על ספרו החדש של סמי מיכאל

"יהלום מן הישימון"

כנרת, זמורה-ביתן – מוציאים לאור, 2015

328 עמ'

מזמן לא נהניתי מקריאה כמו בספרו החדש של סמי מיכאל "יהלום מן הישימון", שמתאר את פרשת אהבתם של כמאל ואלמאסה בבגדד שבין שתי מלחמות העולם, תקופה שהיתה אולי תור הזהב והקידמה של העדה היהודית המפגרת-בחלקה בעיראק, ושלאחריה שקעה עיראק בחשכה גדולה ואילו מרבית יהודיה עזבוה מבעוד מועד וניצלו, אך בגדד שלהם נמוגה לעד.

כאשר סמי מיכאל חוזר לתקופת נעוריו בבגדד, כמו ברומאן הגדול "ויקטוריה", הוא במיטבו. וממש מתבקש לבקש ממנו לכתוב עוד ועוד רומאנים על אותו רקע קסום וחד-פעמי, שבזכות כתיבתו היה לחלק חשוב בספרות העברית וגם בהיסטוריה היהודית במאה ה-20.

כמאל הוא נער משכיל, בן למשפחה אמידה בבגדד, אמנם לא עשירה מאוד, אך גם לא ענייה. אלמאסה, ה"יהלום", היא נערה ענייה מרובע ראס אל-צ'ול, שנשכרת להיות משרתת בביתו של כמאל. הרקע של אלמאסה הוא איום ונורא. רעב, סחי וסכנת אונס בידי דודה האלים. ואילו בבואה לביתו של כמאל היא זוכה במתנת חיים חדשים שמקלפים ממנה את שכבות הלכלוך והבורות שעימן צמחה, ומפתחים בה כישרונות טבעיים שהם שיר הלל לבחורה ולאישה היהודייה העיראקית שניצבה על פתחו של עולם חדש, מודרני, ובסופו של דבר מצליחה לבנות חיים בעלי ערך ומעמד, אמנם כבר לא בעיראק.

הרומאן מעלה אווירה קסומה וחושנית מאוד של היחסים המתפתחים בין כמאל לאלמאסה, כמעט תמיד על הגבול, מבלי לקיים עדיין יחסים של ממש, אבל בתשוקה אירוטית עזה שגם מדגישה כל הזמן את הבדלי המעמדות ביניהם ואת העובדה שלעולם לא יהיה סיכוי לכמאל לשאת את אלמאסה לאישה.

וכל זאת על רקע האווירה הצבעונית, האלימה לעיתים וגם קשה, אם כי מפתה מאוד – של החיים בבגדד בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת. ההשפעה האנגלית חזקה ביותר, והיא המפתח של היהודים להשתלב בחיי המעשה וגם התרבות של עיראק, שהיא עדיין מדינה שכביכול תוכל להחזיק יחד את כל מיעוטיה ועדותיה לקראת היותה מודרנית ונאורה.

חבל רק שהספר לא עבר עריכה סגנונית הולמת, שאז לא היה מופיע בו משפט תמוה כמו בעמוד 145: "מדי פעם השתרעו שני הנערים זה מול זו והגור הולך ובא, הולך ומחבר בין אלמאסה לכמאל." ומדובר כאן לא בשני נערים אלא בנערה ונער.

אי אפשר לא להתפעל מן החיוניות של סמי מיכאל, המתקרב לגיל 90, וכיצד אין לו שום בעייה להיכנס לעולמם של נערים ונערות מתבגרים שיכלו להיות לא רק נכדיו אלא כבר גם ניניו, ולשחזר באמצעותם את הרגשות של תקופת נעוריו שלו, בבגדד, בהיותו בגילם.

סמי מיכאל הוא אחד מגדולי סופרינו, בלי קונצים, בלי רמיות מודרניסיטיות ואחרות בכתיבה, אלא כתיבה ריאליסטית קלאסית, לפי מיטב המסורת של הרומאנים הגדולים בספרות העולם, אולי במיוחד הרומאנים האמריקאיים, יחד עם מסורת טוויית הסיפור הערבי מימי אלף לילה ולילה, כי בלי סיפור אין ספרות אלא שיעמום ויומרה בלבד.

זה שנים שאנו שואלים וחוזרים ושואלים מדוע טרם הוענק לו פרס ישראל. ויש לקוות שיאריך ימים ויזכה אותנו בעוד רומאנים נפלאים ומרתקים כאלה – וגם יזכה בפרס.

אגב, אנחנו בידידות, למרות שחלוקים מאוד בדיעותינו הפוליטיות ובהערכות המצב שלנו, אם כי נדמה לנו שבתוך-תוכו סמי מיכאל קרוב מאוד לדיעותינו ולהערכת המציאות שלנו ואולי הוא אף יותר פסימי מאיתנו לגבי סיכויי ה"שלום", מאחר וגדל ממש בסביבה ערבית ואותו אי אפשר לרמות.

רוצו לקנות ולקרוא את ""יהלום מן הישימון". לא הארכנו כאן בסיפור עלילתו כי לא רצינו לקלקל את ההפתעות הטמונות בו, בייחוד בסופו.