על ספרו של אהרן ישראלי "חייל של כנרת"
הוצאת שרידות 2015, 315 עמ'

"חייל של כנרת" מגולל את קורותיו של אחד מבניה היקרים של ההתיישבות העובדת, וליתר דיוק – של הקיבוצים והקבוצות. הספר הופק בתבנית אלבומית, שופע תמונות ומסמכים, כשהדברים מובאים בגופנים שונים: הרצאה על קורותיו של אהרן ישראלי, הוא ארוניק, בגוף שלישי (לא ברור לי מדוע), קטעים מיומניו של ארוניק בגופן פטיט בגוף ראשון, מכתבים מארוניק ואליו בכתב יד, ופסוקים מברקיים מיומניו (החל בשנת 1973 ועד 2014) בתחתית העמודים במסגרת כחולה.
ארוניק ישראלי הוא דמות בולטת כשלעצמה – בקהילייה הקיבוצית ובהתיישבות העובדת, אבל יש לו גם ייחוס מכובד: אביו בן-ציון ישראלי, איש העלייה השנייה (עלה לארץ ב-1906), ממייסדי קבוצת כנרת, ממקימי המרכז החקלאי (עם אברהם הרצפלד – 1918), ממייסדי החי"ש וחלוץ הבאת חוטרי התמרים לארץ מעירק, מצרים ומפרס. בן 54 הוא מתגייס לצבא הבריטי (1941), יחד עם בנו ארוניק. הם נודדים עם יחידת החיילים הארצישראלית למצרים, ללוב, לאיטליה, לאוסטריה, לגרמניה, לבלגיה ולצרפת. ב-29.7.1954 נערכה עצרת חגיגית במעגן, בה השתתף גם ראש הממשלה משה שרת. מטוס שהיה אמור לפזר ברכות מהאוויר – התרסק לתוך הקהל – 17 משתתפים בעצרת נהרגו, ביניהם – בן-ציון ישראלי וכן צנחנים ששרדו את המשימה לחדור לאירופה הכבושה בימי מלחמת העולם השנייה. הספר מקדיש פרק נכבד לחייו ההרואיים של בן-ציון ישראלי.
ארוניק עצמו נולד בקבוצת כנרת ב-1921, כשזאת טרם עברה מ"חצר כנרת" ל"גבעה" האתר הנוכחי של היישוב (שבתיו הראשונים החלו להיבנות ב-1926). שמו, אהרן, ניתן לו על שמו של אחד מנופלי תל-חי – אהרן שר. הספר חושף בפירוט רב את עלילותיו, כשהוא איננו מסתיר את הכישלונות ואת "הסטיות" שלו מ"הקו" הקיבוצי המחמיר.
בהיותו בן 16 הוא מצטרף להגנה, מתאמן בנשק ושוכב במארבים כנגד השכנים הערבים שתוקפים את היישוב. הוא שמר על שדות כנרת הרחוקים מבתי הקבוצה, ואף התגייס לגוף המשותף לבריטים ולהגנה, ושירת כ"גפיר". הקבוצה החליטה שהוא וחברו מנחם סטולר צריכים להתגייס לצבא הבריטי, והוא, כמובן, מקבל את דין התנועה, למרות שעמד להתחתן עם חנה חברתו. הוא מקבל חופשה מהצבא כדי להתחתן, וחי עם חנה במשך 70 שנה.
פרק מיוחד מוקדש בספר ל"מרד" שמרדה יחידה שלו כשביקשה להניף דגל עברי במחנה בניגוד לתקנות הצבא הבריטי. כאמור, הוא עובר עם היחידה שלו בארצות רבות, ומתוודע אל שואת יהודי אירופה. בין מעלליו בצבא הבריטי הוא סילוק נשק ותחמושת עבור ההגנה. ארוניק איננו מסתיר דבר, גם כשזה מצביע על צדדים לא מחמיאים לגבי הגדודים העבריים בצבא הבריטי: הוא מתאר בפרוטרוט את הביזה שערכו החיילים בחבלי הארץ שנכבשו מידי הנאצים. בספטמבר 1944 מוקמת הבריגדה היהודית, והיחידה של בן-ציון וארוניק מצטרפת אליה.
כאמור, ארוניק איננו מסתיר את המהמורות בחייו: בנעוריו נהג בלי רישיון, ונענש במאסר בטבריה. שנים רבות אחר-כך נשלל הרישיון שלו בגלל נהיגה במהירות מופרזת. בצבא הבריטי הוא נשפט (3 פעמים!) על חריגות משמעת ועל התחצפות.
למרות חינוכו "הקיבוצי", הוא משחק בצבא בקלפים, עונב עניבה (שומו שמיים!), מבקר בקברט באלכסנדריה, וכדי להשיג כסף כדי לקנות כרטיסים לקונצרט של הוברמן בפאריס – הוא וחברו מרוקנים את הבנזין מהמשאית ומוכרים בשוק שחור... משתכר במסיבת השחרור של חבריו, וכן, הוא גם מבקר במועדון סטריפטיז.
משה שרתוק וחנה רובינא מבקרים את הלוחמים היהודיים, ובעצם רק לקראת סוף המלחמה היחידה של ארוניק משתתפת בקרבות, בהם נופלים עשרות לוחמים. למרות שב-7.5.1945 מסתיימת המלחמה באירופה – ארוניק ואביו עדיין מגוייסים. בן ציון ישראלי מבקר במחנות ההשמדה, ומשתחרר מהצבא. ארוניק ימשיך לשרת עד מאי 1946.
כחייל ממושמע של כנרת, קיבל ארוניק על עצמו כל עבודה שהטילו עליו, אך השגרה לא נמשכה זמן רב, וארוניק שוב נקרא אל שדות הקרב. במאי 1948 מתקיים הקרב העקוב מדם בצמח ובדגניה, בה נלחמו הסורים עם טנקים, תותחים ומטוסים, כשלמגינים היה רק נשק קל, להביורים, שלא תמיד פעלו, פיאטים ובקבוקי תבערה.
ארוניק עצמו היה ראש צוות שהשמיד טנק, וזכה על כך בהוקרה. למרות העדיפות הגדולה של הסורים בכמות הלוחמים ובאמצעי הלחימה, המגינים הצליחו להדוף את האויב במחיר הנורא של 47 נופלים, ביניהם דן כנרתי, בן כיתתה של נעמי ספיר (לימים – נעמי שמר). גור מאירוב, גם הוא בן כיתתה של נעמי, ששימש קשר על אופנוע, נהרג על ידי צלף בקרב על סג'רה.
ארוניק מגוייס לצה"ל, עובר קורס מ"כים וקורס קצינים, ומשתחרר רק ב-1953 – בעצם הוא היה חייל ולוחם במשך 12 שנה כמעט ברציפות. הוא מכהן במיספר תפקידים בקבוצה – גזבר, מזכיר, שליח לאירופה במפעל "ספן" לחומרי בידוד, נציג מדור הבנייה בתק"ם. בנו הטייס, גור (על שמו של גור מאירוב. רבים בכנרת וביישובי הסביבה קראו לבניהם בשם גור, והוריו שינו את שם המשפחה ממאירוב לאביגור) – נפל בשבי הסורי, והשתחרר רק כעבור 8 חודשים (חזר ב-6.6.1974).
ארוניק מקדיש עבודה ומסירות לתיעוד ולהנצחה: הוא מחבר יחד עם מוקי צור את הספר "על שפת אגם סוער" על אביו – בן-ציון ישראלי, מקים את שמורת הירדן, בונה מצבות וסלעי זיכרון לאישים ולמאורעות הקשורים בקבוצת כנרת, ובין המצבות גם זיכרון ל"בובה", הפִּרדה "החלוצית". הוא משחזר את "בית המוטור", אותו אתר שהוקם על ידי ד"ר רופין, ושימש לשאיבת מים עבור חקלאות שלחין, מסייע בכתיבת הספר "חצר כנרת", יוזם יסוד מוזיאון לתולדות כנרת (מפעל שהסתייע בתרומתו של תעשיין המטוסים היהודי-צרפתי – יוסף שידלובסקי) ועוד.
פרשה כאובה בתולדות קבוצת כנרת היא קליטתם של עולי תימן: ב-1913 הגיעו אל חוף הכנרת עולים מתימן שיבנאלי העלה ארצה שנה קודם. קבוצת כנרת הקצתה להם 80 דונם כדי שיתפרנסו מיגיע כפיהם, אלא שמחלת הקדחת שפגעה בכל היישוב – פגעה בתימנים במיוחד, לכן הרופאים הציעו להם לעזוב את המקום. הרוב אמנם עזבו, ואלה שנשארו, הקימו בשנות השלושים של המאה הקודמת את מושב מרמורק. זאת גרסתו של אהרן ישראלי, ואני מבין שהיא גם אושרה על ידי ההיסטוריון אורי מילשטיין שערך את הספר.
המאריך ימים מתנסה בלא מעט כאב כאשר קרובים ואהובים הולכים לעולמם – חברים מהקבוצה, חברים לנשק, חברים לחזון (ביניהם – נעמי שמר, אלוף מיל' ישראל טל והשר לשעבר לובה אליאב). האיש היצוק מסלע זה מתמוטט רגשית כאשר נכדו הנפלא יוני נפטר מסרטן (עמ' 201). ארוניק עצמו מתנסה במחלות קשות, שמחייבות ניתוחים והקרנות, ומצליח להתגבר ולהאריך ימים.
למרות "המעידות" שהזכרתי לעיל, ארוניק נחשף בספר זה, ובוודאי גם בחיים, כאיש עקרונות קשיח מאוד: כבר בצעירותו, בעומדו להשתחרר מהבריגדה – השחרור שלו עמד להתבטל בשל עמידה על עקרונות – חברו מנחם סטולר הפקיד בידו את הקידבג שלו, וכאשר המפקדים ביקשו לערוך חיפוש בקידבגים של המשתחררים – ארוניק היה מוכן לוותר על השחרור, ובלבד שלא ייגעו בחפציו של חברו שהפקיד אותם בידיו.
ארוניק מכנה עצמו, בצדק, "חייל אמיץ של כנרת" (ראו עמ' 181, 229, 241, 309, 313, 315 ועוד), והנחישות הזאת לעמוד לעיתים יחידי במאבקים באה לידי ביטוי כאשר בקבוצת כנרת החלו לדון ב"שינוי", מה שייקרא בהווי הקיבוצי – "ההפרטה". ארוניק סבר שזהו סופה של תנועת הקיבוצים, שאנשים שהיו פעם אידיאליסטים, מוכרים עצמם לעגל הזהב, הופכים להיות עבדי הכסף. הוא מסתכסך עם כל חבר וחברה שתומכים ב"שינוי", והוא נוקט בביטויים קשים ומעליבים. עלון הקבוצה והוצאות הספרים הקיבוציות מסרבים לפרסם את דבריו, והוא טורח לשים בתאי הדואר של כל אחד ואחד מחברי הקבוצה את טיעוניו הקשים כלפי המהפך שעובר היישוב. לדעתו, זה מאבק של להיות או לחדול. בספר מובאת חליפת מכתבים ארוכה בין ארוניק לחברה אסתרקה, בה מופיע קטרוג אדיר מצד ארוניק, כשאסתרקה מצביעה על הסגנון הלא נאות שארוניק נוקט. בשלב מסוים מבקשת אסתרקה בבוטות להפסיק את קשר המכתבים. עיקר העימות היה בינו ובין מזכירת הקבוצה (שלדעת ארוניק, הקדנציה שלה פגה, ולכן אינה חוקית), הלא היא כלתו לשעבר יעל דרומי.
ארוניק מפסיד בקרב חייו זה, אבל אינו מוכן לוותר על תיעוד מדויק של המאבק שניהל ללא ליאות, הגם שבתיעוד הזה יש כדי לפגוע באנשים חיים וגם כאלה שהלכו לעולמם. הוא מבקש לתעד את הדברים בספר (הספר שאני דן בו ברשימה זאת). העורכת הראשונה – רחל מנור ביקשה לרכך מספר היגדים (כדי להימנע מתביעת דיבה), וארוניק, כדרכו, סירב בתוקף, לכן העורכת התפטרה מתפקידה. העקשנות של ארוניק גרמה גם לסכסוך עם בנו, גור, שמן הסתם צידד בריכוך ההיגדים. ארוניק בוחר באורי מילשטיין כעורך, וזה מוכן להוציא את הספר ככתבו וכלשונו. אני מניח שבין שני העורכים אירעו קצת מעידות בספר, כגון שבשנת 1920 מלאו, כביכול, שנתיים לרצח ברנר (עמ' 24), והלא ידוע שברנר נרצח ב-2.5.1021; כגון שארוניק היה אזרח עותומני (עמ' 292), והלא הוא נולד ב 1921, כאשר ארץ ישראל כבר נכבשה על ידי האנגלים. אירועים שונים מסופרים פעמיים ושלוש בספר (ראו לדוגמה עמ' 255 ואילך; 309 ואילך), אפילו יש חזרות על אותן התמונות (משפחת ישראלי – עמ' 185 // עמ' 285; תמונתה של הפרדה "בובה" – עמ' 205 // 269; בית המוטור – עמ' 219 // 289).
אני מדלג ברשימה זאת על פירוט הצאצאים הרבים של משפחת ישראלי (בזמן הפקת הספר היו לארוניק 7 נינים!) ועל התיאור המדוקדק של הטיולים והסיורים הרבים בעולם שבהם השתתף ארוניק לבדו ועם רעייתו חנה. הפירוט הרב הזה קצת מקהה את המסר העיקרי של הספר, והוא שמולדת נקנית בעקשנות, בהתמדה ובחזון, וארוניק ישראלי מצטייר בספר זה כנציג המובהק של המסר הזה.
גילוי נאות: את רוב המידע שבידי על ארוניק ישראלי קיבלתי מיעקב מלמד, אחד מוותיקי קבוצת כנרת, שסייע לי רבות בכתיבת הספר לבני הנעורים על נעמי שמר ("הנערה מכנרת" – הוצאת "דני ספרים" 2009). מיעקב מלמד נודע לי שארוניק ישראלי מימן מכיסו לא רק את הפקת הספר, אלא גם משלוח עותקיו לכל חברי קבוצת כנרת, לכל הקיבוצים והקבוצות, ולכל האישים בעלי השפעה בתנועה הקיבוצית. הכול מקבלים את הספר ללא כל תמורה.
פשוט, להסיר בפניו את הכובע!

אהוד: אם אכן החוקר אורי מילשטיין, כעורך, קבע שבשנת 1920 מלאו שנתיים לרצח ברנר, הרי שזו האמת ההיסטורית – ולא השטויות הרשומות בתולדות היישוב העברי.