ביומני מיום שני, 20 באוגוסט 1973, כ"ב באב תשל"ג, מצאתי סיפור מפי משה דגן-גרינברג, איש פתח-תקווה, שהיה אבי החורג לאחר מות אבי ואשר ניהל פרדסים באזור גבעת שמואל, בהם הפרדסים של משפחת בני דוד חיון (מייסד ומנהל בית הספר יק"א-פיק"א בשעתו) והם אברהם, יגאל ושלמה. לימים, בזכות ירושה קטנה שהשאיר לי, יכולתי להקצות את מרבית זמני לכתיבה, ואף הקדשתי לו את הרומאן הנידח שלי "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (בהוצאת "ידיעות אחרונות").
הסיפור של משה רחוק מאוד מתקינות פוליטית, אבל אם היה עליי לפרסם ולכתוב רק דברים מטוייחים לא הייתי משקיע את זמני במכתב העיתי. אני הולך בדרכו הקשה של ברנר וגם כתבתי עליו ספר ("ברנר והערבים") אף כי אינני זוכר מתי לאחרונה טרחו להזמין אותי לדבר או לכתוב עליו (שהרי כל התקינים פוליטית כבר מסתופפים בצל אדרתו הדקורה ומנכסים אותו לעצמם).

ובכן, בערב, על מרפסת ביתו בפתח-תקווה, בחברת דודיי יחיאל וגרשון ליפסקי, אחיה של אימי, סיפר משה כי לפני כמה זמן ניגש אליו אחד הפועלים הערביים בפרדס ואמר לו שהוא רוצה לעבוד בשביל הש"ב.
"מדוע אתה רוצה?"
"אני אוהב את היהודים," אמר.
"אבל אתה יודע שאם אחיך או בן-משפחה אחר יעזור למחבלים, תצטרך אפילו אותו למסור."
"לא איכפת לי. אני אוהב יהודים."
משה החליט לחכות להזדמנות לחקור יום אחד מה מתרחש בלב הערבי, והיום לא איחר לבוא. ביום סיום הקטיף עורך משה מדי שנה מסיבה לפועלים. "חג הקטיף". על ארגזים הפוכים מעמידים משקאות חריפים וקלים, חמוצים ומיני מאכל, והכול שותים ואוכלים. משה רוצה שהם ידעו כי היה מרוצה מעבודתם. אף שאינו מרוצה, והפעם היתה לו מטרה – לשכֵּר את הערבי ולהוציא ממנו את סודו. וכך היה. הוא שקד על הערבי להשקותו, והלה, כדרך הערבים שאינם יודעים לשתות, היה שיכור לגמרי אחרי כמה לגימות.
"תראה חסן," אמר לו משה, "היהודים לקחו את האדמות שלכם, את הבתים ואת הערים שלכם, את כל הארץ לקחו. ואתה, אם היית יכול, אם כל היהודים היו בידך, תגיד את האמת – מה היית עושה להם?"
אמר חסן: "את כל הנשים שלהן, היפות, הלבנות, הייתי אונס בזו אחר זו. את כל הרכוש אשר בתוך הבתים – שודד ולוקח. ואת כל הגברים – שוחט וזורק לים."
שמע משה כך. הרפה ממנו ושוב לא ניגש אליו אותו יום.
אחרי כמה ימים קרא אליו את חסן ואמר לו:
"דיברתי עליך עם הש"ב והם מוכנים לקבל אותך. אבל אתה צריך לנסוע איתי כי לבד לא יתנו לך לגשת לשם. אך שמע חסן עצה שלי. אתה יכול לעשות איתם הכול. ותעבוד בכל מה שיאמרו לך. רק מדבר אחד תיזהר – אם יציעו לך לשתות משקה חריף – אל תסכים. סרב. כי אם פעם אחת תשתה, וישמעו מה אתה באמת חושב על היהודים – תיכף יירו בך כדור. בשקט יעשו זאת. ברובה עם משתיק-קול. אף אחד לא ישמע. לא ירגיש בכך. ואתה, תיעלם."
לאחר כמה ימים: "נו, חסן, מה עם הש"ב? מחכים לך."
"חושבים," ענה הלה, ומאז לא פנה יותר.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 149 מיום 12 בחודש יוני 2006