אֵין חֲטוּבוֹת כִּשְעוֹת הַשֶּקֶט הָרָפוּי,
גָּזִית גְּבוּשָה וּמְסֻתָּתָה בִּינוֹת וָרֹגַע.
נִיסָן בָּשֵל, נִיסָן נִנּוֹחַ וְשָפוּי
מֵנֵץ בָּךְ שוּב אֶת כּוֹכָבַיִךְ, נֹגַה-נֹגַה.

כְּמֵאֵלָיו, כְּמֵאֵלָיו נוֹגֵן שִקְטוֹ
וּשְרַב לֵילוֹ כִּכְפִיר אֻלַּף וְלֹא יָרֵעַ.
וְנַהֲמוֹת הַיָּם שַכּוֹת וְכָל שִקְתוֹת-
הַדּוּמִיָּה מָלְאוּ נִיחוֹחַ וְיָרֵחַ.

אַתְּ הֲלוּמָה אֵלָיו לֵאמוֹר: נִיסָן, נִיסָן,
כָּבְדוּ, כָּבְדוּ עַל צַוְּארוֹתֵינוּ חֵילוֹתֶיךָ.
אִם לֹא יוּהַס מְעַט הַשֶּקֶט וִירֻסַן
עוֹד יַטְרִיפוּנוּ הַשְּפוּיִים בְּלֵילוֹתֶיךָ...

פוצ'ו
בחיי
ג' – המשורר והאש
אל ביתם  חסר הגג ברחוב שלום עליכם, העבירו הוריי את אחותי הגדולה אביגיל שנולדה כשלוש שנים קודם לכן, ואת שולחן הנגרות השוודי. בחדר אחד הם גרו ואילו השני שימש כנגרייה עד שאבי יצליח לבנות סככה בחצר. בימי שישי ושבת, כשבאו אורחים, היתה אימי פורשת מפה לבנה על השולחן השוודי והופכת את הנגרייה לסלון אורחים מרווח תחת שמי ישראל.
כשהחורף התקרב רמזה אימי לאבי שהיא לא יודעת לשחות, אבי אמנם התלוצץ ואמר שתמיד יוכלו לקחת לוח עץ ולצוף עליו, כי גם הוא לא ידע לשחות, אך יחד עם זאת החל להקציע קלונסאות לבניית שלד התקרה. וכשירד הגשם הראשון היה הגג כולו מכוסה ברעפים אפורים.
עכשיו, אחרי שהיתה להם דירת שני חדרים מכוסים בגג, אמרה אימי שחבל לבזבז חדר שלם על נגרייה. את הנגרייה אפשר לבנות מפחים בחצר ואת החדר אפשר להשכיר, ובכסף לקנות חיתולים ומיטה לתינוק שצריך להיוולד בעוד כמה חודשים. התינוק הזה הייתי אני, ואם נולדתי להיות אדם עם נשמה רומנטית נוסטלגית, זה אולי מפני שנוצקתי ונאפתי תחת תקרה המשובצת בהילת ירח וכוכבים.
ושוב תלתה אימי דף נייר במכולת של גלעדי ובה מודעה על חדר להשכרה ברחוב שלום עליכם 38. חדר עם מטבח ושירותים משותפים. לא היה שום דבר יוצא דופן במודעות מסוג זה. במרבית הבתים של תל אביב הצעירה גרו שתיים או שלוש משפחות בדירה, ולפעמים גם  עם שניים או שלושה ילדים, וכל משפחה שמחה בחלקה ואיש לא אמר צר לי המקום. לפני שיצא לעבודתו, השביע אבי את אימי שתשכיר את החדר רק למי שיש לו פרנסה, כי קבצנים – כך אמר – יש לנו במשפחה משלנו.
אימי הבטיחה  לעשות כדבריו והחלה לחכות למי שיבוא.
בצהריים הגיעה אישה צעירה נעימת סבר עם גוף מלא, ואימי לא יכלה להחליט אם היא בהריון או סתם שמנה. אימי עצמה היתה אז בחודש השלישי להריונה איתי, אך אני שכבתי בבטנה בשקט ולא התבלטתי בכלום.
עד מהרה התברר שהשתיים  יכולות לדבר רק בקושי, כי אימי ידעה אידיש, גרמנית ופולנית ואילו האישה דיברה רק עברית ורוסית. בלית ברירה דיברה אימי בעברית המגומגמת שהספיקה בקושי לרכוש  בארץ. היא הראתה לאורחת את החדר, את התקרה החדשה, ואת המטבח שהיה עתיד להיות משותף לשתיהן. עיקר הגאווה היה בית השימוש שהיה בבית ולא בחצר, וחדר האמבטיה שהיה בלי אמבטיה אבל עם מקלחת ודוד שהמים שבו התחממו בעזרת חבילות נסורת ספוגות בסולר שנחשבו אז לשיא הטכניקה.
דירת החדר עם המטבח המשותף והשירותים כבשו את ליבה של הדיירת החדשה ובלי להתווכח על המחיר אמרה לאימי שהיא בטוחה שהמקום ימצא חן בעיני בעלה והיא שוכרת את החדר. כאן נזכרה אימי, בהוראתו של אבי שלא תשכיר את החדר למי שאין לו עבודה, ושאלה את האישה: "למה בעלך לא בא?"
הדיירת התנצלה ואמרה שיבוא יותר מאוחר, כי  נשאר לו הבית האחרון והוא לא יכול לבוא עד שלא יגמור.
מכל דברי ההסבר תפסה אימי את המילה בית  והבינה  שהדייר החדש עובד בבניין ומיד הזמינה את הזוג להיכנס לחדרם החדש.
הדייר החדש היה המשורר עמנואל הרוסי שכתב אז לתיאטרון המטאטא את שירו "דודה הגידי לנו כן", והתקשה לסיים את הבית האחרון.
לימים שאלתי את אבי אם הזוג החדש הצליח לשלם להם את שכר הדירה. אבי קימט את מצחו, גירד בראשו, חשב חשב וניזכר: "לא," אמר, "לשלם שכר דירה לא הצליחו, אבל בעד זה הם תמיד הצטרפו אלינו לארוחת ערב."
כשלושה חודשים אחרי שהזוג הצעיר נוסיה ועמנואל הרוסי נכנסו לחדרם החדש, נולד בנם הבכור אבנר שהיה מרבה לבכות בלילות, והודות לכך זכה הישוב היהודי בארץ בשיר הערש הנוגע ללב:
שכב בני שכב במנוחה
אל נא תבכה מרה
על ידך יושבת אמך
שומרת מכל רע...
הבן הזה, אבנר, שהיה לימים החבר הכי טוב שלי, היה בוכה מרה מפני שלהוריו לא היה כסף לקנות לו עריסה משומשת, ואימי בעלת התושייה הציעה להם להשכיב את הקטן הצורח באמבט הפח, אשר שימש לסירוגין את  אחותי הבכורה אביגיל ואת הבגדים שהושרו במים לפני הכביסה.  
נוסיה, שהיתה אשת חיל בכל הקשור לעבודות יד, תפרה שק מבד ישן, מלאה אותו בנסורת מהנגרייה של אבי, והרי לה עריסה מקורית עם דפנות פח השומרות על הפעוט מנפילה.
באחד הלילות, כשהקטן לא הפסיק לבכות, שלפה אימי את כסת הפוך הגדולה שמתחת לראשה, קיפלה אותה לשנים  במכת זרוע, הוציאה את מזרן הנסורת מהפיילה ושמה במקומו את הכסת המקופלת.  
ברגע שאבנר הקטן שקע בתוך הכסת הרכה, הוא  הפסיק לייבב וכל הבית שקע בתרדמה עזה. 
המזל של האומה היה שעד החלפת מזרון הנסורת הספיק המשורר לגמור את שיר הערש הידוע "שכב בני" – ולאימהות היהודיות בארץ ישראל נוסף שיר  חדש שבו הן יכלו להרגיע  את תינוקיהם הפועים.
בשיר המרגיע הזה ישנו בית האומר:
בוערת הגורן בתל יוסף
וגם מבית אלפא עולה עשן
אך אתה נומה בני
נומה שכב ויישן ...
מומחי הזמר העברי מפרשים את הבית הנינוח הזה ברצונו של המשורר לתאר את המצב הביטחוני של הארץ באותה תקופה . יש להניח  שהצדק עימם, אך  מה שהם  לא יודעים זה שאת ההשראה לגורן הבוערת קיבל המשורר באותם ערבים, כשחיכה בחצר הבית ליד האש המרתיחה את דוד המים, כדי שהפיילה תתפנה מהכביסה ויהיה אפשר להשכיב את התינוק לישון, ושלא יבכה מרה.