה, תחת כיפת השמיים. שם עמד, מוקף. והביאו את הכלה, אשר צעיף כיסה את כל פניה ולא ניראתה צורתה כלל. הטקס היה לא ארוך. תחילה סובבו הכלה ואימה את החתן, והוא עצם עיניו ואימץ אותן ותקע אצבעותיו בהן, כבוכה. אולי היה זה גם העלאת זכר החורבן. הקידושין נערכו בשקט ומהר. אחרי קריאת הכתובה, בקיצור, נשמעו ברכות מצד הכלה, אביה ראש ישיבה בבני-ברק. גם ר' ישעיה בירך. אחרון בירך ר' עמרם בלוי, ובכך נסתיים הטקס.
עתה עלו הכול אל האולמות. אולם לגברים ואולם לנשים. בכותל המזרח ישבו המכובדים, ועימם ר' עמרם. ואילו ר' ישעיה התרוצץ כל הזמן. תזמורת ניגנה נעימות יהודיות, מזרחיות, ואפילו יווניות ומודרניות. ישבנו סביב לשולחנות ערוכים. כמעט שעה עברה עד שהוגשה המנה העיקרית. כי חיכו לחתן (ולכלה) שיסיימו ארוחתם בחדר הייחוד. לבסוף בא החתן, לבדו כמובן, הושב בראש השולחן, ובצע בסכין את החלה הגדולה. מיד חטפו את החתיכות בזו אחר זו וחילקו אותן לבצעים קטנים ואכלו מהם לשם מצווה וברכה.
אגב, משך כל הזמן צילמו. הצלם אמר לי אחר-כך שחתונה כזו כמוה כשתי חתונות תל-אביביות. גם אותי צילמו ואבקש ממנו למזכרת תמונה [ואכן לקחתי ממנו את כתובתו וקניתי אצלו למזכרת תמונה ברורה מאוד שבה אני עומד מאחורי ר' ישעיה שיינברגר, היושב לשולחן, ואינו שם לב שמצלמים אותנו].
בבואי לקחתי עימי במעטפה חמש-עשרה לירות בלוויית ברכה קצרה ומסרתי לר' ישעיה. אחר-כך חשבתי שאולי המעטתי. לפחות ח"י לירות. מצד שני – אם אביא מתנה גדולה – אכנס אצלם לרשימת הגבירים, ולא יחדלו להטרידני בהפצרותיהם.
מיד בבואי, עוד לפני החופה, נדחקו אליי מפה ומשם – מתרימי תרומות, אוספי תמיכות למשפחה דלה, גבאים וקבצנים. לא היה נעים שלא לתת. וברגעים הראשונים נתתי בזו אחר זו כארבע-חמש לירות. כשהם מרגישים שמישהו נותן – מיד עטים עליו. אחר-כך הרגשתי שאפשר גם לא לתת. וסירבתי. מחוץ למבקשי התרומות עברו, גם אחר-כך, באולם – מוכר כרטיסי פיס שניהל עסקיו בפינה. וכן אדם שהחזיק במכשיר הטובע אותיות בסרט פלסטי צבעוני – כדי להדביק על דלת הדירה או על חפצים. ואף הוא ניהל את עסקיו ללא הפרעה בתוך שמחת החתונה.
כמנה עיקרית הגישו רבע עוף, או שניצל, עם תוספות. ולפתן. רק נסתיימה הסעודה והחלו הריקודים. כשתי שעות רקדו בלי הפסק. צעירים, זקנים וילדים.
עם היכנס החתן בא אחריו בחור עם כיפה וכובע טמבל עליה, ורעשן גדול, והחל מרעיש בו. אחר-כך סיפרו לי שהבחור הזה הוא חולה-נופלים. היה עוד מראה נוגע-ללב – ילדון קטן, עם כיפה ופיאות בהירות, חולה שיתוק עם שני קביים קטנים, שהתרוצץ בין כל החוגגים והרוקדים.
כאשר נכנסתי לאולם, אחרי החופה, עבר על פניי ר' עמרם בלוי. כל הזמן שלח בי עיניים ובחן אותי. כניראה הדאיג אותו החילוני הזה שמסתובב עם ר' ישעיה. אולי חשב אותי לעיתונאי. הוא בא מולי והושיט ידו.
לחצתי ואמרתי "מזל טוב!" – שאל מי אני.
אמרתי – "משפחה. רַאבּ."
לא שמע.
"ראב!"
לא הבין.
"רב?" שאל. "אתה רב?"
"לא. לא רב. ראב. מפתח-תקווה."
לא הבין.
"סבתא שלי," אמרתי – "היתה לאה שיינברגר. מהמשפחה."
"אה!" אמר. אך לא ניראה לי שהבין באמת. ואילו אני קיצרתי. חשבתי, אולי ר' ישעיה ייפגע מכך שאני מדבר עם בן-ריבו. אבל גם אחר-כך, במשך הערב, תקע בי ר' עמרם שוב ושוב עיניים. ניראה שעוררתי את עניינו וסקרנותו. ואודה על האמת – גם אני נמשכתי להביט בו. עיניו, שאחת מהן, השמאלית, קצת עצומה, כאילו קטנה יותר, הזכירו לי משום מה את עיניו של דוד ברוך ז"ל. אותה צורת תפיחה של שקיות העפעפיים. משוכות קצת כלפי מטה. ובכלל – הוא איש יפה. זקן לבן. שטריימל מפואר. חלוק פסים עדין ממשי, בצבע חום בהיר. ובטן גדולה. ידיים יפות. (לשיינברגרים אצבעות ידיים לא יפות. קטנות. מכוססות ציפורניים, לכולם). היתה בר' עמרם הדרת מלכות. [אנחנו, את האצבעות הנאות, ירשנו ממשפחת ראב].
הריקודים נמשכו שעה ארוכה. אחד הרכיב את החתן על כתפיו ורקד עימו בתוך המעגל. ומול שורת רוקדים, קדימה ואחורה. רקדו מעגלים בתוך מעגלים, ובכיוונים שונים. ופעם החזיקו אחד בכתפי השני מאחור וכך התקדמו סחור-סחור במעגל בשורות [טורים] צפופות. בגוש אחד. היה שם זקן אחד בחַלַט [חלוק] של פסים שחורים ואפורים, עם זקן אפור, ששם ידיו על כתפי ילד, וכך סבבו בתוך השורה [הטור] האחת.
ממש התרגשתי. שמחה כזו לא ראיתי אפילו באותו ליל שמחת תורה בבית הכנסת "חת"ם סופר" בירושלים. דבקות כזו. בגוש אחד. אפשר לראות על מה התרפקו חלוצי העליות הראשונות בריקודיהם. האם אין בכך סתירה להרצאה של אחרי-הצהריים, בה הוכחתי בלהט רב את משנתו של פרופ' שלום, האומרת שאין יהדות אחת, אלא לכל דור היהדות שלו.
עמדתי ליד הקיר המבדיל בין עזרת הנשים לזו שלנו. שם, אפשר היה להציץ מבין הסדקים המותקנים לכך במחיצה – רקדה הכלה עם הנשים, הנערות והילדות. שם ראיתי לראשונה את פניה – כי מתחת לחופה לא גילתה פרצופה, ונעלמה מיד בתוך הקהל שנהר פנימה לאולמות. בחורה, בעצם נערה – נאה, דשנה וסמוקת לחיים. כבר ניכרים בה תווי פני האם היהודייה, והרבנית, אשר תהיה בבוא הזמן.
והריקודים נמשכו. לפעמים הצטמק המעגל, ושוב נוספו חדשים. היו הופעות סולו. עם כרכורים, יד על המותן ויד באוויר, עם מטפחת, וקפיצות וקצת "עינטוזים". ר' ישעיה עצמו נתן "מיספר" – ריקד סוֹלוֹ לפני נכדו החתן. בעיניים עצומות, בהבעת דבקות. ולמרות גילו (כבן שבעים בוודאי) קיפץ והתרומם וזקנו מתנפנף באוויר. זו תמונה שלא אשכח אותה אף פעם. ממש היהודי המעופף של שאגאל. אבל לא במחזמר, לא באמנות ובפולקלור – אלא נתח חיים אמיתי. מציאות. והרגשתי שבכך שהזמין אותי כאילו רצה לומר לי – אתה כותב. הלא כל עניין הכתיבה, בעיתונים, בספרים, הוא כמעט כולו בידיכם. החילוניים. ובכן תיראה גם את הצד שלנו בטרם תחרוץ משפט. קח גם אותנו בחשבון. אולי תמצא לנחוץ לכתוב גם עלינו. לתאר אותנו.
שעה ארוכה הסתובבתי והתבוננתי ברוקדים מצד אל צד. החתן היה כל הזמן באמצע. רקד. וכשעייף ישב על כיסא ועישן סיגריה בעצבנות. פלא שלא התעלף. לצום כל היום. והתרגשות כזו. ואחר כך לרקוד כשעתיים. וללחוץ ידיים. ולהתנשק.
בעשר וחצי בערך נסתיימו הריקודים. הכול שבו וישבו ליד השולחנות, שפונו מצלחות וכל השאר. והחלו שבע ברכות. לפניהן נשא מעין בדחן דרשה של שחוק. הוא עצמו רב מחדרה וראש ישיבה. רוב הדרשה נשא באידיש ולצערי לא הבנתי את תוכנה. זה התחיל בר' הלל, שהיה עולה חדש מעיראק. ובא לירושלים וחיפש שיכון. וכיצד לא ידע לפנות למפלגה המתאימה. וכך זה נמשך שעה ארוכה. ולמען האמת לא עורר גלי צחוק רבים. רק לעיתים נדירות. לבסוף הגיע לעניין "אם אין אני לי מי לי" – וקשר זאת בחתן, ושיבח אותו.
אחר-כך החלו שבע הברכות. המיקרופון עבר מרב לרב וכל אחד דיבר ובירך, אך את שפתם לא הבנתי. גם ר' ישעיה ור' עמרם דיברו. ודומה שגם התנגחו אלה באלה בדבריהם. כשר' ישעיה מדבר הוא מרים את פניו, עוצם עיניו בהבעה של ריכוז ודבקות, וכל פניו נעשים חריצים-חריצים של מחשבה עילאית. מה אמר? זאת לא הבנתי.
וכך נסתיים הערב. השעה היתה כמעט אחת-עשרה. הנשים, ועימן הכלה, יצאו וישבו בקצה האולם. ביניהן בלטה הגיורת [הצרפתיה, רות בלוי], אשתו של ר' עמרם. גבוהת קומה ובריאת אברים. מצח חלק ובהיר. עיניים תכולות. אף גבנוני ודק, כמעט יהודי. ושביס שחור הדוק על שערה ומכסה את כולו. היא ניראתה כנזירה קתולית ירושלמית, חיוורת פנים עם קצת אדמומית בלחיים, בעלת נעורי נצח. סבר פניה חמור. חכם ורב תוקף. לא אתפלא אם היא מנהלת את ענייניו של ר' עמרם.
מאוחר יותר שמתי לב לטקס יציאתם. היא עמדה למטה וחיכתה לו ליד מונית מיוחדת, מרצדס, שעמדה לקחתם לירושלים. הוא ניגש, נכנס, לאחר שפתחו לו את הדלת, והשתקע במושב האחורי. ואז נכנסה היא מן העבר השני, השמאלי, וישבה לצידו. וכך הפליגו שניהם במונית, כמו זוג מלכותי.
כשלושה-ארבעה אוטובוסים אדומים של "יונייטד טורס" החזירו את המשתתפים לירושלים. נשים לחוד וגברים לחוד, גם באוטובוסים. אחד מלא גברים ואחד מלא נשים.
נפרדתי מר' ישעיה, מבנו ומנכדו החתן. החתן היה סחוט לגמרי, ואף שלחצתי את ידו בסוף הערב לראשונה, ניראה בוהה ולא יודע מי אני. חזרתי במונית מיוחדת עם הצלם ועם קרוב-משפחה תל-אביבי, יהושע שיינברגר שמו.
המשפחתיות של ר' ישעיה ויחסו החם והלבבי אליי – הם באמת יוצאים מן הכלל. אולי נעלב על שלא הזמנתי אותו לחתונתי [עם ענת]. ובאמת חבל שלא עשיתי זאת. אבל חסתי מהטריחו. וגם לא רציתי יותר מדי שאלות מן הצד הדתי הזה.