שבו כתבתי לפני 47 שנים במשך שלושה וחצי שבועות את "המחצבה"
פרק יומן משנת 2008
4.4.08. יום שישי. בירושלים. כאשר עברנו ביעף במכונית במורד רחוב הלל העפתי מבט ימינה ברחוב רבי עקיבא ולמיטב ראייתי גילחו את הבית ברחוב עקיבא 4 שבו כתבתי את "המחצבה". הכנתי על כך רשימה לגיליון הבא:
במעבר מהיר במכונית במורד רחוב הלל בירושלים, במבט חטוף ימינה לרחוב עקיבא, יכולתי לראות כי "גילחו" את הבית הערבי העתיק בן הקומה הגבוהה האחת, במיספר 4, וצירפו אותו לחלקה ריקה גדולה, כניראה כדי להקים בניין חדש וגבוה.
הבית הזה היה ביתם של הזוג בניכר (בני) וסידני סיל, ולימים, לאחר שהתאלמנה, היתה משכירה בו כארבעה חדרים לסטודנטים ועל כך היתה פרנסתה, לבד מהיותה, כבעלה סידני, גם מורה לפסנתר, על פסנתר הכנף הגדול שניצב בסלון ביתה, (בן שבעה החדרים גבוהי התקרה, כולל מיטבח ענק והול) – שהיה לימים גם חדר השינה שלה.
סידני סיל היה איש צבא בריטי לא-יהודי שהתאהב בירושלים ונשאר בה גם לאחר שירותו בצבא, ומהיותו מוסיקאי עוד בשירותו בצבא, עמד במרכז פעילויות המוסיקה בעיר ויסד את המדור המוסיקלי ב"קול ירושלים" ואם איני טועה גם ניצח על תזמורתו או על תזמורת אחרת. בני היתה בתו של יצחק אפשטיין המורה והסופר, וניתן לה השם בניכר כי היא נולדה בשוויץ. הסופרת שולמית הר-אבן ז"ל היתה נשואה לאלוף (שם פרטי) הר-אבן יבדל"א, בן-אחיה של בני, וכאשר כתבה לימים את הרומאן הירושלמי היפהפה שלה "עיר ימים רבים" הזכירה בו גם את הדודה של אלוף, את בָּני ואת ביתה. אגב, הסופרת גיל הר-אבן היא בתם של השניים ונינתו של יצחק אפשטיין בעל ה"שאלה נעלמה" מראשית המאה שעברה, מן הראשונים, אחרי אחד העם – שהבחינו במלוא רצינותה של השאלה הערבית.
לְבָּנִי לא היו ילדים. היא לימדה אותי להשתמש בדאודוראנט, לזרוק את תחתוני "אתא" עם ה"חנות" מלפנים, בצבעי לבן ואפור-כחול, שהבאתי עימי מהקיבוץ ומהמושבה, ולעבור לתחתונים צמודים ומודרניים יותר. כל זאת, ועוד הרבה עצות, כדי לשפר את דמותי בעיני הסטודנטית שאהבתי ואשר לה גם הקדשתי את "המחצבה". גם לבני הקדשתי, שנים לאחר מותה, את אחד מספריי, קובץ הסיפורים "ערגה".
ירשתי בבית ברחוב עקיבא 4 את חדרו של דני גור, שחלונו היחיד הצפוני היה מול קולנוע אורגיל, ונשמעו משם שלוש פעמים ביום קולות הסרטים, ובייחוד "מסביב לעולם ב-80 יום". מעל הקולנוע נמצא מלון אורגיל של האחים שיף, והקשרים הלבביים של דני עם כרמלה, המארחת הבלונדית הדדנית בבר למעלה – היו מן הסיבות שהוא איבד את חינו בעיני בָּנִי וגם את חדרו, ואני זכיתי בחדרו המתפנה בזכות חברנו המשותף זאב קינן (קליין) ז"ל, שלמד רפואה יחד עם דני. לפני כן גר בחדר הצייר מנחם גפן. בחדר אחר גם חברי הירושלמי מיכה שטרנאו ז"ל, שהוריו נפטרו בצעירותו ולכן חדרו בביתה של בני היה לו לביתו היחיד.
בשלהי שנת 1961 הסתגרתי בחדרי וכתבתי במשך שלושה וחצי שבועות את הטיוטה הראשונה של "המחצבה", עדיין בעט-נובע "כתב" (ובדיו "מיקה" מתוצרת פתח-תקווה), עט שהחלפתי לאחר כשנה ב"פארקר 51" שקניתי אצל מר פרוידנטל בחנות "גרפוס", עט המשרתת אותי (אני אוהב לדבר עליה בלשון נקבה) – עד היום, בעיקר לחתימת שמי, ועם אותה ציפורן זהב ואותה "קישקע" בלתי-מתכלות ורק שהזווית של הציפורן לאחר כארבעה עשורים וחצי היא כזו שרק אני יכול לכתוב בה.
בָּנִי מכרה את הבית בשלהי שנת 1961 ועברה לגור בדירה חדשה, ולקחה עימה גם כמה מהסטודנטים שגרו אצלה, ואני בתוכם. הבית, שהיה שייך לאפוטרופוס על נכסי נפקדים והוא שאיפשר לה את המכירה – נותר עומד על מכונו עוד כארבעים ושבע שנים, עבר שינויים רבים בתוכו (בתקופתנו בית-השימוש היה קיטון חיצוני!) ושימש בין היתר כגלריה לאמנות ואחר כך כבית-קפה שבו ישבו גם בחצר, סביב בור המים.
הריסתו של הבית ברחוב עקיבא 4 היא כמובן הפסד גדול לאנושות כי קודם לכן נישאר בו לפחות קיר פנימי אחד מן החלל, שהיה חדרי בעת כתיבת הרומאן, והיה אפשר לקבוע בו לוח שיש בהאי לישנא:
"כאן כתב אהוד בן עזר את הרומאן הראשון שלו 'המחצבה' בשנת 1961."
– ועכשיו כבר אין היכן לתלות את הלוח ולכן גם לא כדאי להכין אותו בייחוד שאת מי זה מעניין? שהרי ממילא אין מדובר כאן בסופר חשוב.