מצ'כית רות בונדי, בהוצאת זב"מ, ת"א,1981

יש ספרים שאי-קריאתם רודף אותי שנים ואיכשהו אינני מוצא פנאי לקרוא בהם, אפילו לא לדפדף, אבל כל אימת שאני שומע מתפעלים מהם וממחבריהם יש בי איזו הרגשה של חוסר-נחת, של שמיעת פטפוט תרבותי על סופר אופנתי שברור לי שגם אם אקרא אותו לא אשנה את דעתי הספקנית בקשר לערכו הספרותי. לעיתים נדירות אני שמח להתאכזב לטובה.
והנה, תוך כדי מיון ספרייתי לקראת העברת חלק ניכר מספריי למוזיאון לתולדות פתח-תקווה, אחרת לא יהיה לי מקום להניח את מיטתי בבית העירוני החדש של מערכת "חדשות בן עזר" (הארמון שבפרדס עם בריכת המיץ-תפוזים, הקוטפות והעוטפות, נועד בעיקר לבילויים ולהתכנסויות של חובבי ציון בסופי שבוע ובחגים) – נפל לידי "ספר הצחוק והשיכחה", אשר על אצבעות ידו הגדומה של טרומפלדור אוכל למנות את האנשים שלא הביעו באוזניי את התפעלותם ממנו ולא שירבבו את שמו, לצורך ושלא לצורך, בשיחותיהם החכמות, שבהן אני משום-מה חש את עצמי כקרתן וכהדיוט, והתחלתי לקרוא בו.
השתעממתי מאוד לקרוא דו"ח עיתונאי על צ'כיה תחת השלטון הקומוניסטי, קצת עצוב ולרוב מתחכם בצורת כתיבה חובבנית למדי הסובלת מעודף למדנות, דו"ח שאין לו קשר ברור לספרות היפה וגם אינו מגלה לי כמעט שום עובדה היסטורית חשובה שלא ידעתי קודם לכן מקריאת העיתונים, עד שהגעתי לעמוד 12 ובו פגשתי את הקטע המרנין הבא:
"רצח אַיינדה כיסה עד מהרה על זיכרון הפלישה לבוהמיה. השחיטה ההמונית בבאנגלה-דש השכיחה את איינדה. המלחמה במידבר סיני החניקה את בכייה של באנגלה-דאש. רצח העם בקמבודיה מחק את זיכרון סיני וכך הלאה וכך הלאה עד לשיכחה מוחלטת של הכול על ידי כולם."
טוב, מר קונדרה, אינני צריך להמשיך לקרוא בספר כדי להבין מי אתה ומי הם אלה שכל כך נהנו מספרך, שנחשב לאחד החשובים בתקופתו ואשר האינטלקטואלים שאני מכיר לא חדלו למלמל ולזמזם את שמו אף כי אינני יודע אם באמת קראו אותו או רק השם מצא חן בעיניהם.
אותי, זה לא מצחיק.
אני גם לא שוכח.
אתה יכול לנשק לי בתחת אם מבצע סיני של אוקטובר 56' עומד אצלך באותה דרגת זוועה כרצח העם בקמבודיה.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 145 מיום 29 במאי 2006