במוצ"ש האחרון בפילהרמונית

את הסימפוניה הקאמרית מס' 1 של שנברג צלחנו בגבורה מתוך ציפייה למוצרט. כל רגע מ-22 דקותיה של הסימפוניה, בניצוחו הנמרץ של זובין מהטה – נשמע כאילו אין לו סוף וגם לא התחלה וככה הוא מרעיש כבר שעות רבות ומי יודע מתי זה ייגמר.

איתמר זורמן הצעיר היה הסולן בקונצ'רטו מס' 5 בלה מג'ור לכינור ולתמורת, "הטורקי" – ואיזה סולן! מצמרת הכנרים בעולם! נגינתו בכינור מצטיינת בצניעות, בשקט, בעדינות, בחמימות בלתי-רגילה – ולמן הרגע הראשון הוא כובש את לב הקהל וגם מפליא לעשות בקדנציות, בעיקר בפרקים הראשון והשני; היכל שלם עקב אחריו, מתוח ונכבש בקסמו – איזו גאווה יכולה למלא אותנו שכישרונות צעירים ונהדרים כמו זורמן צומחים אצלנו לצמרת המוסיקה בעולם, אצלנו, מנשקי הקמעות – שאנחנו אי של שפיות ושל תרבות ושל כישרונות אדירים בתוך איזור שצועד לאחור אל תקופת הג'הלייה וכיבושי מוחמד האכזריים.

לא. לא ייתכן שכאן לפעמים יש אירופה יותר מאירופה, וכי כאן המסורת של גדולי הכנרים היהודיים בעולם הולכת ונמשכת. בראבו. פשוט בראבו. וכך גם הגיב הקהל, שזכה גם להדרן, סוויטה מקסימה של באך, כאשר כינור אחד מפעים היכל שלם.

בחלק השני ניצח מהטה על הסימפוניה מס' 6 בסי מינור אופ' 74, הפתטית, של צ'ייקובסקי. מה עוד אפשר לבקש? התזמורת היתה בסערת חושים, מן הרועש אל השקט והזך – וחוזר חלילה. הקהל מחא כפיים בטעות בפינלה הקולני המסעיר של הפרק השלישי – ומהטה מתח את הקהל הזה כאשר לא הוריד מיד את ידו עם שרביט הניצוח בתום הפרק הרביעי, האחרון, שנגמר בדממה גמורה, ולא ידעו אם סיים או לא – ואם אפשר כבר למחוא כפיים על באמת, ואז פרצו התשואות הממושכות.

אכן אנחנו עם מוזר של מנשקי קמעות המפליאים לעשות גם על כינורות. אבל אולי כדאי עכשיו לרדת מן הארץ של שרה וביבי, כי ייתכן שזורמן והפילהרמונית נותנים קונצרטים עילאיים כאלה גם בגולה, בצרפת למשל, באנגליה או בשוודיה, ואז יהיה אפשר ליהנות מהם ללא חברתם המעיקה של מנשקי הקמיעות – אלה האנשים כמונו, שנשארו בארץ והעדיפו להשאיר את שרה וביבי בבית ברחוב בלפור.