פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 172 מיום 31 באוגוסט 2006

הדילמה האיראנית היא פשוטה אבל הרת אסון.

ייתכן שאין ברירה לאמריקאים ולישראל אלא לאיים על איראן כבר עכשיו בהפצצת כל מתקניה הגרעיניים, ואם יהיה צורך, גם לעשות זאת לא רק בנשק קונוונציונלי אלא אפילו בנשק גרעיני, ובלבד שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני.

פעולה הכרחית כזו עלולה לגרוף עימה אסונות נוראים בכל המזרח התיכון, כי מי יודע מה כבר יש בידי האיראנים, ואיך תסתיים מלחמה שכזו, שבעיני רוב העולם תיראה כהירושימה שנייה.

הדרך האחרת היא לפעול בכל הדרכים האחרות לבד מהפצצת הכורים האיראניים, זאת אומרת להרוויח זמן שקט או זמן ושקט, כביכול – כפי שהיה אולי עשוי לקרות אם לא היינו מגיבים על הפרובוקציה של החיזבאללה ולא פותחים במלחמה, אבל, זוהי דרך שסופה כניעה לאסלאם הקיצוני וזאת בשני אופנים:

הראשון, מלחמת התשה על ישראל מכל גבולותיה כאשר ידיה כבולות בגלל שיווי המשקל הגרעיני עם איראן שמנטרל אותה וישראל הולכת ונחלשת, עם פחות כוח הרתעה.

והאופן השני, מכה גרעינית איראנית על מרכזי האוכלוסייה האזרחית של ישראל, בעיקר על גוש דן וחיפה, מתוך הנחה שהשמדת ליבה של ישראל, גם של חלק מאוכלוסייתה הערבית, היא מטרה ששווה להקריב עבורה אפילו את טהרן בהפצצה תגמול – שתהיה עדיין בכוח חיל האוויר או הים של ישראל, וזאת משום שאזרחי טהרן יזכו לצורת קיום טובה יותר כי הם יעלו לגן העדן של המוסלמים.