בטרם שיכנע משה את פרעה ב"שלח את עמי" היתה לו משימה קשה לא פחות. אולי יותר. לשכנע את בני ישראל.
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה." (שמות ו', ט').
מה פירוש לא שמעו? הוא דיבר ודיבר והם פשוט לא שמעו? יש להם יהלומים באוזניים? אולי הם לא הקשיבו?
לא. הם פשוט לא רצו לשמוע. היתה זו אי הקשבה אקטיבית מאוד. לא זו בלבד שהם לא רצו לשמוע, הם גם גידפו ולעגו וכעסו ודיברו סרה במשה.
הנה כמה מן האמירות שנאמרו לעברו.
הביטוי הפופולרי ביותר היה – מטורף. על כך נוספו – פנטזיונר, מגלומן, קיצוני, מסוכן, משיח שקר.
הוא מסכן אותנו, אמרו על משה. הוא מעורר אנטישמיות. בגללו יאשימו אותנו בנאמנות כפולה. פרנסי הקהילה אמרו עליו שהוא "מְסכן ממש" את ביטחונם, שכן בשל פעילותו יוטל צל על הפטריוטיות המצרית שלהם. הם גינו את חזונו של משה כ"תעתוע דמיון שנולד בנסיבות מדאיבות ואשר ייעלם ברגע שישתנו הנסיבות."
"מוטב שלא יחטט בבעיות יהודיות בפומבי," אמרו כנגדו, "שמא יתנו נשק בידי האנטישמים." טענו נגדו שהוא "עושה רעש," הוא ממציא הזדמנות לעיתונות האנטישמית להפיח כזבים, הוא מזלזל בכל הצנוע והמעשי ולהוט אחר הגרנדיוזי והשאפתני.
אחרים הזהירו שעצם הדוקטרינה של משה שבני ישראל הם עם, היא "כפירה בשליחותה המוסרית של היהדות, בחינת לאור גויים."
בני ישראל האורתודוכסים טענו כלפיו שהוא מפר את שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את עם ישראל: לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים. הם הזכירו לו שבברית בן הבתרים נאמר לאברהם שבניו יעבדו את מצרים 400 שנה ומה הוא קופייץ. הם טענו שהוא עלול לעורר מאוויים שלא יידעו שבעה, לערער את מוסרות הדת וסמכות המוסדות והמנהיגים המסורתיים ולהמיט שואה על תמימי הנפש הנמשכים אחריו.
לעומת זאת, בני ישראל הרפורמים טענו כלפיו ששאיפתו להעלות את העם לארץ כנען לכבוש אותה ולהקים בה מדינה "סותרת את תכניה המשיחיים של היהדות... היהדות מטילה על הדבקים בה לשרת במסירות נפש את המולדת שאליה הם משתייכים ולפעול לטובתה בכל לבם ובכל מאודם." ואת ייעודנו הקדוש הזה, הם טענו, אנו מגשימים היטב כעבדים במצרים.
ומה עוד? "יהדות ולאומיות הן תרתי דסתרי..." אחרים האשימו אותו שהוא זורע פירוד בעם. שתכניותיו האוטופיות מסוכנות.
וישמע משה את כל הדברים האלה, וינף את מטהו ויקרא בקול גדול: אם תרצו – אין זו אגדה!

לכבוד פסח, חג החירות, חג יציאת מצרים, חג "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים," חג "לשנה הבאה בארעא דישראל," מה שיש ל"הארץ" לפרסם הוא מאמר של חומץ בן יין, אברהם בורג, שכותרתו אומרת הכול: "יהודים, הישארו באירופה."
ובשפה קצת פחות מעודנת אפשר היה לנסח זאת כ"יהודים, היה טוב יותר אם ההורים שלכם היו נרקבים בפולין."
ובדיוק לכך התכוון המנהיג הציוני שמריהו לוין, כשאמר: יותר קל להוציא את ישראל מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מישראל.
ההגדה של פסח הקיבוצית, "הגדת התק"ם" בעריכת אריה בן גוריון זצ"ל, מסתיימת כך: "הא לחמא עניא": "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל."

2. הדילמה הישראלית
"ההסכם רע, אבל," הגדיר אחד הפרשנים את הסכם הגרעין האיראני. אבל מה? אחרי פתיחה כזאת צפויים נתונים מרגיעים, ממתנים. למשל "ההסכם רע, אבל יש בו יסודות חיוביים."
אך המשפט היה אחר: "ההסכם רע, אבל לא מפתיע. הכל היה ידוע מאז הסכם הביניים."
בניסוח המסורבל של הפרשן, יש מידה רבה של אמת. היו ויתורים אמריקאיים נוספים בהסכם המסגרת ובוודאי יהיו נוספים בהסדר הקבע, אבל הוויתור האסטרטגי הגדול היה בהסדר הביניים. אז, אובמה שבר את הקונסנזוס הבינלאומי רב השנים בנושא הגרעין האיראני. עד אז, איש לא השתעשע במהתלה שנקראת "גרעין איראני לצורכי שלום." ברור היה מה מטרתה וסכנתה של תוכנית הגרעין האיראני, ושאין להתפשר על ביטולה, השבתת הכורים והוצאת האורניום המועשר מגבולות איראן. המחלוקת הבינלאומית התמקדה בדרך להשיג זאת – האופציה הצבאית או הדיפלומטית. וגם כאן היה קונסנזוס רחב, שכלל גם את ישראל, לפיו עדיפה האופציה המדינית, בגיבוי של איום צבאי.
בהסדר הביניים התקפל אובמה מדרישות העולם החופשי מאיראן והסכין עם היותה מעצמת סף גרעינית בסמכות וברשות. בכך הפך אותה לצל המאיים איום מוחשי על המזרח התיכון כולו, וקלע את המזה"ת למרוץ חימוש גרעיני הרה אסון. הסדר הביניים הפך את השיח הבינלאומי בנושא האיראני על פיו – מן השאלה איך למנוע את גרעון איראן לשאלה איך למזער את נזקי הגרעין האיראני.
השינוי הזה קלע את ישראל לדילמה מדינית חמורה. האם להכיר במציאות הזאת, על אף סכנותיה, ולהתמקד בהשפעה על מזעור הנזק, או להמשיך להציג את הדרישה הצודקת, לבטל את תוכנית הגרעין האיראני.
אין לזלזל בדילמה, וראוי לפתוח אותה לדיון ציבורי. כל אותם קשקושי הבל ורעות רוח, על "נאום בחירות של נתניהו," "התערבות במחלוקת אמריקאית פנימית," "איראן היא תירוץ להתחמקות מן הבעיה הפלשתינאית" וכד', לא איפשרו דיון רציני בדילמה המהותית.
הדילמה היא בין נסיגה פרגמטית מהדרישה הצודקת לבין דבקות בעמדה העקרונית. על פי הגישה הפרגמטית, על ישראל להכיר בנפילת קו ההגנה שלה ולהיערך בקו הגנה שני, כדי לא להפסיד במערכה. אובמה שינה את הכללים, וגם אם איננו אוהבים זאת, כדי להיות רלוונטיים עלינו להכיר במציאות החדשה, ולנסות להשפיע בתוכה ולמזער את הנזק.
יש בכך היגיון רב, אך אני מצדד בדבקות בעמדה העקרונית. נשק גרעיני בידי מדינה מטורפת וקנאית הוא איום כה גדול, שאסור להשתיקו. אכן, המציאות השתנתה, אך במצב שנוצר מישהו חייב להציג את האמת, לתאר לעולם את המציאות, לעורר את מצפון העולם ולהוות שעון מעורר מול סם ההרדמה המופץ מהבית הלבן. זה לא תפקיד סימפטי, אך אם ישראל לא תעשה זאת, איש לא יעשה זאת במקומה. אם ישראל תשלים עם איראן גרעינית ולא תציב חלופה מוסרית, לא תהיה חלופה מוסרית. ברגע שישראל תכשיר את ההסכם ותיתן לו לגיטימציה, לא יהיה אפשר למנוע את הפצצה הגרעינית האיראנית.
אסור לישראל להכשיר את השרץ. לטווח הקצר, העמדה הזאת לא תהיה פופולרית, ישראל תהיה מבודדת ומושמצת. לטווח הארוך, עמדתה המוסרית הנחושה של ישראל עשויה להציל את האנושות מאסון.

3. צרור הערות 5.4.15
* את המערכון האלמותי שלו "מוריס והיונים" סיים מתי כספי בשאלה השאלתית: "אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום?"
האמת היא ששני העשורים האחרונים הוכיחו לנו, שיש משהו בשאלה הזו. השלום שהביאו לנו היונים לא היה בדיוק התגשמות חזון ישעיהו.
ומי לנו יונה יותר מאשר חתן פרס נובל לשלום ברק אובמה? מי מזוהה יותר ממנו עם החזון של שלום עולמי? אז למה דווקא הוא מוביל להסכם, שבהכרח יאיץ בצורה מטורפת את מרוץ החימוש הגרעיני בעולם ובפרט במזה"ת?

* צפיתי בנאומו של אובמה, והשתכנעתי שהוא באמת ובתמים מאמין במה שהוא אומר. מה שהופך את המצב למסוכן יותר.

* ב-12 בנובמבר 1940, התכנס הפרלמנט הבריטי לישיבת אבל מיוחדת, לזכרו של השר נוויל צ'מברליין, עד חצי שנה קודם לכן ראש הממשלה, שמת ממחלת הסרטן. הנואם המרכזי היה יורשו של צ'מברליין כמנהיג מפלגת השמרנים וכראש הממשלה, יריבו הגדול צ'רצ'יל. בהספדו אמר צ'רצ'יל:
"נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל בידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה היתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי."
ניכרים דברי אמת, והספדו של צ'רצ'יל היה הספד של אמת. צ'מברליין לא היה בוגד ולא אדם שוחר רע. הוא היה פטריוט בריטי, שכל חייו פעל למען ארצו, והסכם מינכן לא נבע מרצון לחזק את היטלר, אלא באמת ובתמים מתוך רגש נאצל של אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום. אלא שהתלהבותו לשלום בכל מחיר, סימאה את עיניו, וגרמה לו לראות בבן שיחו פרטנר בעל כוונות טובות כשלו. בנאומו המפורסם עם רדתו מהמטוס שהחזיר אותו ללונדון מטקס חתימת ההסכם במינכן, הוא תיאר את ההסכם "סמל לרצונם של שני עמינו לא לצאת עוד לעולם למלחמה זה בזה." צ'מברליין חזר לארצו כגיבור לאומי, שהציל את בריטניה ממלחמה נוראה, כמי שהביא שלום לארצו. והיטלר צחק כל הדרך לאושוויץ.
גם אובמה הוא מנהיג שוחר טוב. הוא פטריוט אמריקאי המאמין בכל ליבו שהוא משרת את שלומה של ארצו ואת שלום העולם במדיניותו.

* דאעש: הסכינים שלנו הם למטרות שלום.

* הסקירה המודיעינית מקריאתי ב"הארץ": צבי בראל מסביר למה ישראל נאבקת נגד ההסכם עם איראן. ההסכם יהפוך את איראן למדינה בעלת כלכלה משגשגת ויחסים טובים עם המערב ואז ישראל תאבד את התירוץ האיראני שנועד להציג את איראן כאיום המונע מישראל הקמתה של מדינה פלשתינאית. הבנתם?
עכשיו אני אפרש את עמדתו של צבי בראל. הוא מצדד בהפיכתה של איראן למעצמה גרעינית, בתקווה שכך היא תכפה על ישראל הקמת מדינה פלשתינאית.

* במאמר ב"הארץ" סלמן מסאלחה פונה למזרחים, לחזור למהותם כערבים, בני הלאום הערבי, ולדבוק בצד הטבעי להם במאבק בין הלאום שלהם לבין הציונות שהיא "תנועה לאומית אירופית לבנה."
המשמעות האמתית של משנתו היא הגישה האנטישמית על פיה אין עם יהודי, אלא רק דת יהודית. ולכן, אין בני הלאום היהודי יוצאי ארצות ערב, אלא בני הלאום הערבי שדתם יהודית. הגישה הזו, שהיא לב ליבה של האמנה הפלשתינאית, נועדה לתרץ את הסתירה בין התביעה לזכות ההגדרה העצמית לפלשתינאים, לבין שלילת זכות ההגדרה העצמית מן היהודים. כיוון שאין עם יהודי, הוא אינו זקוק למדינה. אנטישמיות כבר אמרנו?

* הסטרט-אפ החדש של "הארץ" – קמפיין לכפיית מדינה פלשתינאית על ישראל, בניגוד לרצונה. השבוע התפרסמו שני מאמרים ברוח זו. האחד של רוגל אלפר, שנזף באובמה על יחסו הרכרוכי כלפי ישראל, שמבטא חוסר אכפתיות, וקרא לו להיכנס באמ-אמא של נתניהו ולהפעיל סנקציות כלכליות נגד ישראל, כאלו שכל אזרח ירגיש על בשרו.
השני של עקיבא אלדר, הפונה להרצוג בתביעה ליזום פניה של האופוזיציה הישראלית למועצת הביטחון לפתרון כפוי של נסיגה לקווי 49'.
איזו גישה דמוקרטית... לא הצלחת לשכנע את העם בבחירות? אין בעייה. האופוזיציה תפעל כממשלה-גולה ותפעיל מדיניות חוץ עצמאית, נגד המדיניות של הממשלה הנבחרת, בפנייה יזומה למדינות זרות לכפות את הכיוון שלה על מדינתה.
אין שום הבדל, אני מדגיש – שמץ של הבדל, בין צעד כזה, לבין קריאה לראש האופוזיציה להורות לצה"ל לצאת למלחמה בניגוד לעמדת הממשלה.

* לתשומות ליבו של שר החינוך הבא – יש צורך בחיזוק לימודי האזרחות, לנוכח העובדה העגומה הנגלית לנגד עינינו, של אי הבנה בסיסית מהי דמוקרטיה, מה משמעות הכרעת הבוחר בקלפי. יסודות אנטי דמוקרטיים רבי כוח פועלים בתוכנו, והדמוקרטיה חייבת להתגונן. איך להתגונן? באמצעות חינוך.

* פוסט שראיתי בפייסבוק: תחת הכותרת "חג חירות שמח לנו ולגר ולפליט היושבים בתוכנו" הופיעה תמונה של פסי רכבת ועליה צועדת קבוצת פליטי שואה במדי הפסים של אושוויץ, והכיתוב: "זכור כי גר היית בארץ מצרים."
גימוד השואה הוא סוג של הכחשת השואה. השוואת ישראל לנאצים היא טרנד פופולרי מאוד בקמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, פריט חובה בכל ארסנל אנטישמי. האנטישמיות הבזויה והנחותה ביותר, היא האוטו-אנטישמיות.
אין במילון די מילים לבטא את עומק סלידתי מהצביעות, הצדקנות, ההתחסדות, הדמגוגיה והשנאה העצמית של אלה מתוכנו השותפים לטרנד הזה.
מי שמחולל פרובוקציה כזאת, מצפה לתגובה כמו "אבל אצלנו אין תאי גזים" או משהו כזה. ואז, כשחיוך ערמומי ומרושע בזווית פיו הוא מפטיר משהו כמו "עדין לא," או "נכון, אבל..."
זאת המלכודת של הפרובוקטורים, מגמדי השואה. אסור ליפול למלכודת הזאת. הניסיון "להוכיח" את ההבדל בין ישראל לנאצים, מכניס אותנו למלכודת המרושעת, כאילו מדובר במישור שהוא בר השוואה. וזו בדיוק מטרת הפרובוקציה. כאשר אני נתקל בפרובוקציה מן הסוג הזה, בכל השוואה של ישראל לנאצים, איני רואה בפרובוקטור בר שיח ובר ויכוח. אני פשוט מציין שאין המדובר אלא במכחיש שואה.

* לאורך שנות פרשת אולמרט, שימש "ידיעות אחרונות" כעיתון הבית שלו. חשיפת תרבות הפשע והשוחד של העבריין המושחת הזה, תוארה בידי העיתון כ"רדיפה פוליטית", "הדחת ראש ממשלה מכהן" וכמובן ההדחה היא זו שמנעה את השלום המיוחל שהיה בהישג ידו, אלמלא "הודח". האויב היה הפרקליטות, "כנופיית שלטון החוק". אולמרט עצמו, על תקן משיח, היה בחזקת "היכונו לביאת הו הא מי זה בא."
בעקבות הרשעת אולמרט השבוע בפרשת המעטפות המושחתות, פירסם "ידיעות אחרונות" בעמוד השער שלו מאמר פרי עטו של, לא יאומן, פרקליט המדינה בכבודו ובעצמו.
האם זאת התפכחות? האם זו הכאה על חטא? האם זו חזרה בתשובה?
או אולי העיתון עורך חשבון נפש לאחר תבוסתו בבחירות, ורוצה לחזור להיות עיתון?

* כתבת השער ב"7 ימים" – כתבת מציצנות צהובה עם ריקי גל. כתבת השער ב"7 לילות" – כתבת מציצנות צהובה עם אסתי גינזבורג. תופעה תקשורתית מאוסה: עיתונות ביזארית, שבדומה לתכניות הריאליטי בטלוויזיה משלבת את יצר המציצנות של הקוראים/הצופים, יצר האקסהביציוניזם של הידוענים, הצורך של הידוענים למכור את תוצרתם דרך מכירת עצמם ובעיקר – תאוות הבצע שלוחת הרסן של טייקוני התקשורת. זה המזון הרוחני שבו הם מלעיטים אותנו בחג החירות.

* כלקח מהתרסקות מטוס ג'רמן וינגס באלפים מציע אביגדור ליברמן גזר דין מוות למתאבדים.

* בפוסט שכתב נגד "התקווה" מציין מוסי רז שהשיר מדיר ערבים ו... מזרחים. "סבא שלי בכורדיסטאן צפה דרום מערבה כשהתפלל לציון ולא מזרחה ככתוב, וכמוהו יהודי מוסקבה, בגדד, טהראן ואחרים."
בטיעון כל כך מטומטם לא נתקלתי הרבה זמן.
שיר אינו אטלס ואינו GPS. השיר מבטא ערגה של יהודי בגולה לציון, בדיוק כמו שירו של רבי יהודה הלוי "לבי במזרח ואני בסוף מערב." יהודי בכל גולה בארבע רוחות השמיים מזדהה עם השיר הזה. ההגדרה מזרח/מערב, רלוונטית לנקודה גיאוגרפית בה כתב אימבר את השורות הללו, אך במהותן הן הרלוונטיות בדיוק באותה מידה למי שצופה לירושלים ממזרח.

* כאשר 90% מיהודי העולם יחיו בישראל, ניתן יהיה לדון בהחלפת "התקווה", בהימנון חדש שיבטא את ההצלחה הגדולה של שיבת ציון.

* קניתי לעצמי מתנה נפלאה לחג הפסח – התקליט (אל תתקנו אותי. אני קורא לזה תקליט) של קובי אוז "חלום עקבותיך".
קובי אוז הוא אחד המוזיקאים והיוצרים האהובים עליי, וכבר כתבתי עליו רבות ובעיקר על יצירת המופת שלו "מזמורי נבוכים".
קובי אוז מגלם בעיניי את רוחה של התרבות הישראלית-היהודית-הציונית במלוא הודה והדרה – תרבות עמוקה ועשירה, היונקת ממקורות ההשראה של היהדות לכל רבדיה ושל עם ישראל על כל תפוצותיו.
תקליטו החדש של קובי אוז – כולו גירסאות כיסוי לשירים של אריק איינשטיין. לכל השירים הללו יש מילים ומנגינות, וקובי אוז לא כתב אותם. אך התוצר אינו ביצוע של קובי אוז ליצירתם של אחרים, אלא יצירה משותפת של אותם יוצרים ושל קובי אוז. השילוב של העיבודים של קובי אוז עם אותם שירים, יצר סינרגיה תרבותית חדשה, הצובעת אותם בגוון חדש.
הגוון הוא כמובן מזרחי, כדרכו של קובי אוז, והפעם דומה שהגוון הזה קיבל ביטוי חד יותר; דווקא בשירים שלכתחילה נוצרו ברובם ברוח מערבית. אך אין המדובר רק בשירי אריק איינשטיין עם עי"ן גרונית וסלסולים, אלא בהרבה מעבר לכך. זו יצירה המביאה לתוכה את עומק החיבור של המוסיקה והמקצב המזרחי, עם מוסיקת הרוק, בדרכו המיוחדת של קובי אוז.
קובי אוז הוא זמר נפלא, ויש לו צוות נגנים המלווים אותו ובראשם פצצת הכישרון הבלתי נדלית אדם מדר המצטרף בשירה ומלהטט במנדולינה, כינור, חצוצרה, אוקרינה, ויולה, שריקה ופלוגלהורן. באיזה עוד תקליט של אריק איינשטיין ניתן למצוא ברשימת הקרדיטים קרדיט כזה: "עוּד, כינור וצהלולים: גלעד חזן"? כן, אריק איינשטיין וצהלולים הולכים יחד נפלא.
שיריו של אריק איינשטיין יפים כל כך, בעיקר בביצועו המקורי, אך הם מרגשים ויפים מאוד גם בגרסת אוז, בניחוח הטוניסאי, השדרותי שהוא מביא. "היא תבוא" (גירסה אהובה עליי במיוחד), "בוקר טוב אמיר", "סוס עץ", "מאחורי השער", "ארץ ישראל" ושאר השירים כל כך יפים בביצוע הזה!
פחות אהבתי את הגירסה ל"ערב אל מול הגלעד", שבו הסלסול מוגזם, לטעמי. גירסה מזרחית לאריק איינשטיין, היא גם גירסה מזרחית לביאליק ("מאחורי השער"), ללאה גולדברג ("ערב אל מול הגלעד") ולאברהם חלפי ("חלום עקבותיך") ואפילו לשיר הרוסי "בואי אמא". עם השיר הזה עושה קובי אוז חסד כפול – לצד העיבוד המזרחי, הוא משלב בתוכו לסירוגין את המקור הרוסי, בביצועו של ג'וני קורן.

חִפַּשְׂתִּי אוֹתְךָ וְלֹא מְצָאתִיךָ.
חִפַּשְׂתִּי אוֹתְךָ הַלוּט בְּעָנַן.
מְלֹא נֶפֶשׁ אָרִיתִי הַדְּבָשׁ מִנִּי פִּיךָ.
רָאִיתִי חֲלוֹם עִקְבוֹתֶּיךָ בַּגָּן.

(אברהם חלפי, "חלום עקבותיך").

* ביד הלשון: בנאומו במושב הפתיחה של הכנסת העשרים הגדיר עמיר פרץ את עצמו "וְתיק חברי הכנסת", עם ו"ו בשווא. וכך הגדיר אותו גם נתניהו.
אין להתפלא על ההיגוי הזה, המעיד על הכרת כללי הדקדוק. בדרך כלל, בסמיכות – הקמץ בנסמך (המילה הראשונה בסמיכות) הופך לשווא. לדוגמה – זָקֵן, ובסמיכות זְקַן חברי הכנסת. יָפֶה, ובסמיכות יְפֵה-תואר וכד'.
אולם המילה וָתיק יוצאת מן הכלל. הקמץ נשאר גם בלשון רבים – וָתיקים וגם בסמיכות – וָתיק הח"כים, וָתיקי היישוב וכו'.