"שנתניהו יקים ממשלה צרה על טהרת הימין, עם השותפות הטבעיות, בלי עלה תאנה ובלי שעירים לעזאזל. שיתמודד... וניפגש בבחירות."
אמירה זו, בניסוח זה או אחר, נפוצה מאוד בימים שמאז הבחירות.
היא מתחברת היטב לאמירה אחרת, מן הקוטב הימני: "הגיע הזמן שסוף סוף נקים ממשלה לאומית אמיתית, שסוף סוף נשלוט ללא מורא, נחוקק חוקים שיבטאו את הרוב בעם ובכנסת... רק לא אחדות... לא רו-צים אח-דות! לא רו-צים אח-דות!"
לפני הבחירות כתבתי מאמר על "הקוהרנטים", הפלקטים, אנשי השחור לבן, ה"הם או אנחנו". המסרים הללו מתאימים להם מאוד. לשיטתם, הציבור מחולק באופן דיכוטומי לגוש הימין וגוש השמאל. גוש הימין מייצג את נתניהו וברוך מרזל ומה שביניהם. גוש השמאל מייצג את הרצוג וחנין זועבי ומה שביניהם. זו גישה המסרבת להכיר בספקטרום. אין צבעים, אין גוונים יש שחור ולבן, אנחנו או הם.
אומרים "הקוהרנטים" מימין – ניצחנו בבחירות. עד היום גם כשניצחנו בבחירות לא שלטנו באמת. הגיע הזמן להקים קואליציה קוהרנטית, טהורה, לטהר את בית המשפט, לטהר את האקדמיה, לטהר את התקשורת וליצור כאן שלטון ללא מיצרים.
"הקוהרנטים" משמאל היו מאוד רוצים לומר זאת, אולם מה לעשות, הם הפסידו. והמסר שלהם הוא המסר של לנין – ככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב. כיוון שיש רק ימין ושמאל, והשמאל הוא הטוב המוחלט והימין הוא הרע המוחלט, הדרך היחידה להכריח את העם לבחור בטוב, היא שיהיה לו ממש רע. ניסינו לשכנע את העם שממש רע לו. כל שעה הצפנו עוד כתבה ב-ynet שתסביר לעם כמה הוא סובל. אך הציבור מטומטם ולוקה בתסמונת האישה המוכה וחוזר להצביע למי שפוגע בו. איך זה יכול להיות שאחרי 38 שנים הציבור עוד לא מבין כמה רע לו? פשוט מאוד, כיוון שראשי הימין המתוחכמים לקחו תמיד "עלה תאנה" שעצר אותם מלהחריב את המדינה והתוצאה היא הנצחת שלטונו. הפעם, הימין לא יקבל "חבל הצלה". הפעם נאפשר לו להרוס הכל, ומההריסות – נִיבָּנה.
הטעות הגדולה היא בעצם תפיסת העולם הזאת. בחוסר אחריות משוועת ליהג נתניהו ערב הבחירות על התהום שאינה ניתנת לגישור בין הליכוד למחנ"צ. אולם האמת היא שהרצוג ונתניהו קרובים בעמדותיהם זה לזה אלף מונים מאשר נתניהו למרזל והרצוג לזועבי. האמת היא שאין חלוקה של שמאל וימין, אלא יש רצף של עמדות והשקפות בנושאים מדיניים וחברתיים וציבור רחב המצוי לאורך הרצף, ולעתים אותם אנשים נמצאים במקומות שונים על קווי הרצף בנושאים שונים. תוצאות הבחירות לכנסת נותנות ביטוי לרצף הזה. משטר קואליציוני אינו משטר דיכוטומי, שבו צד אחד לוקח הכל והצד השני אינו לוקח כלום. משטר קואליציוני וכנסת ייצוגית הם פתח למו"מ בין נציגי הציבור, להקמת קואליציה הנותנת ביטוי לציבורים שונים, שבסופו קמה ממשלה המבטאת חלקים מהציבור וחלקים אחרים משרתים את העם באופוזיציה. אין זה משחק סכום אפס.
אכן, כל ראשי הממשלה מהליכוד שאפו להקים ממשלות עם גורמים שאינם חלק מ"גוש הימין" ולא אחת העדיפו גורמים שאינם חלק מן הגוש על פני גורמים בתוך הגוש. אולם לא כיוון שהם חיפשו "חבל הצלה" ולא "עלה תאנה", אלא מאותה הסיבה שבעטיה כל ראשי הממשלה ממפלגת העבודה לדורותיה נקטו בדיוק באותה דרך. אף ראש ממשלה אינו רוצה להיות כבול בידי קיצונים, ללא יכולת תמרון פרגמטית. כל ראש ממשלה שואף לכך שהוא יהיה הציר של הממשלה, ולא הקיצון שבה. עמדת הציר, מאפשרת לו ליצור קואליציות אד-הוק בתוך הממשלה, כדי שיוכל לממש את רצונו. כך נהנה ראש הממשלה מתמיכת לבני ולפיד בדרכו השקולה והזהירה במלחמת "צוק איתן", ולא היה תלוי בליברמן ובנט שדרשו דרך אחרת בניהול המלחמה. וכך הוא היה יכול לשתף פעולה עם ליברמן ובנט כשרצה לקדם בנייה בירושלים, בלי להיות תלוי בלבני ולפיד. כך נהגו כל ראשי הממשלה בישראל, ללא יוצא מן הכלל.
כאשר דוד בן גוריון הקים את הממשלה הראשונה, הוא לא צירף את מפ"ם (המאוחדת, שכללה גם את אחדות העבודה). מפ"ם היתה המפלגה האחות, השותפה הטבעית, כללה את הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי, את תנועות הנוער החלוציות. ובן גוריון ביכר עליהם את החזית הדתית המאוחדת, שכללה את המפלגות שהרכיבו לימים את המפד"ל ואת המפלגות שהרכיבו לימים את יהדות התורה. גם את הרשימה הספרדית, המסורתית, הוא צירף לקואליציה, והעדיף גם אותה על מפ"ם, שותפתו מן האגף השמאלי של תנועת העבודה. כך נהג גם בממשלה השנייה והשלישית. בממשלה הרביעית, ללא החרדים אך עם הציונות הדתית, הוא עדין סירב לצרף את מפ"ם, וצירף את יריביו מן המחנה האזרחי – הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית בליכוד.
כמוהו בדיוק נהג גם משה שרת בשתי הממשלות שהקים. רק בממשלה השביעית, אף היא בראשות בן גוריון, צורפו מפ"ם ואחדות העבודה לממשלה, אך ב"ג לא ויתר בשום אופן על המפד"ל, למרות שהיה יכול להקים קואליציה בלעדיה. בין מפא"י ולימים המערך לבין המפד"ל היתה ברית היסטורית, עד עליית הליכוד לשלטון, ולעיתים אף עם אגו"י החרדית. מפ"ם היתה לעיתים בממשלה ולרוב באופוזיציה. רפ"י שפרשה ממפא"י היתה באופוזיציה. והמפד"ל – תמיד חלק מהממשלה.
ערב מלחמת ששת הימים הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי (ממשלות אחדות בלשון ימינו) וגח"ל (גוש חירות ליברלים – הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלה בראשות אשכול. הסיבה לכך היתה תקופת החירום, אך לאחר מות אשכול, גולדה שבה והקימה ממשלת אחדות וכך היא עשתה גם אחרי ניצחונה בבחירות 1969. באותן הבחירות זכה המערך בראשותה ב-56 מנדטים והיא ממש לא היתה זקוקה לגח"ל לצורך הרכבת ממשלתה, אך היא העדיפה ממשלה כזאת. גם לאחר פרישת גח"ל מן הממשלה, עדין היא כללה את המפד"ל.
כשרבין הקים את ממשלתו הראשונה, הוא לא הגיע להסכמות עם המפד"ל והקים ממשלה צרה בהשתתפות רצ, אך ללא מוקד (לימים ממרכיבי של"י ובהמשך הגלגולים חלק ממרצ) וכמובן ללא רק"ח (גלגולה הקודם של חד"ש). הוא לא שקט ולא נח עד שבחיזור נמרץ שכנע את המפד"ל להצטרף לממשלתו, תוך ויתור על רצ.
ביום המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, קרא בגין למערך להצטרף לממשלת אחדות בראשותו, למרות שהיה לו רוב של מה שקרוי היום "גוש ימין חרדים". ימים אחדים לאחר בחירתו הציע את תפקיד שר החוץ למשה דיין מן המערך. אפשר לבקר את המוסריות של הצעד הזה, אך אין ספק שמטרתו הייתה לצרף גורמים מתונים, מרכזיים, לממשלתו. הוא רצה מאוד בהצטרפותה של ד"ש, שהייתה מפלגת מרכז, או בלשון ימינו מרכז-שמאל, ומשלא הצליח בכך, שמר להם תיקים בממשלה והמשיך לחזר אחריהם עד שהתרצו והצטרפו לממשלה.
בניגוד למיתוס על הליכוד המחפש עלה תאנה, הממשלה הראשונה בתולדות המדינה שהיתה ממשלה צרה, על טהרת "השותפים הטבעיים", היתה ממשלתו השניה של בגין. ממשלת האחדות של שמיר ופרס ב-1984 נכפתה על הצדדים בידי המציאות, כיוון שאף צד לא היה יכול להקים ממשלה לבדו. אולם ב-1988 שב שמיר והקים ממשלת אחדות ללא החרדים וללא "התחיה" למרות שהיה יכול להקים ממשלה בהשתתפותם, כי לא רצה להיות תלוי בקיצוניותם ובעיקר בדרישות החרדים בענייני דת וכיוון שהיה מאמין גדול בממשלות אחדות (שבניגוד למיתוס, אינן ממשלות שיתוק, אלא דווקא ממשלות שתיפקדו היטב). רק אחרי התרגיל המסריח ופרישת מפלגת העבודה, נאלץ שמיר להקים ממשלה צרה.
כשרבין עלה לשלטון בפעם השנייה, אף הוא לא רצה ממשלה צרה. הצטרפות המפלגות הערביות לקואליציה כלל לא עלתה על דעתו. הוא התעקש על הצטרפות ש"ס והמשיך להילחם עליה מול המערכת המשפטית שדרשה את פיטוריו או התפטרותו של אריה דרעי בשל פרשיות השחיתות עליהם נחקר. בהקמת הממשלה הוא רצה מאוד בצירופן של צומת והמפד"ל, אך הדבר לא הסתייע (למיטב הכרתי כיוון שמנהל המו"מ מטעמו, חיים רמון, תימרן כך את הדברים במזיד). אך לאורך כל תקופת כהונתו שוב ושוב ניסה לצרפן, ולבסוף הצליח לצרף את פורשי צומת בראשות גונן שגב.
ממשלת נתניהו הראשונה היתה ממשלת ימין-מרכז, שלצד מפלגות ימין וחרדים כללה את מפלגות המרכז "הדרך השלישית" ו"ישראל בעליה" של שרנסקי. ואילו אהוד ברק החל להקים את הקואליציה עוד טרם הבחירות, כאשר צירף לרשימתו – "ישראל אחת" את "גשר" של דוד לוי. כשהקים את ממשלתו, הקפיד ברק לצרף אליה את מפלגת המרכז, ש"ס, המפד"ל ו"ישראל בעליה". שרון, שהחליף אותו, הקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה, מפלגת המרכז ו"גשר". גם לממשלה השנייה שהקים צירף את מפלגת העבודה. ואילו אולמרט בחר לא להקים ממשלת שמאל עם השותפות הטבעיות, אלא צירף את ש"ס, "ישראל ביתנו" והגמלאים, בעוד מרצ נשארה בחוץ. נתניהו צירף לממשלותיו את מפלגת העבודה, בהמשך את "קדימה" בראשות מופז ובממשלה שאחריה את "התנועה" ו"יש עתיד".
האם כל ראשי הממשלה, מבן גוריון ועד נתניהו, היו כל כך טיפשים? כולם טעו, כולם לא הבינו פוליטיקה, כולם לא רצו משילות, כולם לא רצו ממשלה "קוהרנטית"? אולי, במעט צניעות, ניתן להם קרדיט שהם הבינו שהם ראשי ממשלת ישראל, ולא ראשי "ממשלת הימין" ולא "ממשלת השמאל". הם לא רצו "עלה תאנה" ולא "חבל הצלה". הם רצו ממשלה רחבה, עם בסיס ציבורי איתן, שאינה תלויה במיעוט הקיצוני הכובל את ידיה.
הממשלה הבאה לא תהיה ממשלת ימין-חרדים, כיוון שאין להם יחד 61 ח"כים. היא תכלול לפחות את מפלגת המרכז "כולנו". אני שמח על בחירתי ב"כולנו", שתהיה גורם שקול, ממתן ומאזן בממשלה. אולם אני מקווה שהיא לא תהיה יחידה.
מערכת הבחירות המכוערת שעברנו פצעה את החברה הישראלית, ולמרבה הצער בימים שאחרי הבחירות נמשכת המגמה ההרסנית. מדובר בפגיעה חמורה בחברה הישראלית, המסוכנת יותר מכל איום ביטחוני או כלכלי. הקמת ממשלת אחדות נחוצה כדי לאחות את הקרע. ואם לא אחדות, לפחות ש"יש עתיד" תצטרף לממשלה.
יש לקוות שהתנצלותו של נתניהו על דברי הבלע שלו נגד ערביי ישראל מסמלת את רצונו לבלום את דהרתו חסרת האחריות ימינה בימים שקדמו לבחירות, וחתירתו למרכז אחראי.

2. בדרך ל"שיר הסלפי"

חיכיתי חיכיתי
בכיתי בכיתי
ומי לא בא
מי לא בא
מיכאל

והוא הבטיח פעמיים
שיבוא אחר הצהריים
ומי לא בא
מיכאל

שמלה לבשתי יפה מאוד
עם סינר בו רקום
אפרוח ורוד
דומם ישבתי דומם חשבתי
עלי ועל מיכאל
ומי לא בא
מי לא בא
מיכאל

שירה של מרים ילן שטקליס, "מיכאל", לא הופיע בסרט התעודה "הכי הרבה אני אוהב אותי". הוא לא מאושש את התזה של הסרט.
על פי התזה, עד אמצע שנות השבעים, לא היו שירי ילדים אישיים. שירי הילדים היו שירי קולקטיב, שירים מגויסים, שירים לאומיים, ובאמצע שנות השבעים חל מהפך ושירי הילדים החלו להיות שירים אישיים, אינדיבידואליסטיים, המבטאים את הילד, את רגשותיו ורצונותיו, כפי שהם בשירי "הכבש השישה עשר" של יהונתן גפן ובשירי "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס.
"מיכאל" לא הוקרן, אך הוקרנו "שכב בני" ו"לילה לילה"; ועל רקע שירתה של שושנה דמארי "אחד היה טרף, שני מת בחרב" הוקרנו תמונות בשחור לבן של ילדים בוכים במיטות הלינה המשותפת.
אבל האם יש שיר יותר אישי, יותר רגשי, מ"מיכאל"? האם יש שיר שיותר מבטא אמפתיה לילדה, לרגשותיה האמיתיים, הכנים, ומיטיב לבטא אותה, כמו השיר הזה?
השיר הזה אינו שיר זניח של אמן זניח. מרים ילן שטקליס, כלת פרס ישראל לספרות ילדים (משנת 1956), הייתה היוצרת החשובה והמוערכת ביותר של שירי ילדים בתקופה שבה על פי הנראטיב של הסרט, שטפו לילדים את המוח עם "טוב למות בעד ארצנו", או בלשונו הצינית של יהונתן גפן, "לימדו אותנו שמה שחשוב הוא לחרוש את השדות ולהרוג ערבים." ספרי הילדים שעליהם אני גדלתי, בבית ובגן, היו בראש ובראשונה "חיוך הגדי" ושאר שיריה של מרים ילן שטקליס.
שיר אחד של ילן שטקליס דווקא הוצג בסרט. "דני גיבור". המסר ברור: אנו מעבירים לילד מסר שאסור לבכות. "ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון." אבל הספר מדבר על רגשותיו של ילד, שנתן לנורית פרח ותפוח, והיא הלכה לשחק עם ילד אחר. ולכן "הדמעות זולגות מעצמן." השיר דווקא נותן לגיטימציה לבכי, גם לבכי של בן, ובכי בגלל שהילדה שאהב הלכה לשחק עם ילד אחר, ולא כפי שסיפר יהודה אטלס, מותר היה לנו להתרגש רק מהעלייה למצדה בשביל הנחש. ועל השיר הזה גדלנו, בבית ובגן, אני, אחיי וחבריי ובני דורי וגם גדולים ממני בעשר ועשרים שנה. וגם על "אז למה כששרתי לו שיר שאהב, נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו. אבא, למה?"
מרים ילן שטקליס כתבה את "ג'ינג'י", שבו תיארה את "האחר" – את תחושותיו, רגשותיו ותסכוליו. וע' הלל כתב על "יוסי, ילד שלי מוצלח", שהוא ממש לא המאצ'ו האולטימטיבי, אלא הילד הרגיש, המבולבל, המתרגש מפרח אדמוני, מזמר מפוחית ומנביחות כלבלב. והשיר הזה התקבל כלהיט גדול של להקת "התרנגולים", שלבטח מתויגת כהתגלמות "תרבות הקולקטיב".
הסרט הציג את מלחמת יום הכיפורים כקו פרשת המים, שחולל את השינוי. אולי הסמל לחוסר הנכונות של הטענה הזאת, הוא שב-1973, חודשים אחדים לפני המלחמה, יצא אריך הנגן של "ילד הפלא" נועם קניאל, עם הלהיט הגדול, שירה של לאה נאור "אמא שלי", שיר כל כך כל כך אישי.
אז מה, תום שנאן סתם בלבל את המוח? הוא בדה מהפכה שלא היתה ולא נבראה? סתם יהונתן גפן, יהודה אטלס, יוני רכטר, מתי כספי וחוה אלברשטיין המציאו לעצמם ולדורם ביוגרפיה?
קשה להתווכח עם התחושות האישיות של המרואיינים בסרט, כי קשה להתווכח עם תחושות אישיות. אולם בחינה אובייקטיבית תוכיח שהמציאות הרבה יותר מורכבת. לעתים הזיכרון מתעתע ולעתים הוא מתועל לשרת את הנראטיב. יהונתן גפן סיפר: כשכבר היה שיר על ילד חמוד, "הודי חמודי הוא בן אביטל", טרחו לספר לנו שהודי, שעליו נכתב השיר, נהרג במלחמה. אלא שאהוד דפנא, "הודי חמודי", נהרג במלחמת יום הכיפורים, כשיהונתן גפן כבר היה בן 26, כך שהילדים שגדלו על כך שגיבור השיר נפל במלחמה, הם דווקא הילדים שגדלו אחרי המהפכה שחוללה, לפי הסרט, מלחמת יום הכיפורים.
אין ספק ששנות השבעים בישרו שינוי, אולם כפי שהוכחתי בכמה דוגמיות, השינוי לא היה שהתחילו לכתוב שירים אישיים. כפי שחיים גורי מרבה להפריך את הטענה כאילו "דור הפלמ"ח" לא כתב שירה אישית, כך גם הטענה שלא נכתבו כאן שירי ילדים אישיים, חסרת שחר. היתה מהפכה, אך היא היתה אחרת. המהפכה היתה, שבאותה תקופה הפסיקו, כמעט, לכתוב שירים קולקטיביים ולאומיים. השירים האישיים של יהונתן גפן, של יהודה אטלס ואחרים באותה תקופה הם באמת שירים מקסימים. אולם בראיה תרבותית כוללת, חסר להם האיזון של ה"אנחנו".
"אם אין אני לי – מי לי?", אמר הלל הזקן והוסיף "וכשאני לעצמי – מה אני?" זה התמהיל המאוזן, הראוי, בין פרט לכלל. חלקו הראשון של המשפט מקדש את האינדיבידואל. חלקו השני, מבטל אותו, אם הוא כשלעצמו, אינו חלק ממשהו; ממשפחה, מקהילה, מחברה, מאומה.
בספרו "אור הגנוז" מביא מרטין בובר את סיפור החסידים על ר' בונים, שהיה הולך ובכיס אחד של מכנסיו הפסוק מן המשנה "בשבילי נברא העולם" ובכיסו השני הפסוק מן התורה "ואנוכי עפר ואפר." והקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, הגדיר את עצמו לפני 25 שנה, כ"קיבוץ של אינדיבידואליסטים." כי אין כל סתירה בין קולקטיב ואינדיבידואליזם. הקולקטיב בנוי מאינדיבידואלים, ואדם שלם – הוא אדם אוטונומי בפני עצמו, אך הוא גם משתייך למשהו גדול ממנו. אין סתירה בין ציבור, קהילה, קיבוץ, קולקטיב לבין אינדיבידואליזם, אך יש גם יש סתירה בין ציבור לבין אגואיזם. וכאשר אנו מחנכים באופן בלתי מאוזן, רק לאינדיבידואליזם, אנו מגדלים אגואיסטים.
בפרפראזה על הסיפור אודות ר' בונים, ראוי שילד ילך כשבכיס מכנסיו האחד "אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי" ובכיס מכנסיו השני "שירה הנוער שיר עתידנו שיר התחדשות בניין ועלייה" וילמד להתמודד עם המתח בין השניים. כי אם נגדל אותו רק על "הכי הרבה אני אוהב אותי," התוצאה תהיה "שיר הסלפי": "מת על עצמי, אני מת על עצמי, וואלאק אחי, אני מת על עצמי."
הסרט "הכי הרבה אני אוהב אותי" הוא סרט מצוין. ההקלטות והצילומים המקוריים של השירים הנפלאים – שירי "הכבש השישה עשר" ושירי הילדים המקסימים של שנות השבעים, יפים ומרגשים. הצילומים נפלאים, הראיונות מרתקים.
אבל הנראטיב מחמיץ את הסיפור האמתי.

3. צרור הערות 25.3.15
* הנשיא אובמה נחוש להגיע להסכם מינכן 2 עם איראן. התקפותיו הבוטות על נתניהו נועדו לגרום לו להוריד פרופיל במאבק לסיכול ההסכם.
אובמה אומר בציניות שהוא מאמין לנתניהו שלא תקום בזמן כהונתו מדינה פלשתינאית. זה נכון, אך מה הסיבה לכך? הוא יודע היטב שהפלשתינאים הכשילו את שיחות קרי. הוא יודע היטב שהם פוצצו את המו"מ. הוא יודע היטב שהם אינם מוכנים לסיים את הסכסוך ולכן אינם מוכנים להסיר את הסיבה האחת והיחידה לסכסוך – סירובם להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית במזה"ת.
האם כאשר ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים מדינה פלשתינאית בקווי 49' שבירתה ירושלים, הפלשתינאים נענו? במדיניותו, אובמה מחזק את הסרבנות הפלשתינאית. כאשר הוא רומז שייתן את ידו להסכם כפוי, איזה סיכוי יש שהפלשתינאים יחזרו לשולחן המו"מ? שיזוזו כהוא זה מעמדתם הסרבנית?
אם נתניהו יבטיח לאובמה לא לעמוד בדרכו, במשימתו ההיסטורית לפייס בכל מחיר את איראן, כל זעמו וכל תוקפנותו של אובמה יירגעו באחת. אסור לנתניהו לעשות כן.
יש לחפש נתיבות לנשיא אובמה, לשקם את היחסים עמו, אולם לא על חשבון האינטרסים הקיומיים החיוניים לישראל.
די טבעי והגיוני, שמי שמנסה בכל מחיר לפייס את האויב הקיומי של אמריקה, שמנהיגיו רואים בארה"ב את השטן הגדול ומובילים את ההמון לזעוק "מוות לאמריקה", מפנה עורף לבעלת בריתו הנאמנה ביותר בעולם.
וכדאי לזכור שבעוד שנתיים הוא לא כבר לא יהיה נשיא ארה"ב.

* בלי קשר לגינויו של אובמה, הדברים שאמר נתניהו ביום הבחירות על הצבעת הערבים היו נואלים ונקלים, ובעיקר אינם הולמים ראש ממשלה. איני יודע אם זה מקל על חומרת הדברים או אף מקצין את חומרתם, אולם ברור שנתניהו אינו מאמין ואינו חושב את הדברים שאמר – היתה זו דמגוגיה צינית לצרכי בחירות.
התנצלותו של נתניהו היתה המעשה הנכון והמתבקש (ואני מודה שהוא אף הפתיע אותי לטובה). מצד שני, זו הוכחה לציניות שבדבריו בבחירות. ודאי שהמטרה שלו לא היתה לפגוע בערבים, אלא לדרבן מצביעים. אלא שכדי לדרבן מצביעים הוא פגע במגזר שלם ונהג באופן שאינו הולם ראש ממשלה, פוגע בחברה הישראלית ומבייש את מדינת ישראל.
"אי קבלת ההתנצלות" מצד הרשימה הערבית המשותפת, נשמעה כמו "שלא ייגמר לעולם". ברור שהפוליטיקה הלאומנית הערבית נבנית מאמירות מסוג אמירתו של נתניהו.
לדעתי, ההתבטאות האומללה של נתניהו בבחירות לא הוסיפה לו אפילו חצי מנדט.

* מן הראוי שנתניהו, בנאום ההכתרה ובראיונות לתקשורת (בהנחה שהוא למד את לקח ההימנעות מראיונות), יבטא מחויבות מוחלטת לעקרונות מגילת העצמאות אודות שוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל ללא הבדל דת, גזע ומין. שיבטא מחויבות עמוקה לזכויותיו המלאות של המיעוט הערבי. שיתחייב לקדם גם את השוויון המעשי של המיעוט הערבי.

* המלצה לנתניהו. מרכז מורשת מנחם בגין הוציא לאור לאחרונה שלוש חוברות מעניינות מהגותו של מנחם בגין. נושאי החוברות: א. הרשות המחוקקת והאופוזיציה בדמוקרטיה הישראלית. ב. הפרדת רשויות ועליונות המשפט בדמוקרטיה הישראלית. ג. חרות האדם.
יואיל נתניהו להקדיש מעט מזמנו כדי לקרוא את החוברות ולשנן אותן. כדאי שיקרא מה כתב ואמר בגין על שוויון הזכויות המלא לערביי ישראל, החל מדברים שנשא ביום הקמת המדינה ועד יומו האחרון. שיקרא את נאומיו חוצבי הלהבות נגד הממשל הצבאי ובעד ביטולו. שיקרא את קריאתו למצות את הדין עם הדרג הבכיר ביותר שנתן את ההוראה שהביאה לטבח בכפר קאסם. שיקרא איך תנועת החירות היתה המפלגה הציונית הראשונה שמיד עם הקמתה פתחה את שעריה לערבים, דרוזים וצ'רקסים ובמקביל בגין דיבר בזכות הקמתה של מפלגה ערבית עצמאית. שיקרא על קריאתו של בגין למנות שופט ערבי לבית המשפט העליון.
בגין לא המציא את הרעיונות הללו. הוא טען בכל הזדמנות שזאת התורה שחבריו והוא למדו ממורם ורבם זאב ז'בוטינסקי: "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב, בן נצרת ובני." נתניהו גדל בבית רוויזיוניסטי, על ברכי תנועת ז'בוטינסקי. אבל הוא התבלבל. לפתע, המטרה – השלטון, מקדשת את כל האמצעים, כולל הסתה גזענית (שאני בטוח שהיא מנוגדת לאמונתו הבסיסית). מצער מאוד, שממכלול משנתו של ז'בוטינסקי, נתניהו מאמץ בעיקר את השורה "אלוהים לשלטון בחרתנו".

* אמיר אורן ב"הארץ" ואחרים קראו להעמיד את נתניהו לדין על הסתה בעקבות דבריו ביום הבחירות. כתבתי מה דעתי על המשמעות הציבורית והערכית של דבריו, אבל אפילו מיותר להסביר עד כמה מופרך כל ניסיון להדביק לדברים "הסתה" במובנה הפלילי. אלה שאומרים זאת, הם מי שמסרבים לקבל את הכרעת הבוחר וחושבים שמצאו פטנט לסכל את ההכרעה הדמוקרטית של אזרחי ישראל בקלפי. אני מציע להם ללכת לשיעורי היסוד באזרחות, ללמוד א"ב של דמוקרטיה.

* ברשתות החברתיות אנשים מתחרים ביניהם בפנטזיה איך היה ניתן למנוע את האסון. הנה דוגמית: "אם כאן היתה חוקה כמו שצריך – נתניהו היה נעצר/מואשם מיד בהסתה גזענית." משום מה, נמחקה לכותב שורת ההמשך, ולכן אני משלים: "הוא היה נעצר מיד, עובר משפט שדה של 2 דקות ועומד מול כיתת יורים בכיכר העיר. אח"כ היינו מקימים מחנות ריכוז למיליונים שבחרו בו."

* האו"ם עורך סקר עולמי תקופתי, המשווה את תחושות האזרחים במדינות השונות – מדד האושר. בסקרים הללו, באופן עקבי, ישראל היא בין המדינות המובילות. על אף המלחמות, על אף הרקטות, למרות פיגועי הטרור, אזרחי ישראל מאושרים יותר מאזרחי מדינות אחרות, טוב להם, הם גאים במדינתם ואיכות חייהם גבוהה.
האם יש קשר בין מדד האושר ותוצאות הבחירות? הישראלים המרוצים מחייהם חלוקים ביניהם בהשקפות העולם, בעמדות אודות מה שנכון לעתידה של ישראל בסוגיות המדיניות והכלכליות השונות. יש ביניהם מעריצים מושבעים של נתניהו יחד עם שונאיו המושבעים וכל מה שבאמצע. יש בהם מצביעים לכל המפלגות. מבחינה זאת, אין קשר בין מדד האושר ותוצאות הבחירות.
הקשר הוא בפער בין המציאות המתוארת במדד האושר, לבין המציאות הבדויה שהופיעה בתקשורת המגויסת בבחירות, שהציגה את ישראל כמדינת עולם שלישי נחשלת, כאזור מוכה אסון, כארץ שתושביה הנם עם עבדים מזי רעב, חסרי קורת גג, המלקטים מזון מפחי האשפה, שמערכת הבריאות שלה היא מהמפגרות בין מדינות העולם השלישי.
הפער בין התעמולה במסווה של מידע תקשורתי לבין החיים עצמם היה כל כך גדול ובוטה, שהוא גרם לאנשים להיאטם בפני כל דבר ביקורת, כולל ביקורת מוצדקת ועניינית שנבלעה בים התעמולה. היא גרמה לאנשים לתחושת אנטי קשה נגד מוליכי הקמפיין הזה, שגברה על הביקורת שיש להם על הממשלה ועל המדינה בנושאים השונים.
אפקט הזאב זאב היה כל כך מובהק במערכת הבחירות הזאת, והוא חזר כבומרנג בקלפי.
הפער בין הסקרים לתוצאות הבחירות, בין האווירה הציבורית לתוצאות בקלפי וההפתעה החוזרת ונשנית כמעט מדי מערכת בחירות, מצביע על תופעה לא בריאה, שראוי לרדת לעומקה.
הנה פתרון אפשרי חלקי. קיימת בחברה הישראלית אווירה הגורמת לחלק בלתי מבוטל מן הרוב להיות דומם, לא לנסות להתמודד עם הבוז, הלעג וההתנשאות, להנהן ולשתוק ולצאת מן הארון רק מאחורי הפרגוד ביום הבחירות.

* המועמד הרצוי לתפקיד שר החוץ הוא סילבן שלום. הוא שר עתיר ניסיון, חכם ומוכשר, מתון ולא מתלהם ויש לו היכולת לנהל היטב את התפקיד בתקופה מדינית לא פשוטה. רק מניעים אישיים קטנוניים של נתניהו יגרמו לו לבחור במועמד אחר.

* בכתבה ב"מעריב" נמסר שהרצוג מנסה להקים קואליציה חלופית ברוטציה עם כחלון. אני מקווה ומעריך שזה ברווז עיתונאי. נעזוב שיקולים מוסריים וקבלת דין הבוחר. אני פשוט מתקשה להאמין שהרצוג מטומטם להאמין שאחרי שהפסיד בבחירות יוכל לפתות את כחלון לרוטציה בממשלה בלתי אפשרית, שבה זהבה גלאון תשב עם שר הביטחון ליברמן ויאיר לפיד - עם שר הפנים דרעי. פשוט אבסורד.
ואם זה נכון, הרי סימן הוא שהרצוג הולך בדרכיו הקלוקלות והעקלקלות של שמעון פרס. אולי הוא עוד ממתין לקולות הימאים.

* המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי עטה על עצמו מסכה של נופת צופים ובמאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "ישראל מחכה לכחלון" קרא לכחלון לחבור להרצוג להקמת ממשלת "שמאל".
להלן תגובה שכתבתי למאמר: "בחרתי ב'כולנו', וקראתי להצביע ל'כולנו', ודומני שאני די מייצג את המצביע האופייני של 'כולנו'. תמכתי ב'כולנו' כמי שמשדר את הרעיון של 'כולנו' כאלטרנטיבה לרעיונות הפלגניים של 'אנחנו או הם'. בחרתי ב'כולנו' כמפלגה מתונה ושקולה, שתכבד את הכרעת הבוחר הישראלי ותשאף להיות בכל ממשלה שתיבחר, ותהיה בה גורם מתון וממתן. בחרתי באלטרנטיבה לשנאה ולהסתה שהייתה בשני הצדדים. אם אני צריך למצוא אדם שהוא בעיניי תמצית תרבות השנאה וההסתה, לאורך שנים, האיש הוא ספי רכלבסקי. ולכן, אני בטוח שאני מייצג 99.99% ממצביעי 'כולנו', כאשר אני דוחה את קריאתו של רכלבסקי בשאט נפש."

* בראיון רדיו יהיר (ואופייני) אמרה ציפי לבני שהיא הוסיפה למפלגת העבודה 12 מנדטים. כלומר – 12 מנדטים הביאו הרצוג ושאר 118 המועמדים לכנסת וכן כל המסורת של מפלגת העבודה לתולדותיה, ועוד 12 מנדטים הביאה לבני.
הערכתי טיפה שונה. בלי ציפי לבני מפלגת העבודה הייתה מקבלת 24 מנדטים. ציפי לבני שניהלה מו"מ מקביל עם העבודה ו"יש עתיד" הייתה מצטרפת ל"יש עתיד", והם היו מקבלים 11 מנדטים. או שהייתה מצטרפת למרצ, והם היו מקבלים 5 מנדטים.

* במערכת הבחירות, ניסה המחנ"צ בכל דרך להעמיד את הנושא החברתי כלכלי בראש סדר היום, והליכוד – את הנושא המדיני ביטחוני. הסיבה לכך, היא שהנושא החברתי כלכלי הוא עקב אכילס של הליכוד בעוד הנושא המדיני הנו עקב אכילס של המחנ"צ.
לנוכח קריאות במפלגת העבודה לחשבון נפש, שהן קריאות חשובות וראויות, כדאי להבין שחשבון נפש אמיתי מחייב בחינה של הדרך המדינית. אפשר ללעוג לעם ולחזור על המנטרה שנתניהו והליכוד "הפחידו" אותו. אבל קשה להתעלם מהתוצאות של אוסלו, של ההתנתקות, של התגובה הפלשתינאית על הצעות ברק ואולמרט. למה הציבור צריך לתמוך בדרך שנוסתה שוב ושוב וכשלה? למה עליו לתת אמון במי שמציע לחזור עליה בלי לבחון אותה מחדש, תוך התעלמות מן הכישלון? למה הציבור צריך לתת מנדט למי שעוצם עיניים לנוכח התהליכים במזה"ת בשנים האחרונות, בלי לחשב מסלול מחדש?
אין מנוס מבחינה מחודשת של הדרך הזאת. יש להשתחרר מדוגמות ופרדיגמות ולא להיכבל אליהן. האם באמת ובתמים הברירה היחידה היא בין נסיגה מכל השטחים והפיכת גוש דן ל"עוטף יו"ש" לבין מדינה דו לאומית? הרי זו נבלה וזו טריפה והציבור אינו מוכן לא לזו ולא לזו. כל עוד לא הוצעה לציבור חלופה ראויה, הוא מעדיף את מי שאינו מוכר אשליות ומציע לעת עתה את "ניהול הסכסוך". ואכן, אם אלו החלופות היחידות, ניהול הסכסוך הוא האפשרות השפויה היחידה. אלא שאין זה פתרון לטווח רחוק.
אם רוצים לחפש פתרון אפשרי, אפילו אם הוא לטווח הארוך, ראוי לצאת מן הקופסה, ולחשוב על כיוונים אחרים לגמרי, קצת יותר יצירתיים וקצת פחות עבשים. למשל, הרחבת יריעת הפתרון באופן שיכלול גם את ירדן ומצרים ויאפשר פשרה טריטוריאלית סבירה, ששני הצדדים יוכלו לחיות אתה, ולא דבקות בפתרון "שתי המדינות" בקווי 49', שאף צד אינו יכול לחיות אתו. ההתעקשות ללכת עם הראש בקיר בדרך שנוסתה שוב ושוב וכשלה, והאשמת ישראל בכישלונה של הדרך, בניגוד לעובדות, אינה אלטרנטיבה.

* מרב מיכאלי התארחה ב"גב האומה" ואמרה שם: "אנחנו אף פעם לא 'החזרנו' יישובים. היחידים שעשו זאת הם הימין."
קודם כל היא צודקת. עם העובדות אין להתווכח. היחידים שעקרו יישובים היו בגין ושרון, מנהיגי הליכוד. אולם האם כוונתה שעקירת יישובים היא דבר שלילי ושגוי, שאין לחזור עליו? כי אז אלה דברים של טעם. או אולי, שעקירת יישובים היא דבר רצוי וחיובי ולכן היא ממליצה לתמוך בימין, כי רק הוא עוקר יישובים? כי אז יש היקש לוגי מעניין בדבריה. או שהיא סתם אמרה דברים בעלמא כדי לומר.

* אחרי נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים כתבתי, שבבחירות 1981 – יותר משבגין ניצח בזכות הפצצת הכור העיראקי, פרס הפסיד בשל התנגדותו הבוטה להפצצה.

* "לא היה קורה כלום אם ההורים שלך היו נשארים במרוקו ונרקבים שם", אמר הפרופסור הגזען האוטו-אנטישמי אמיר חצרוני לבת שיחו אמירה בוזגלו בשידור ב"הבוקר של רשת". מה הפלא? מדובר באדם שהצביע לקרטל הלאומנות הערבית, שמבחינתה ההורים של כולנו היו אמורים להירקב בגלויותיהם.
בעקבות התפרעותו של הבהמה הנ"ל בשידור, הוא סיפר בדף הפייסבוק שלו שהוא הוזמן להשתתף ב"האח הגדול VIP" והציעו לו כסף גדול. אם הוא לא משקר, זו חרפה.
הפרובוקציה הגזענית של חצרוני ותעמולת ה"מזרחי מצביע למזרחי" של דרעי, הם שני צדדים של אותו מטבע – מלחמת המאסף של הגלות, המנסה לעכב את הניצחון הבלתי נמנע של חזון קיבוץ הגלויות.
בנאום קורי העכביש המפורסם של נסראללה, בבינת ג'בייל, לאחר נסיגת צה"ל מלבנון, הוא אמר: "תנו לפלאשמורה לחזור לאתיופיה ולרוסים היהודיים לחזור לרוסיה." קצת מזכיר את דבריו של חצרוני, לא?
גינוי הפרובוקציה של חצרוני אינו מקיר אל קיר. עלית קרפ ב"הארץ" יצאה נגד הסגנון, אך הביעה תמיכה בהתנגדותו לחוק השבות ולמדינה היהודית. אופייני.
ואילו אמילי מואטי כתבה ב"הארץ" שנתניהו ומרזל הם היינו הך. מואטי היתה יועצת התקשורת של קרטל הלאומנות הערבית, המפלגה אותה הריץ "הארץ". מבחינת הלאומנות הערבית בלאו הכי כל היהודים אותו הדבר.

* אני שמח על החלטתו של ראש העיר צפת אילן שוחט לוותר על מקומו בכנסת, מטעם "ישראל ביתנו". שוחט ויתר כדי לאפשר את המשך כהונתו של ח"כ אילטוב. אני שמח על כך, לא בגלל אילטוב אלא בגלל העיר צפת. שוחט הוא ראש עיר מצוין, המעלה עיר שהיתה נחשלת, מבירא עמיקתא על דרך המלך. מן הראוי שישלים לפחות את הקדנציה הנוכחית. לאחר מכן, הוא בהחלט ראוי לתרום לחברה הישראלית ברמה הלאומית.

* "ניאנדרטלים מזוינים", "בבונים", "לא מפותחים", "הקדנציה הנוכחית תנוצל היטב להמשך רדידות החינוך והגדלת הפערים הכלכליים. ניתוח תוצאות הבחירות, מוכיח כי כך הימין שומר על כוחו." "לא מבינים מה טוב להם." הנה חמש סיבות למה הליכוד ינצח גם בבחירות הבאות.
והנה עוד חמש סיבות: התנשאות, יהירות, שחצנות, גזענות, העדר מודעות עצמית.

* הרוצח יגאל עמיר עתר לבית המשפט בדרישה שיוחזר לו מכשיר DVD שנלקח ממנו. על סמך ניסיון העבר, אין זה מן הנמנע שגם הפעם בית המשפט יקבל את עתירתו. יש כאן קונפליקט מובנה בין המדינה והפרט. מבחינת המדינה, מבחינת הכלל, מדובר בפושע שהמיט על מדינת ישראל את אחד האסונות הגדולים בתולדותיה; שהתנקש בדמוקרטיה ושלושת הכדורים שירה בגבו של ראש הממשלה נורו לגבו של כל אזרח בישראל. אולם מבחינת בית המשפט, מדובר באסיר הראוי לזכויות האדם ולהגנת החוק מפני רשויות השלטון. המתח הזה בין אינטרס הכלל וההגנה על הפרט, הוא מתח מובנה בחברה דמוקרטית, ואף שלבי נוטה לאינטרס הכלל, אף שיש בו מידה רבה של נקמנות, אני מאושר לחיות במדינת חוק וסומך על בית המשפט, שיקבל החלטה מאוזנת.
אגב, זאת עמדתי גם בנוגע למחבלים אסירים, בניגוד לקלישאה הפופוליסטית על הכלא כ"בית הבראה". אני נגד עסקאות שחרור מחבלים, אך אני בעד יחס הומאני והוגן לכל אסיר, גם אם הוא מחבל. רק במקרה אחד חשבתי שיש לשלול מן המחבלים האסירים את כל ההטבות – כשראיתי בכך אמצעי לחץ על חמאס שהחזיק את גלעד שליט ולא אִפשר לו אפילו להיפגש עם נציגי הצלב האדום.

* אהוד בן עזר תמה איך זה שאולמרט מוגדר פושע ואילו דרעי הוא ח"כ ויחזור להיות שר. ממה נפשך? אם אתה טוען שאולמרט אינו פושע, הרי גם דרעי אינו פושע, ואז מה הבעייה בכך שהוא שר? אם אתה רואה בעייה בכך שדרעי הוא שר כי הוא פושע, הרי שגם לשיטתך אולמרט פושע. הן מדובר בדיוק באותן עבירות ובאותה התנהלות מאפיוזית.
כמו דרעי, גם אולמרט ירצה את עונשו בכלא כמה שנים טובות ולאחר מכן תהיה לו תקופת קלון. אני מקווה שבניגוד לדרעי, החברה לא תחשוב שהדרך לשקם אותו היא החזרתו להנהגה.

* עורך עיתון [לא אני. – אב"ע] שבו אני כותב טור שבועי פנה אליי, וביקש שאכתוב טור נוסף. "אתה כל כך פורה, לא צריכה להיות לך בעיה."
אבל הייתה בעיה קטנה: "אי אפשר שהקורא יפתח את העיתון ויראה רק אורי הייטנר אורי הייטנר," ולכן הוא ביקש שאכתוב את המאמר השני בפסבדונים – שם עט. "גדולי הסופרים, המשוררים והעיתונאים כתבו כך, ואין בכך כל בעייה."
אולם אצלי מדובר בעיקרון בל יעבור: אני נוטל אחריות מלאה על כל מילה היוצאת תחת מקלדתי. ואין לקיחת אחריות כאשר מסתתרים מאחורי שם אחר.

* רק פעם אחת פירסמתי מאמר בחתימה אחרת. לפני עשרים שנה, כשבני הבכור נולד, חתמתי על מאמרי השבועי בעלון הקיבוץ "אבו עמוס".

* ביד הלשון: שאל אותי קורא על ההבדל בין נחשל ונכשל.
נכשל הוא פועל, נחשל הוא תואר. שם העצם של נכשל הוא כישלון, של נחשל הוא נחשלות.
ההבדל הוא במשמעות המילים, וניתן להציג זאת על פי ההפכים שלהם. נכשל הוא היפוכו של הצליח (כישלון הוא היפוכה של הצלחה). נחשל הוא היפוכו של מתקדם (נחשלות היא היפוכה של קדמה).
נחשל פירושו מפגר, מי שאינו מגיע לרמת ההתקדמות של אחרים, של סביבתו, של העולם. נכשל הוא מי שחווה אי הצלחה, מי שלא עמד ביעד או מטרה שהציב לעצמו או שהסביבה הציבה לו.
מלבד הדמיון בצליל בין המילים, יש גם קשר הגיוני, בין נחשלות לאי הצלחה.
ויש גם קשר אקטואלי – מי שנכשלו בשטיפת מוחו של הציבור בהצגתה של ישראל כמדינה נחשלת, מתרצים את כישלונם בבחירות בנחשלות של העם (הניאנדרטלי-מזויין שמנשק מזוזות ומשתטח על קברי צדיקים ולוקה בתסמונת האישה המוכה).
המקור הקדום של המילה הוא בתיאור ההתנפלות של העמלקים דווקא על הנחשלים בין בני ישראל לאחר יציאת מצרים, כלומר דווקא על החלשים שהשתרכו מאחור ולא יכלו להחזיר מלחמה שערה.