שהיה ברונובסקי?
בעיתונים הופיעו לאחרונה רשימות געגועים והערצה למבקר הספרות והטלוויזיה של עיתון "הארץ" יורם ברונובסקי ז"ל, וזאת עם צאת ספר אחד, או יותר, המוקדשים לזיכרו. זה לא נעים כל כך לנפץ מיתוסים, ובייחוד כשמדובר במסאי מבריק, אולי מבריק מדי, מבקר ומתרגם, שחי ויצר רוב שנותיו במצב של בריאות מעורערת שלבסוף גם הביאה עליו את מותו בגיל צעיר-יחסית. מה גם שהיכרנו אותו אישית, אם כי לא היינו מן הידידים, שכינהו גם בשם "ברונו".
ואולם הניסיון שלנו עימו לא תמיד היה מרנין. קודם כל גרשם שלום. כל מה שכתבנו במשך השנים על "שוֹלֵם גאון הדור" (כהגדרתו של יוסף בן-שלמה), וכתבו אחרים, גם מעל דפי "הארץ", לא גילה את גרשם שלום לקהילת החייזרים של התרבות התל-אביבית, והוא לא נחשב "אִין". אבל אחרי שברונובסקי "גילה" אותו, דומני כבר אחרי מותו של שלום, היה אפשר לדבר עליו גם בקהילה התל-אביבית של האנשים הקובעים את הטעם, אף כי אחד מהם, הפטיש החזק של השירה העברית האנטי-ישראלית, יצחק לאור, עדיין סבור במאמריו גם כיום ששלום היה פרובינציאל שהגזימו בערכו! – ובכך הוא נאמן לטמטום התל-אביבי המקורי שבעמדה המגמדת והמתעלמת מגרשם שלום.
כשהיה ברונובסקי מבקר הטלוויזיה של "הארץ" היתה כתיבתו חריפה ומגמתית מאוד מבחינה פוליטית, שמאלנית כמובן. אמנם דומני שלא הגיע לדרגת הביקורת העברית האנטי-ישראלית שמפגין המבקר השבועי בני ציפר כיום, אבל אני זוכר שפעם אמרתי לו: "יורם, אל תגזים כל כך בביקורת הטלוויזיה שלך מפני שאתה משחק לידי הימין והמתנחלים בכך שאתה מסיט את דעת הקהל מהביקורת העניינית על דרכם ומעשיהם. בהגזמותיך אתה משרת את הימין הקיצוני." הוא הבטיח לקחת זאת לתשומת-ליבו. אינני זוכר אם לקח.
אבל הביקורת החריפה ביותר שהיתה לי עליו, ושעל כן, גם אם הערכתי אותו, לא סמכתי על אף מילה שכתב, היתה כאשר בשם-העט יוחנן רשת כתב ביקורת בטורו ב"תרבות וספרות" על ספרי "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הארץ-ישראלית הראשונה אסתר ראב, שיצא לאור ב"עם עובד" בשנת 1998. הבאתי לו במו-ידיי את הכרך העבה, שהוא נשמע סקרן מאוד לקרוא בו ודיבר יפה על חשיבותו-חשיבותה. אבל על פי הביקורת, או שלא קרא את מרביתו, או שקרא אבל בזמן שכתב הסתמך רק על זיכרונו. זו היתה ביקורת מרושלת, מלאה שגיאות קשות, עובדתיות, שהוכיחו על זלזול שאולי רק גאונים כמוהו יכלו להרשות לעצמם בכתיבה לעיתון המיועד לאנשים חשובים, סליחה, חושבים.
באחד הציטוטים ממנו, או מאחרים על אודותיו, קראתי שהוא הודה במפורש שבכתיבתו סמך תמיד רק על זיכרונו הפנומנאלי ולא היה בודק את המקור עצמו. אולי לכן היתה לו פוריות כתיבה רבה כל כך, שהפכה אותו במידה מסויימת ל"גורו" של התרבות התל-אביבית החשובה והנחשבת, אבל בסופו של דבר זה לא היה רציני, וחבל. מאוד חבל. כך כותב דילטאנט ולא אדם שיש לו אחריות מתודית לדבריו ורוצה שגם אחרים יוכלו להסתמך עליהם.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 147 מיום 5 ביוני 2006.