עירית עמית-כהן: "החידה מאחורי הברושים", חוות וחברות מטעים במישור החוף בתקופת המנדאט, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

בהוצאת מאגנס היוקרתית הופיע ספר מוזר ולא-אמין המתיימר לתאר את תולדות אחוזת קלמניה, אחוזת ילדותי, האחוזה שבנה דודי ברוך בן עזר ראב עבור היהודי האנגלי העשיר משה גרידינגר. החוקרת אמנם טילפנה אליי לפני שנים אחדות ושאלה לא רק על דודי אלא גם על פרדס גן-רווה, אך לא חזרה אליי ולא טרחה לראיין אותי ולבקש ממני את החומר המשפחתי העשיר המצוי ברשותי על ייסודה של קלמניה ועל המשק החקלאי המיוחד שהוקם שם.
היא אפילו לא מכירה את רשימתו של קדיש יהודה סילמן, סופר ירושלמי ומחבר פזמונים ("שם שועלים יש") וספרים סאטיריים, שהתגורר עם משפחתו בשכונת בית-הכרם, ובמאי 1931 יצא למסע דרך תל-אביב וכפר-סבא לקלמניה, ואת רשמיו פִּירסם בעיתון "העולם" גיליון ל"ב מיום 18 באוגוסט 1931. שבתי והבאתי את דבריו בשני גיליונות של "עתמול" לפני שנים אחדות, וכן התפרסמו בהמשכים האחרונים של "ספר הגעגועים" מעל דפי "חדשות בן עזר". כמובן שהחוקרת גם לא קראה את ספריי שמתארים את האחוזה לפרטי-פרטיה.
דוגמה לכזבים, שבהם אולי הזינו את החוקרת צאצאי משה גרידינגר, אולי בנו קֶנִי (קלמן), ואולי בני משפחה אחרים – שמעוניינים למחוק את חלקו של ברוך ראב, המייסד והמתכנן של קלמניה על בנייניה ועל משקה החקלאי, מצוי בקטע הבא:
"על המצב הכלכלי של קלמניה דיווח (משה גרידינגר) לקרובי משפחתו. לטענתו את הפסדי החווה יש לתלות לא רק במאורעות 1939-1936 ובמלחמת העולם השנייה אלא גם בניהול לא תקין דווקא בתקופה של משבר. התעקשותו של בן עזר לא לבסס את ענף ההדרים ולהרחיב את הניסיונות החקלאיים היתה בעוכרי החווה. גרידינגר ביקר את המשק הרב-ענפי שפיתח בן עזר. לדעתו העיסוק הרב בגידולים הטרופיים גרם להזנחת הטיפול בהדרים."
ובכן אני קובע בכל האחריות ששטויות אלה אין להן על מה לסמוך. ברוך בן עזר סיים את עבודתו בקלמניה ב-1939 כי אמר שאין צורך באדם בעל כישורים כמוהו ומשכורת כשלו לניהולה השוטף. מעטים האנשים בדורו שהיו ישרים כמוהו והיו מסוגלים לצעד כזה של יושרה מקצועית. משנת 1944 ועד מכירתה היה אחיו הצעיר, בנימין בן עזר, הוא אבי, המנהל של קלמניה, ושם גרנו. למשה גרדינגר היתה דירה מפוארת בחצר האחוזה והוא גר בה עם משפחתו בעיקר בסופי שבוע ובחגים, עובדה שנעלמה כליל מהחוקרת. אבל השקר הגס ביותר הוא הטענות נגד ברוך בן עזר, בשנת 1945! – שש שנים לאחר שפרש – על כך שהוא מטפח גידולים טרופיים ומזניח את הטיפול בהדרים!
ברוך הוא שגילה את זן השמוטי-דם וקבע את שמו – "שרה", על שם שרה אהרונסון. פרדס קלמניה היה ענק במושגי אותם ימים, כך גם מערכת ההשקאה שלו העשוייה תעלות בטון, הבארות, שדרות הברושים, בית האריזה הגדול בסוגו אז בפרדסי ארץ, ומערכת הפסים שעליהם היו הקרוניות הרתומות לסוסים מובילות את הפרי. הפרדס היה מושא להתפעלות בכל הארץ ובאו ללמוד ממנו. ברוך בן עזר היה מן הידענים המובהקים ביותר בגידול פרי ההדר בארץ.
לעומתו "הגן הטרופי" או "גן הניסיונות" כפי שקראנו לו, לא היה אלא חלקה קטנה מאוד וזנוחה בפינה הדרומית-מערבית של גוש הפרדסים הצפוני, ממש לרגלי שער הכניסה המזרחי לאחוזה, שהיום הוא הכניסה הראשית ואילו אז היה שער לאזור החקלאי בלבד. ברוך ראב נטע חלקה קטנה של עץ פרי טרופי ולא-טרופי למינהו, כנראה מתוך הוקרה למורהו אהרן אהרונסון, מייסד תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, שברוך היה מנהל העבודות החקלאיות בה. וכנראה גם מתוך מבט לעתיד. מנגו! אבוקדו! – ענפי ייצוא חקלאי של ישראל לעתיד. אז, קוריוז.
קלמניה הרוויחה היטב, בפרדס, בכרם, ברפת ובפלחה. היא נמכרה לא רק משום מחלתו ומותו המוקדם של בעליה משה גרידינגר אלא משום שהוא ויורשיו החליטו, ובצדק במושגי אותם ימים, שבשנות ה-40 הגועשות אין סיכוי להמשיך בקיום אחוזה, שמבוססת על עבודה זולה של עשרות פועלים ערבים, מבוגרים וצעירים, הבאים מדי בוקר מכפרי הסביבה, ובהשגחה של יהודים. פועל יהודי באותן שנים היה יקר מאוד וגם יקר המציאות ולא היה מוכן לעסוק בעבודות פשוטות, ממש כמו היום. ואילו המאבק בבריטים ומלחמת השחרור הקרבה גרמו אז לחשוב שלא יימצאו יותר פועלים ערביים שעבודתם זולה בגבולות ישראל העומדת לקום!
לכן נמכרה קלמניה, ולא בבת-אחת, ובית ברל צמח על אדמותיה. נסתיימה תקופתה שהיתה מבוססת על הרבה עבודת ידיים זולה. וכל מה שכותבת לעיל עירית עמית-כהן על הטענות כלפי ברוך ראב, כאשר כבר לא היה לו שום קשר לניהול האחוזה! – הוא שקר וכזב. אולי מתוך בורות בילבלה וחשבה שבן עזר של 1945 (הוא אבי בנימין) הוא אותו ברוך בן עזר שעזב ב-1939, וכנראה שגם בני משפחת גרידינגר, שהזינו אותה בטעויות אלה, חשבו כך.
מחקר לא רציני, לא מקיף, מוטה כנראה לצד אלה שסיפקו לה "חומר מרשיע" ועדויות לא מדוייקות, והיא, שידעה היטב על הקשר שלי ושל משפחתי לקלמניה, לא טרחה לברר אצלי את סברות הכרס שלה, אולי כדי שלא להרגיז את משפחת גרידינגר, העשירה גם כיום, ואשר באבן החרוטה שקבעה לציון חצר קלמניה, כאתר לשימור, לא נזכר כלל ברוך בן עזר ראב שהגה, בנה וניהל עבורם את האחוזה רוב שנותיה. ואילו יחסיהם של ברוך ושל משה גרידינגר היו לבביים ביותר, ודודי היה בא לבקר אותנו כדי לפגוש את משה גרידינגר בדירתו המפוארת שבחצר האחוזה בקומה השנייה של הבניין הדרומי-מזרחי.
איך אפשר לכתוב שטויות כאלה בספר שיוצא לאור בהוצאה המתיימרת להיות מדעית? איך היה אפשר להגיש אותו כעבודת דוקטוראט?
אגב, אי-התעסקותו של ברוך בן עזר ראב בענייני הכספים של קלמניה לא היתה החלטתו של גרידינגר אלא אחד התנאים הראשונים, יחד עם החופש הגמור בתיכנון האחוזה – שהיתנה עימו דודי לפני תחילת העבודה.
פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 147 מיום 5 ביוני 2006.

אהוד: כבר חלפו כתשע שנים מאז התפרסם המאמר הביקורתי שלי אך טרם התקבלה שום תגובה מאותה גברת "חוקרת" עמית-כהן – או מהוצאת הספרים שהוציאה לאור את הקשקוש ה"מדעי" שלה על קלמניה.
אגב, למרות שלושה הרומאנים שכתבתי על רקע קלמניה, "לשוט בקליפת אבטיח", "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" ו"ספר הגעגועים" – שום רשת טלוויזיה, שום מפיק ושום משרד תרבות לא טרחו אי פעם ליזום לגולל עימי סרט דוקומנטארי על רקע נופי ילדותי המיוחדים האלה, שהרי אני סופר לא חשוב ולכן מה חשוב מה כתבתי ואיפה?
מילא, אולי אם הייתי מצביע לרשימה הערבית המשותפת של הפוליגמים – אז היה לי סיכוי כלשהו לסרט ישראלי במימון ממלכתי על נופי ילדותי ומשפחתי בארץ.
מצד שני, מאחר שהקפדתי כל ימיי לא לקפח את הצד הארוטי הקרוי "גס" – בכתיבתי, לא הפכתי מעודי לגיבור תרבות של ה"ימין" השמרני והדתי – וכך תודה לאל נותרתי בנידחותי המזהירה.