מתוך היומן, 2007

21.11.07. יום רביעי. ב-16.30, במרכז תרבות רוסיה החדש ברחוב גאולה 38, תל אביב, מפגש עם יבטושנקו. מזמין אותי אפריים באוך העומד בראש התאחדות הסופרים בישראל המאגדת את כל האגודות גם הלא-עבריות. אני פוגש גם את שמאי גולן. מתברר שיבטושנקו תקוע עדיין במכונית ליד לטרון והמפגש מתחיל באיחור גדול. האולם הלא-גדול בקומה העליונה מלא נשים וגברים מבוגרים ובגיל הביניים, כולם דוברי רוסית ורובם סופרים. המראה שלהם פאתטי. לאחדים מהם יש ספרים וחוברות, הכול ברוסית, והם מחזיקים אותם, מחליפים ביניהם ועורמים מהם על השולחן, היכן שיישב יבטושנקו.

אני, יותר מכל נכרכים מבטיי אחרי בחורה נמוכה עם גרביים כהים ונעלי עקב לא גבוה, לבושה בחצאית וכמה חולצות, עם מפתח צח לחזה מדהים בגודלו יחסית לקומתה, וזוג עיניים ענקיות שממלאות את כל הפנים מצד אל צד, עיניים כחולות-ירוקות עם הרבה לבן מסביב, ומבט כשל חיית פרא נדירה. גם שאר פניה נעימים אם כי לא יפים במיוחד. אני לא יכול להתיק עיניי מהחזה שלה ועוקב בזהירות אחריה. בסוף הערב, לפני יציאתי עם שמאי, בעודני בפתח, היא חולפת על פניי פנימה לחדר, מולי, ומרביצה לבטני שפשוף ארוך בקצה חזה המלא שלה, המגיע רק עד לגובה הזה. איזו מזכרת! – גם כשניגשה בסוף הערב אל יבטושנקו הוא לטש בה עיניים והיה אפשר לראות איך מתעורר הזכר שבמשורר הקשיש.

הופעתו של יבטושנקו אומרת אני "פואט", "אקטיור", למן הרגשה הראשון להיכנסו. גבר כבן שבעים וארבע, גבוה, זקוף, יפה-תואר חרף סימני הזיקנה והידלדלות השיער. לבוש בז'קט פרחוני שנראה כתפור מבד של וילונות צבעוני ישן עם פרחים וקישוטים. עניבה ענקית ומלאה פרחים צבעוניים גם היא, חולצה לא רכוסה לגמרי בצוואר, כדי שלא להילחץ בעניבה, והיא בצבע זהב-בהיר עם חפתי שרוולים מזהב. בידו כובע מצחיק שעימו הוא מצטלם, מין ברט בצבעי לבן ואדום ואולי גם כחול, ויש לו גם "תיק" שהוא כסל גדול של אישה, כולו פרחוני בצבעים עזים מבחוץ, וממנו הוא שולה ובו הוא טומן את החומר הכתוב והספרים. אף שאינני מבין מילה רוסית לא יכולתי להישאר אדיש לדיקציה שלו, לכישרון האוראטורי האדיר המגולם בו והנראה לפעמים כשחקן החוזר על טקסטים שגורים היטב שבהם מסומנים כל ההדגשות, הצעקות, הלחישות, הבדיחות וההתפנקויות. מעולם לא שמעתי משורר מדבר כך, ולעיתים דומה שגם אין הבדל גדול אצלו בין דיבור סתם לבין קריאת שיר שלו, כי כל דיבורו הוא כאילו קצוב ובעל משקל אמנותי, אבל כמובן כאשר הוא קורא שיר אזיי זה הרבה יותר. ממש הצגה. אפשר להבין איך הוא מרתק מאות ואלפים בהופעות הפומביות שלו ובטריקים שלו. מדי פעם הידיים בכיסי המקטורן כמחפש דבר-מה. לבסוף מתברר, משקפי-הקריאה. הוא שולה אותם ופתאום מתברר, הוא כבר קורא אבל הן מוסטות על המצח ואין לו צורך בהן. והוא ממשיך לדבר, וצריך לקרוא עוד שיר, ומתחיל לחפש בכיסים, ומוציא זוג משקפיים נוסף עם מסגרת כהה, שכנראה לא מתאים לקריאה, ואז קריאות מהקהל מזכירות לו שמשקפי הקריאה שהוא מחפש נמצאים על מצחו, והוא מחייך באופן שובה-לב ושובבני ומוריד אותם על אפו ומתחיל לקרוא. יש לי הרגשה שכל זה אינו פיזור-נפש אלא טריק בדוק ומנוסה מהופעות קודמות. ומאחר שהוא מזכיר הרבה את שמו של צ'רלי צ'פלין, זה איכשהו מתחבר עם ה"שטיקים" שלו. מישהו מתרגם לי ואומר שהוא אומר שסטאלין אמר שכל אחד ואחד צריך להיות כלבנה בבניין של המהפכה וזה מזכיר לו את הסרט "זמנים מודרניים" של צ'פלין.

היה נראה שכוח התלהבותו יכול להחזיק מעמד שעה וגם שעתיים ויותר מבלי להתעייף. וההופעה בפני קהל לא רק שאינה מעייפת אותו אלא מעניקה לו כוחות מחודשים. הבנתי שהוא גם מרבה לדבר על עצמו. על אנשים ידועים, כמו פליני, שעימם התיידד ואף כתב שיר לפליני, מדבר על פרסים שקיבל, על תוכניותיו הספרותיות ועל הופעותיו בחודשים הקרובים, והכול בחיוך ובשמחת חיים ובארשת פנים שאינה חדלה להשתנות וללבוש מבעים משתנים לפי תוכן דיבורו. ממש תופעת טבע. גם שחקן גדול וגם יוצר מקורי. והוא מצליח לשחק את יצירותיו ואת עצמו על ידי קריאתן בעוצמה בלתי רגילה.

בתוכניה שאני מקבל, ויש בה גם חלק מתורגם לאנגלית, מתברר שהוא מבלה כיום חלק גדול מזמנו יחד עם משפחתו בארה"ב ומלמד באוניברסיטה של טולסה באוקלהומה.