3.1.06. יום שלישי. לפני הצהריים אני מבקר את בת-שבע אריאלי. בת 96 וצלולה לחלוטין. היא מספרת כי אחד ממשפחת פייקוביץ ממסחה, אח של יגאל אלון, גר בבנימינה ויום אחד שמע שגבר מסויים מתעסק או מנסה להתעסק עם אשתו, וירה בו למוות מבעד לחלון פתוח באקדח בליל שישי כאשר הלה ישב בראש השולחן עם כל משפחתו. זהות הרוצח מעולם לא הוכחה והוא יצא נקי.

סיפרה על משפחת סוזאייב העשירה בפתח-תקווה (אני חושב שהיא טועה בשם וזו היתה משפחה בוכארית אחרת) שהתחתנו ביניהם כדי שזרים לא יחמדו את עושרם, והיתה לה בכיתה תלמידה מפגרת שנולדה למשפחה מנישואי קרובים.

עוד סיפרה על קבוצת השומר הצעיר שבאה לפתח-תקווה בראשית שנות ה-30 בתור פועלים, ובנות האיכרים נמשכו אליהם כי היו שם בחורים נאים וגם משכילים, ובנות-האיכרים היו לוקחות במשיכה אוכל מהבית ומביאות לבחורים הרעבים. לה היה מחזר שלימים עזב את הארץ מתוך אמונה סוציאליסטית חזקה והתנדב למלחמת האזרחים בספרד ושם נעלמו עקבותיו.

אימי, [בת דודה של בת-שבע] – שבת-שבע מכנה אותה בשם דורקה, מצאה לה את יעקב איינשטיין, לימים אביו של אריק, שהיה גבר נאה ושר באידיש שירים מעוררי דמעות. לדברי בת-שבע כוחו כזמר היה גדול מכוחו כשחקן. היא אומרת שאימי לא אהבה אותו ואילו הוא אהב מאוד אותה. תקופה מסויימת נחשבו כנראה ל"זוג".

מצידי סיפרתי לה שבארכיונה של אימי יש מכתבים של יעקב איינשטיין שמאשים אותה כי זנחה אותו, הפועל, למען האיכר העשיר, הוא אבי, שבאותה תקופה אכן היה מצבו לא רע והיתה לו מכונית ומשרה טובה אצל הפרדסן ברין בחדרה.