רשמים טריים מהעולם העתיק, 2008
11.3.08. יום שלישי. אילת. פטרה. הנה הרשמים מהמסע שכתבתי לאחר ימים אחדים לגיליון 326 של המכתב העיתי:
הודות לחריצותם של עובדי מלון הילטון מלכת שבא באילת, אנחנו סועדים את ארוחת-הבוקר כבר ב-6.30, חצי שעה לפני זמן הפתיחה, ומאום אינו חסר במיצג המזון העשיר של המלון, שהוא עד כה, לניסיוננו, המלון היחיד בישראל שמגיש זיתים סוריים דפוקים עשויים היטב רק במלח, לימון ופלפל ירוק חריף וללא שמץ של שום. רק פעם אחת זכינו לטעום כאלה ב"מצפה הימים", ולמחרת כבר נעלמו לטובת המחורבנים האלה, העשויים בשום.
ב-7.15 אנחנו כבר באוטובוס בדרך למסוף רבין בערבה, נסיעה קצרה ביותר, ואולם רק ב-9.40 אנחנו יושבים כבר באוטובוס התיירים הירדני המפואר, עם הנהג סאמר והמדריך תעבאן [שם בדוי, על מנת שלא להזיק לפרנסתו] שאכן ראוי לכנותו בשם תעבאן הישנן. כשעתיים בילינו במסוף הספרטני, כולל הליכה ארוכה ברגל ממדינה למדינה, וטקסים ממושכים של החתמת הדרכונים, של איסוף הדרכונים, ביולם (בצד הירדני, 5 דינר ירדני הבול לדרכון, שהם כ-35 שקל) החתמתם, החזרתם לנו ובדיקתם הכפולה ממדינה למדינה.
יש לציין שלא הורגשה שום מתיחות ביטחונית, ביקורת החפצים היתה שטחית לחלוטין, רק במכונת שיקוף אחת וללא שום פתיחות תיקים. באוטובוס עצמו, בניגוד למצופה, לא היה שום שוטר או איש ביטחון ירדני.
ובכלל, כפי שאנחנו עתידים ללמוד בהמשך המסע לפטרה, המקום הוא אבן שואבת לאלפי תיירים הבאים מדי יום מרבת-עמון, מעקבה ומאילת, רק מיעוטם ישראלים, ולכן זה לא המקום לבצע בו פיגוע בישראלים אלא, אם בכלל – פיגוע בתייריה של ממלכת ירדן, הבאים מכל קצות העולם. ומאחר שהתיור לפטרה הוא כנראה אחד מאושיות הכלכלה הלא-עשירה ביותר של הממלכה, שומרים מכל משמר על עורק הזהב הזה עשרות שוטרי משטרת התיירות, חיילים, גם רוכבי על סוסים, ואולם אין שום הרגשה של מתח אלא כולם חייכנים ומסבירי פנים. כמובן שאם אתה רואה חייל, שוטר או נהג ירדני-בידואי שאין לו שפם, סימן שהוא אישה, אבל לא רואים הרבה נשים עובדות.
הדרך צפונה ממסוף הגבול עד לעיירה ואדי מוסה, הסמוכה לפטרה, היא דרך חד-גונית ועצובה. יישובי הבידואים, אלה שליטיה המפוארים, ההיסטוריים, של הממלכה הירדנית ההאשמית, נראים עלובים מאוד, גם הקרקע צחיחה; המדינה הבידואית שלנו, בין רהט לערד ועמוק דרומה – נראית הרבה יותר מודרנית ושוקקת חיים, חרף היותה, אצלנו, מעין שכונת חאפ אחת גדולה וגדלה ללא הרף. גם הירוק של הנגב, מקריית-גת עד באר-שבע, אינו נראה כלל ברמת הרי אדום שבה אנו נוסעים צפונה. וכן, בנסיעה בת כחצי שעה בכביש שש מצומת כפר-קאסם עד קצהו הצפוני של ואדי ערה רואים יותר מינארטים (צריחי מסגדים) לכל קילומטר, עטויי אור פלואורסצנטי ירוק בלילות – מאשר בשעתיים נסיעה צפונה ממסוף רבין ועד לעיירה ואדי מוסה.
ב-11.00 לערך עוצרים בפונדק דרכים ששמו Al Anbat, שום דבר מיוחד לספר בבית. בניין קומותיים מודרני בסיגנון מזרחי. 2 כוסות קפה שחור עם הל עולות 3 דולר שעל פי ערכו של הדולר כיום זה ממש זול. בשירותי הגברים יש גם בִּידֶה, למי שנחוש בדעתו לשטוף את התחת כמנהג המקומיים. יש חנות מזכרות, שעתידות לחזור על עצמן בהמשך הדרך. תבליטי גבס צבוע של מקדשי פטרה. תכשיטים. כאפיות. בקבוקי חול צבעוניים, (שאחד מאמניהם יושב בחנות המזכרות שבמסוף רבין, בצד הירדני כמובן, ועובד להפליא לנוכח הקהל. בייחוד מפליאה הדרך שבה הוא מצליח לצייר גמלים צבעוניים באמצעות משפכי החול הרב-גווניים. בסופו של כל בקבוק הוא יוצק דבק נוזלי לבן ההופך שקוף ומאגד היטב את גרגרי החול לבל יזועו עם כל הזזה. אך משום מה אף אחד לא קונה אותם).
דרך הכנת הקפה ב"אל אנבט" אף היא מעניינת. אתה עומד בדלת המיטבח, כמו בבית פרטי, ומולך ירדני משופם וגדול יוצק מים ממיכל של מים חמים לתוך מה שאנחנו מכנים "פינג'אן", מוסיף את הקפה, ואת הסוכר לפי המזמין, ומחזיק בידית ומרתיח אותו באוויר על פומית גז שבוער כל הזמן. הקפה בהחלט טעים ואולם הוא לא עוצר בעדנו להתנמנם ואף לנחור גם בהמשך הדרך המשעממת.
יש לציין דבר אחד לזכות הירדנים, והוא הכביש הראשי, הרחב והדו-מסלולי, המוביל מעקבה לרבת-עמון, כביש שהוא הרבה יותר משוכלל ובטיחותי מכביש הערבה הצר והמסוכן שלנו, שאצלנו אין אפילו רווח וגדר הפרדה בין שני הנתיבים. ואמנם, הכביש מעקבה הוא עורק החיים של הירדנים, המוביל מנמלם היחיד לעיר בירתם, ועל כן הוא גם בולט לעומת עליבותם של הכפרים מסביב, אשר ברדת הערב, כאשר אנחנו חוזרים דרומה, רואים בהם כמה פנסי רחוב ואולם מרבית הבתים חשוכים, כאילו אינם מחוברים לחשמל. מראה דומה ראינו לפני כעשרים שנה במצרים, מבעד לחלונות רכבת הלילה לקהיר, כאשר "חישמולם" של הכפרים התבטא בכמה עמודי תאורה עלובים בכל כפר חשוך.
יוסי המדריך מציין, ובצדק, את חוסר היוזמה של בעלי פונדק "אל אנבאט", שהיה יכול להביא רווחים פי כמה לבעליו אילו היה בו מזנון, מקומות ישיבה נוחים, ושירותים גדולים יותר, ככל פונדק דרכים של רשת ישראלית לא-יומרנית. ואילו כאן, איזו עליבות, אפילו שהבניין כבר מודרני ומרווח. אבל חנות המזכרות גדולה יותר מכל המרחב הבנוי המיועד לתת שירות לתיירים.
המדריך הירדני הצעיר תעבאן [כאמור, שם בדוי] הוא סיפור לעצמו. כבר בראשית המסע, רק יצאנו מהמסוף לאחר שהציג את עצמו באנגלית כבדה, התנצל שלא ישן טוב בלילה, או שבכלל לא ישן, ולא יכולנו להבין מה בדיוק היתה הסיבה, חשיש או נשים – ולכן לאחר משפטים אחדים, דמם, ושוב לא נשמע קולו במשך כל הטיול, ויש אומרים כי ישן בקדמת האוטובוס, ואני גם לא זוכר אותו יורד איתנו לפטרה.
מצידנו היתה בכך הקלה מרובה, כי למעשה היינו רוב הזמן ללא שום מלווים ירדניים, רק עם המדריך הקבוע שלנו, יוסי אבישר הפתח-תקוואי, שהוא אחד המדריכים הטובים ביותר שפגשנו מימינו, ומלווה אותנו בכל טיולי הגימלאים של תל השומר, שאליהם אנחנו משתייכים מסיבות משפחתיות גרידא. יוסי אינו משתמש בשום חומר כתוב בעת הסיור עצמו, אבל אנחנו יודעים שכל ערב הוא עושה חזרה כללית על החומר של מחר, ואין בקיא ממנו בו. מה שפוטר אותנו מלימוד מוקדם של כל מקום חדש, כי אפשר לסמוך במאה אחוז על הסבריו של יוסי. וגם כאשר הוא מדבר, בטיול של היום, על ירדן, הוא משתדל למצוא מילים מאוד עדינות ולא-מעליבות כאשר הוא מתייחס למצבם של אזרחי הממלכה הלא-עשירה.
וכך אנחנו מגיעים, לאחר כשעתיים של נסיעה, לעיירה ואדי מוסה ולכניסה לאתר של פטרה. במגרש החנייה הענק כבר עומדים עשרות-עשרות אוטובוסים מפוארים של תיירים עם נהגיהם המשופמים והלבושים היטב, חלקם אף בחליפות אך ללא עניבות. שוק של דוכני מזכרות מקדם את פנינו, אך בניין הכניסה הרשמי מאכזב ביותר. אין בו שום תצוגה מעניינת על האתר. אף שפטרה, כמו מצדה, היא אחת משכיות החמדה של התרבות האנושית ומוכרת ככזו על ידי אונסק"ו – אין שום דימיון בין שירותי הליווי וההסברים והמצגות שאינם כאן לבין מה שיש לנו במצדה. ומי שביקר בשני המקומות, יודע.
בחנות המזכרות אנחנו רוכשים, (זה היה כבר בצאתנו מפטרה), ספל ירדני חום עם תבליטים המזכירים ציור לילי מזרחי של גוטמן. ושני מציתים "ירדניים", שמתברר שהתמונות מפטרה מודבקות עליהן ברישול גמור. כך מתברר גם באשר לתקליטור של פטרה, שאנחנו קונים, בצאתנו, במאה וחמישה שקלים (כל כסף הולך כאן, שקלים, דולרים, דינרים). הסגירה שלו אינה סגירה של ממש בעטיפת פלסטיק אטומה, ואף שהוא מטעם ממשלת ירדן, נראה שהעותק הוא פיראטי לחלוטין וזאת על פי העטיפה החובבנית ואיכות ההעתקה הקופצנית והצילום הגרוע, במקור או בהעתק.
אבל כפיצוי, זאת אנחנו רואים ושומעים רק למחרת בערב בבית בתל-אביב – פרופסור במיבטא אמריקאי מסביר בסרט שבתקליטור כי הנבטים היו ערבים וכי הם אבותיהם הקדמונים של הירדנים של היום, כלומר של הבידואים, וכדי להמחיש זאת מסתיים הסרט בארוחה בידואית מסורתית רבת משתתפים, כולם מזוקנים, משופמים ועוטי כאפיות ועקאלים, ארוחה של אורז ובשר כבש המובאים לאוהל במגשים גדולים ומונחים על הרצפה, והכול מגלגלים מהם כדורי אורז ובשר ונותנים אל פיהם, ממש כמו הנבטים הקדמונים שהם כידוע אבותיה של דה האשמייט קינגסדום אוף ג'ורדן.
בתחילת הירידה לכניסה לאתר, היכן שיש לתת את הכרטיסים (אין לנו מושג מה מחירם כי הכול אורגן מראש, ושילמנו 150 דולר לאיש עבור יום הטיול, כולל הכול, כרטיסי כניסה, הסעות, וארוחת צהריים מאוחרת במלון "סילק ווי", דרך המשי – שבעיירה ואדי מוסה) – כאן אנו מתחילים לקבל מושג מאפשרויות התעבורה לקניון פטרה.
על הגבעות ובמדרון מתרוצצות כרכרות בנות שני גלגלים, כמו בסרט "בן חור", רק פשוטות יותר, ובהן מקום לשני נוסעים רזים ולצידם יושב העגלון, וסוס מסכן אחד מושך את שלושתם. המסע בהן נראה לנו קשה לא פחות מהרכיבה על הפיל בתאילנד, כאשר כל רגע חששנו מהתהפכות הצידה או קדימה. מי שחפץ בטלטולי מעיים ובדהירה מהירה שאינה מאפשרת להתעכב בדרך ולשמוע הסברים – שייקח כרכרה.
האמצעים האחרים הם חמורים וסוסים. תחילה ניגשנו אל אחד החמרים ורצינו לקחת חמור עבורי. (אני שוקל לפחות 100 קילו). הסתכל בי הבידואי המשופם וסירב. שאלנו מדוע. אמר: "החמור חולה!"
יותר לא ניסינו. הרכיבה על סוסים גם היא לא נראתה לנו ולכן נשארנו נאמנים לקבוצה הרגלית שלנו בהדרכתו של יוסי, הדרכה שגם נתנה אתנחתא ראוייה בין קטע דרך אחד, לבא אחריו. בהמשך גם התברר לנו שעיסקה של שכירת כרכרה או בהמת רכיבה, לרוב אינה כוללת את כל הדרך, המחולקת לשלושה חלקים: 1. עד הסכר. 2. ממנו בתוך הקניון עד לחזנה, זו הפאסאדה המפורסמת ביותר של פטרה. 3. וקטע שלישי, אפשר לרכוב בו גם על גבי גמלים, מהחזנה ומטה עד לאמפיתיאטרון המחוק ולבתי השימוש (סוף-סוף!) שתקרתם היא הסלע האדום.
וכך אנחנו הולכים ויורדים ושומעים הסברים על עם הנבטים, על דרך הבשמים והמסחר, ועל הקשר של העיר הנבטית פטרה לערים הנבטיות שאת רובן כבר ביקרנו, ממשית, עבדת ולאחרונה שבטה, כולן על דרך המסחר והבשמים לכיוון עזה.
הולכים ויורדים ושמים לב לתופעה משונה. אם אתה מרים פניך להתבונן בתצורות הסלעים המרהיבות, גם בצבעיהן, אתה עלול להחליק ולשבור רגל או אגן ירכיים. אך אם אתה הולך בזהירות כאשר מבטך כבוש בקרקע, כמו על מדרכה בתל-אביב מחשש לדרוך על תלוליות חרא של כלבים, הרי שאתה מפסיד את המראה המרהיב למעלה. והקרקע, חֶלקה חלוקי נחל בוגדניים, שהרי אנו הולכים בתחתית הקניון הגבוה ורק פיסת שמיים צרה מעלינו, וחלקה אבנים שטוחות מסותתות למחצה כמו בכיכר אתרים (נמיר) בתל אביב, שאתה צריך לדלג עליהן בהליכה לא טבעית, אחרת תקבל נקע בקרסול. זהו. עיקר ההישרדות ותשומת הלב בירידה הרגלית לפטרה מוקדש להליכה ולתימרון שבין הליכה זהירה – לבין אפשרות סבירה להשקיף על הנעשה בגובה עיניך ומעליהן.
לאחר הליכה די ממושכת ולא קלה, כי הברכיים ממש מתחילות לכאוב ולרעוד בירידה, ולאחר שרואים כמה פאסאדות של מקדשים, ומיבנים אחרים בדרך, הכול "כאילו" כי אין להם תוך ורק חצבו וגירדו אותם מתוך הסלע הטבעי, שהוא אבן חול נובית, קלה לעיצוב; ולאחר שהבחנו בשרידי תעלות המים שבקירות משני הצדדים; ולאחר שניצלנו גם מערמות הגללים הטריים של הסוסים והחמורים, ובהמשך גם של הגמלים – הפזורים לאורך כל הדרך, וניצלנו גם מפני דריסה של הכרכרות השועטות במורד על תייריהן השמנים והמבוהלים – מתחיל להתגלות לעינינו סוף-סוף המראה שהוא תכלית הטיול – החזנה או חזנת פרעה או המקדש או הארמון, יהיה אשר יהיה, שהוא המקבע את דמותה של פטרה החל מציוריו של דייויד רוברטס, שביקר כאן בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19! (ושניתן לקנותם בזול-יחסית בכל דוכן מזכרות וכך גם עשינו) – וכלה בחקיקתה כסמל של כל אתרי התיירות הירדנית המשווקת כיום ברחבי העולם.
מה נאמר ומה נדבר, זה הרגע היחיד-כמעט שאתה אומר לעצמך שהקושי להגיע וההליכה הזיגזגית בין ערמות החרא של הסוסים והחמורים ובהמשך גם של הגמלים – היתה שווה. אמנם, בשלב מסויים עלה בדעתנו שדווקא היה כדאי להביא לכאן פילים לצורכי תחבורה, אבל אז נזכרנו בגללים הענקיים שהם פולטים ללא הרף, וכן שבגלל גובהם ורוחבם עשויים הרוכבים עליהם להימרח על הקירות, וכן שהפילים זקוקים להרבה מים להרטיב את עצמם, וסובלים מחום, וגם אין להם כאן שום ירק או עץ לנגוס בו ללעיסה – ושבנו למסקנה שהסוסים והחמורים הם הרע במיעוטו. מה עוד שהעגלונים והסייסים מיטיבים קולם בצעקות ובשירים שיוצרים אווירה נבטית אותנטית מאוד.
ובכן, הגענו לחזנה, או לפאסאדה של המקדש או הארמון הכי לא-אמיתי שראינו מימינו, חוץ אולי מאשר בדיסנילנד. כל עבודת הנמלים של גירוד קיר הסלע הרך והגבוה הזה אינה מובילה לשום מקום, לשום חלל, חוץ מאולם אחד בכניסה למטה, שפתחו האפל רומזה לתעלומה אך כאשר מגיעים לסיפו, שם ניצב ומונע את הכניסה חייל ירדני לבוש בקפידה מצועצעת וכל כך ענוג ויפה עד שהוא נראה כאישה – ובכן, האולם האפל נראה ברובו כמערה טבעית פרי השחיקה של הרוחות וקצת הגשמים במשך עשרות אלפי השנים שקדמו לבנייתו, ובקושי יש בו פינה אחת או שתיים שנראות מלוטשות לצורה פולחנית כלשהי. אכן, המבנה הדימיוני, הלא-אמיתי הזה, נראה מאוד מונומנטאלי, אבל גם אקלקטי מאוד. עמודים יווניים עם כותרות חצובים באבן החול והם חסרי שימוש כי אין עליהם לשאת שום דבר וגם הגגון המשולש והמעוטר שמעליהם אינו אלא מגורד בתוך הסלע, והכול סובל גם מטשטוש מסויים של שחיקה במשך מאות ואלפי השנים שעברו מאז נוצר. ואתה שואל את עצמך? האם כדאי היה להסתכן ולמות כדי להגיע אל סלע אֱדום זה, אל הסלע האדום? – ועונה לעצמך שוודאי שלא, זה היה טירוף, זו היתה הזייה. מה עוד שלמקום הזה אין שום קשר ממשי להיסטוריה שלנו, אלא אם כן אתה מדמה לעצמך שכך היתה נראית חזיתו של בית המקדש השני בירושלים אילו נבנה כחיקוי למקדש יווני.
טוב. לא כדאי לייאש את המתכוונים לבוא. חשוב מאוד לבקר בפטרה ולו מן הסיבה האחת והיחידה והיא – שמאותו רגע והלאה אתה כבר לעולם לא תחוש שהפסדת משהו בחיים אם לא ביקרת בפטרה, ושהטיול הזה הוא כבר מאחוריך.
מצלמים ומצטלמים למזכרת גם בקבוצה, ובבואנו למלון אנחנו עתידים לקבל תמורת 25 שקל התמונה את צילומנו הקבוצתי על רקע החזנה, וזאת כאשר הצלם מומחה לכלול את כל קבוצתנו וברקע מיבנה החזנה כולו עד קצה הכתר שבראשה. ואין להקל ערך בערכו של המיבנה כי הוא המרשים ואולי גם השלם ביותר בכל האתר כולו.
ממשיכים ויורדים ימינה לחזנה, כאשר הקניון כבר פחות תלול אבל הירידה נמשכת, רואים עוד כמה מיבנים ובהם האמפיתיאטרון שמושביו החצובים בסלע הרך כבר מחוקים כמעט לגמרי. מגיעים אל תחתית המסע ותכליתו, בתי השימוש. המה ללא גג אלא התקרה הטבעית של תצורת הסלע האדום במערה הפתוחה, הטבעית כנראה. ממש חווייה של השתנה. במקום יש גם שוק הומה של דוכני מזכרות, כמו גם ממול לחזנה, וגם בית קפה שאפשר לשבת בו ולנוח. כאן אנחנו קונים את תיק הציורים של דייוויד רוברטס. הדוכנים מלאים העתקים של חזיתות הכמו-בניינים של הנבטים, בגבס צבוע ובחומרים אחרים, וכן גמלים עשויים מתכת, חימר ועץ ומחרוזות ושאר תכשיטים וקופסאות משובצות, ואנחנו מנסים להבחין מה מיוצר בירדן ומה מיובא מהמזרח הרחוק.
לא יושבים לנוח אלא מתחילים בדרך חזרה. הזמן קצר ובעוד כשעתיים תתחיל החשכה. אמנם, מדהים שבמשך כל דרכנו חזרה עדיין זורמים מולנו עשרות ומאות תיירים, לבד ובקבוצות מאורגנות, חרף החשש שייאלצו לעשות חלק מהדרך חזרה באור הדמדומים. בגלל ההרים הגבוהים ממערב, היום מקדים להיעלם כאן.
העלייה התלולה חזרה אף היא אינה קלה, אבל לפחות אין חשש מכאבי ברכיים ופגיעה בהן כמו במהלך הירידה. נפרדים במבט אחרון של שלום ולא להתראות מהחזנה הענקית החצובה בקיר הקניון, ומושכים למעלה בין הכרכרות הדו-גלגליות השועטות הלוך-וחזור ואשר נוסעיהן היושבים כל רגע להישפך החוצה מביטים בקנאה בנו, הולכי הרגל הפלבאים העייפים.
[סעיף לעצמו הוא ההנעלה. רוב-רובנו נעולים נעלי ספורט לבנות, נוחות וחזקות, שהן באמת פלא-הליכה לעומת נעלי-העור השחורות הגבוהות של פעם. אבל מדהים לראות תיירים בסנדלים, בנעליים רכות, ובעוד סוגי נעליים שקשה ממש לתאר שאפשר להלך בהן קילומטרים על גבי סלעים! את תשומת ליבנו תפסה צעירונת פולנייה שחורת שיער וצחת פנים, קטנה, מיניאטורה אבל מה-זה סקסית, למצוץ ולבלוע אותה, רזה, עדינה ויפה, שפסעה לצד החבר או הבעל שלה, ודיברה איתו בפולנית כאשר שקלו לקנות מנעול חלוד ישן ובו מפתח, חלוד אף הוא, בדוכן של בידואי ליד הסכר. חוץ מהחזה המתוק והקטן שלה ופניה הנחמדות, מה שהדהים אותנו היה שהיא פסעה בנעלי סירה שחורות דקות, מינימאליות, כמעט כנעלי ריקוד, כמעט ללא סוליות. הן היו מאובקות, אבל היא בוודאי לא היתה מניחה לנו לנקות לה אותן. משקלה היה כמעט משקל נוצה, כפות רגליה קטנות מכפות ידינו, והיא ממש ריחפה, בִּשְׁחור עיניה ובחולצתה בעלת המפתח המפתה – על חלוקי האבן וטיפסה להצטלם כאיילה על סלע – בעוד שאנחנו, יום קודם, לא הצלחנו אפילו לצאת ממילכוד חלוקי האבן המשוייפים של ים אילת ליד החוף, וכשפסענו, שקענו בהם עד ברכיים, ולולא גימלאית אמיצה אחת (אביבה פישר), שהסיתה אותנו קודם להיכנס למים והושיטה לנו עתה יד לצאת מהם, היינו אולי תקועים שם גם עכשיו].
וכך, בסביבות השעה שלוש אחר-הצהריים, אנחנו משלימים את עיקר הביקור ושבים לנקודת היציאה. שם קונים את התקליטור ובו הסרט הירדני על פטרה, קונים את הספל החום תוצרת ירדן המעוצב כשכונה אוריינטאלית שלמה עליו, וכן את המציתים הלא-אותנטיים. למרבה המזל, כל חברי ובעיקר חברות הקבוצה מגיעים חזרה ללא פגע ובזמן. רק אחת רוכבת על סוס בקטע הדרך האחרון, והסייס שלה, המושך את הסוס באפסר ובחבל, משבח בפנינו את ישראל ושר על געגועיו לגור בה.
לאחר הצעדה הזו, הלוך ושוב, מרחק של כחמישה וחצי קילומטרים כחום היום – עולים חזרה לאוטובוסים הגבוהים, הניצבים במגרש החנייה הענק ובו עשרות מהם עם נהגיהם, שנראים כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם לעשן וללטף את שפמיהם.
בנסיעה קצרה מגיעים למלון "סילק וֵי" (דרך המשי) שבוואדי מוסה, בלב העיירה. יש לא מעט סועדים בקירבנו ובמשפחתנו שמעקמים את האף וגם מזהירים שלא לאכול ירקות. ואילו אנחנו נהנים מאוד מהפיתות הדקות, מהחומוס, מהאורז שעליו יוצק לנו הטבח הבידואי "מיט בולס", כדורי בשר טעימים מאוד ברוטב אדום, גם האורנג'דה המקומית מצויינת, וסלט הכרוב. רק הבננות קצת נכות.
מסיימים לאכול, קונים את התמונות הקבוצתיות על רקע החזנה מהצלם הבידואי, עולים לאוטובוסים ושבים באותה דרך דרומה. נרדמים מיד, ומתעוררים לקראת חשכה. מראה היישובים הבדואים הוא כפי שאמרנו, כמעט בלי אורות בבתים, רק פנסי רחוב פזורים פה ושם. והיכן שיש מיבנים מסודרים, מוארים, אלא הם בסיסי צבא או משטרה או מוסדות ציבוריים.
בתור צ'ופר עושים סיור לילי, בלי לרדת מהאוטובוס, בעקבה. עיר גדולה לא פחות מאילת, ונראה שעומדת להשיג אותה במיספר תושביה. יש בה שלושה נמלים ורצועת חוף ארוכה משל אילת עקב החלפת שטחים עם סעודיה השוכנת בדרומה. עוברים שדרת דקלים וגינות יפה במרכז העיר, במקביל לרצועת החוף. רואים בתי מלון מוארים חדשים של רשתות עולמיות, וכן רשתות נוספות של מוצרים ידועים בעולם. אבל למרות השעה המוקדמת-יחסית, אין רואים כמעט תנועה ברחובות. כאילו כולם הלכו כבר לישון.
שבים למעבר הגבול. שוב אוספים דרכונים, מחתימים, מחזירים, עוברים עם הדרכון ומראים את הפנים, מאחר שהסתפרתי ימים אחדים לפני הנסיעה העירה לי בספקנות השוטרת בצד הישראלי, בבוקר, שכבר אין לי בלורית כמו בתמונתי.
עד שמחכים לתעודות המוחתמות בסמל השמש הירדני, קופצים ל"חנות" של הדיוטי פרי, עדיין בצד הירדני. בעיקר משקאות אלכוהוליים וסיגריות. מעניין שחנות כזו אינה נמצא בכניסה לירדן, רק ביציאה ממנה. מן הסתם כדי לא להכניס למדינה משקאות אלכוהוליים.
עוד ביקור בשירותים בבניין מודרני בצד הירדני כדי לגלות שאין משתנה בעמידה, אולי כדי שגברים לא יתגרו יותר מדי זה מזה, ואילו התא הראשון של המחראה (את היתר לא בדקתי) הוא מחראה בכריעה, עשוייה אמנם ברזל מצופה אמאייל לבן, מקווקוו למדרך כפות-רגל, ובצד כד חימר אפור (ג'ארה) מתחת לברז נמוך, לשטוף בו את התחת. נייר דומני אין.
(ואגב בתי השימוש, אני חייב לציין תופעה נוספת, שאינה אופיינית דווקא לטיול לפטרה, והיא – שעקב הפער הבלתי הפיך שבין תור הגברים לתור הנשים ב"הפסקת שירותים" שבעצירוֹת בדרך, פער שהוא תמיד לטובת הגברים – עשו להן הנשים שבת לעצמן, והחלו משתמשות בריש גלי בשירותי הגברים כדי לקצר את התור הבלתי-נסבל אצלן! אילו יכולות היו, כלומר, אילו מטבען היו בנויות לכך – היו נדחקות לצידנו ומשתינות גם בעמידה ובלבד שלא תעשינה במכנסיים!)
צועדים פעם נוספת ברגל את המרחק שבין שתי המדינות, כמין שטח הפקר, מזל שאין לנו מזוודות לגרור בתנאים פרימיטיביים כאלה. נכנסים לישראל. הכול בצחוק. כמו הפאסאדה של פטרה. שהרי זו אותה אדמה ואותה ערבה ואותו מזג אוויר ושאר תנאי אקלים, ואין שום הבדל בין ישראל לירדן, חוץ מהעוני. עולים לאוטובוסים "שלנו" ועוד מספיקים להתקלח ולהתרענן לפני שיורדים לארוחת-ערב מאוחרת במלון. בגלל היובש גומעים לפחות צלחת מרק אחת משני המינים הקבועים. הכול בשירות עצמי. טבחית מטגנת במחבת המבורגרים דקים בעמדה שבמרכז חדר-האוכל, טעימים אך לא מלהיבים. שלשום טיגנה במהירות פרוסות דקות אדמדמות של בשר סינטה, שהיה ממש מעולה, בעיקר בשל דרך ההכנה.
(כאשר אנחנו חוזרים, הבריכה הגדולה של "הילטון מלכת שבא" המפואר והיקר, כבר סגורה. היא נסגרת בחמש. היא גם נפתחת רק בשמונה בבוקר, כך שאי אפשר לשחות שחייה רצינית לפני ארוחת-הבוקר מבלי להסתכן באישה רעבה. וגרוע מכך, ביום בואנו החליטו להפסיק את חימום מימיה, וככה היינו נאלצים לשחות בקור של פחות מ-25 מעלות, כמעט כמו בים אילת, וזאת כאשר בחוץ עלו פתאום הטמפרטורות ל-34 מעלות).
טוב. מה יש עוד לדבר. אחרי עשר בלילה כבר היינו בעולם החלומות עד הבוקר, אבל משום מה לא חלמנו אפילו פעם אחת על פטרה.