בפוסט שפירסם בפייסבוק חבר הכנסת לשעבר, איש מרצ מוסי רז, הוא הטיף להחלפת ההמנון הלאומי. בין החלופות שהוא הציע, היה שירו של יהונתן גפן "יהיה טוב".
יש משותף בין נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה" לבין יהונתן גפן. שניהם בוהמיינים ושתיינים.
אך עם כל הכבוד... איני יכול שלא לגחך, כאשר אני מדמיין את מעמד הדלקת המשואות ערב יום העצמאות בהר הרצל, הקהל עומד בדום מתוח ושר בקול רוטט מהתרגשות: "הנה בא נשיא מצרים / איך שמחתי לקראתו / פירמידות בעיניים / ושלום במקטרתו / ... רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן...."
המנון לאומי...
רז, הטוען ש"התקווה" הוא המנון מדיר, הציע עוד כמה שירי שלום, ואז תיקן את עצמו בציניות, באמרו שהשירים הללו מדירים את אלה שאינם רוצים שלום. ולכן הוא התביית על שירו של טשרניחובסקי "אני מאמין", המוכר גם כ"שחקי שחקי", בשל מילות הפתיחה שלו. "אני מאמין" הפך לחלופה האולטימטיבית ל"התקווה", בפי שוחרי החלפת ההמנון. הציעו זאת דב חנין, מרב מיכאלי, מוחמד ברכה ואחרים. האם הוא מתאים? האם הוא ראוי?

"שחקי שחקי על החלומות, / זו אני החולם שח. / שחקי כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך. // כי עוד נפשי דרור שואפת, / לא מכרתיה לעגל פז, / כי עוד אאמין באדם, / גם ברוחו, רוח עז. // רוחו ישליך כבלי-הבל, / ירוממנו במתי-על: / לא ברעב ימות עובד, / דרור לנפש, פת-לדל. // שחקי כי גם ברעות אאמין, / אאמין, כי עוד אמצא לב, / לב תקוותי גם תקוותיו, / יחוש אושר, יבין כאב. // אאמינה גם בעתיד, / אף אם ירחק זה היום, / אך בוא יבוא – יישאו שלום, / אז וברכה לאום מלאום. // ישוב יפרח אז גם עמי, / ובארץ יקום דור, / ברזל-כבליו יוסר מנו, / עין-בעין יראה אור. // יחיה, יאהב, יפעל, יעש, / דור בארץ אמנם חי, / לא בעתיד, בשמים - / חיי רוח לו אין די. // אז שיר חדש ישיר משורר, / ליפי ונשגב לבו ער / לו, לצעיר, מעל קברי / פרחים ילקטו לזר."

איזה שיר מקסים! איזה שיר נפלא! איזה שיר מרגש! איזה שיר רב תוכן – תוכן של צדק ומוסר, של היפה והטוב במורשתנו; שיר של אמונה יוקדת ברוח האדם, בחירות הסוציאלית, בחירות הלאומית ובשלום. האם השיר הזה ראוי להיות המנון לאומי? בהחלט כן; ראוי גם ראוי. אגב, הוא היה אחד המועמדים להיות ההמנון הלאומי, עם הקמת המדינה.
ואני מתנגד לחלוטין להפיכתו להמנון הלאומי. למה? בדיוק מאותה הסיבה שחנין, מיכאלי, ברכה ורז תומכים בו. כלומר, לא בשל מילותיו ותוכנו.
אני מתנגד להפיכתו להמנון הלאומי, כיוון שאני מתנגד להחלפת "התקווה". אני מתנגד להחלפת "התקווה" בדיוק מאותה הסיבה שחנין, מיכאלי, ברכה ורז דוחפים להחלפתו.
"התקווה" הוא גירסה מעובדת של שני הבתים הראשונים בשירו רב הבתים של אימבר, "תקוותנו", אותו כתב בא"י החל ב-1878, ובשנים שלאחר מכן הוסיף לו עוד ועוד בתים. גדולתו כהמנון הוא האופן בו הפך להמנון. הוא לא נבחר על ידי ועדה ולא במכרז. הוא לא נקבע בוועידה ולא חוקק בחוק. כל הוועדות, המכרזים והחוקים אשררו בדיעבד, באיחור של עשרות שנים, את הבחירה העממית, הספונטנית של הציבור, שהפך אותו להמנון ללא כל החלטה פורמלית.
רק לפני 11 שנים, בשנת 2004, 56 שנים לאחר הקמת המדינה, נקבע בחוק ש"התקווה" הוא המנון המדינה. דגל הלאום וסמל המדינה נקבעו בחוק בראשית ימי המדינה. ההמנון – לא. כמה מן הציבור ידעו זאת? לכמה מאתנו הדבר הפריע? זה היה המנון לכל דבר, מבלי שיקבע ככזה בחוק. למה? מה הפך אותו לכזה?
בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בטקס הכרזת העצמאות בבניין מוזיאון ת"א, מיד בתום הקראת מגילת העצמאות בפיו של בן גוריון וברכת "שהחיינו" מפיו של הרב פישמן-מיימון, קמו הנוכחים על רגליהם באופן ספונטני, ושרו בקול גדול, בהתרגשות ובאמונה, את "התקווה". הם שרו את ההמנון הלאומי, שהוא המנון המדינה שזה עתה קמה, אף שאיש לא החליט שהוא ההמנון. לא היה כל צורך לקבוע זאת, לא היה כל צורך לחוקק זאת. זה היה ההמנון, ואף שעלו באותם ימים הצעות נוספות, לא היה להן כל סיכוי, כיוון שחכמת ההמון קבעה ש"התקווה" הוא ההמנון.
"התקווה" הוא השיר ששרו המעפילים בספינותיהם הרעועות, כאשר נתפסו בידי הבריטים. "התקווה" הוא השיר שהיה על שפתותיהם של עולי הגרדום, בעת שחבל התליה התהדק על צווארם. "התקווה" היה ההמנון הלאומי לפני שהיה להמנון המדינה; הוא היה ההמנון הלאומי בטרם קמה המדינה. "התקווה" היה המנונה של הציונות – התנועה שהקימה את המדינה, ושהמדינה קמה כדי להגשים את ערכיה.
"התקווה" היה המנונה הרשמי של התנועה הציונית. אולם גם היותו של "התקווה" ההמנון של התנועה הציונית, אינה תוצר של ועדה, ועידה או קונגרס. אלה אישררו בדיעבד את ההמנון שהעם בחר. בקונגרס הציוני השישי, "קונגרס אוגנדה" (1903), עמדה התנועה הציונית בפני קרע עמוק, בין מצדדי התוכנית לבדוק אפשרות של הקמת מקלט לילה ליהדות המצוקה באוגנדה (האמת היא שהשטח הוא בכלל בקניה) עד שניתן יהיה להקים את המדינה היהודית בא"י, לבין ציוני ציון, שראו ברעיון בגידה בציונות.
הרצל, שתמך בתכנית אוגנדה, סיים את נאומו בשבועה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". והקהל כולו קם על רגליו ופרץ בשירה אדירה וספונטנית של השיר "תקוותנו". ומהקונגרס השביעי ואילך, השיר, ששמו הוסב ל"התקווה", הושר כהמנון בתום כל קונגרס, מבלי שהוחלט שהוא המנון התנועה. שלושים שנה חלפו מאז הקונגרס השישי, עד שבקונגרס ה-18 ב-1933 נקבע רשמית ש"התקווה" הוא המנונה של התנועה הציונית. אך ההחלטה הזאת היתה רק אשרור בדיעבד של מציאות שנקבעה מלמטה.
ועוד קודם לקונגרס אוגנדה, החלו מושבות העליה הראשונה לאמץ אותו, בהדרגה, כהמנון. בלי שום החלטה פורמלית.
התעכבתי על כל הפרטים הללו, כיוון שהם ממחישים את גדולתו של השיר כהמנון – דווקא בזכות האופן העממי והבלתי פורמלי בו הוא נקבע ככזה. ומדוע זכה דווקא השיר הזה להיבחר על ידי העם להמנון? כיוון שהוא מיטיב לבטא את חלום הדורות של העם היהודי, את החזון הגדול שאותו נועדה הציונות להגשים בהקמת המדינה היהודית בארץ ישראל: להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.
ומי שמציעים להמיר אותו היום ב"אני מאמין", לא מציעים זאת בשל מה שיש ב"אני מאמין", אלא בעיקר בשל מה שאין בו. אין בו המסרים הציוניים של "התקווה". אין בו "להיות עם חופשי בארצנו", אין בו "עין לציון צופייה", ובעיקר – אין בו "נפש יהודי הומייה."
המנון אינו גרבים. המנון אין מחליפים. צריך לקרות אירוע יוצא דופן באופן קיצוני, כדי שמדינה תחליף את המנונה. מהו הדבר הקיצוני המצדיק את החלפת "התקווה"? מה שקרה, הוא שיש בתוכנו מי שמאסו בציונות ובמסריה. הם מחפשים המנון שאין בו מסרים ציוניים, שהעם היהודי אינו מופיע בו, הם מחפשים המנון אוניברסלי, קוסמופוליטי.

טענתם היא ש"התקווה" הוא המנון מדיר. פמיניסטיות טוענות שנאמר בו "יהודי" והוא מדיר את היהודיות. מוסי רז טוען שכתוב בו "לפאתי מזרח קדימה" ולכן הוא מדיר מזרחיים. "סבא שלי בכורדיסטאן צפה דרום מערבה כשהתפלל לציון ולא מזרחה ככתוב וכמוהו יהודי מוסקבה, בגדד, טהראן ואחרים."
בטיעון כל כך מטומטם לא נתקלתי הרבה זמן. בצדק הגיב מישהו בסרקזם, שההמנון מדיר את ציבור העיוורים, כי כתוב בו "עין לציון צופיה". אך הבעייה של מוסי רז אינה העין, אלא ה"לציון".
שיר אינו אטלס ואינו GPS. השיר מבטא ערגה של יהודי בגולה לציון, בדיוק כמו שירו של רבי יהודה הלוי "לבי במזרח ואני בסוף מערב". יהודי בכל גולה בארבע רוחות השמים מזדהה עם השיר הזה.
הטענה האולטימטיבית והמובילה, היא ש"התקווה" אינו יכול לבטא את המיעוט הערבי, שאינו יכול להזדהות עם "נפש יהודי הומייה". עם הטענה הזאת קשה להתווכח. היא נכונה.
יש קולות בישראל, הקוראים להחליף את ההמנון הלאומי, לשנות אותו, להוסיף לו בית, להוסיף המנון שני, כדי לתת ביטוי לאזרחי ישראל שאינם יהודים, לחזק את תחושת ההזדהות שלהם עם המדינה וסמליה.
אני שולל את הרעיון הזה מכל וכל. יש לתת לאזרחי ישראל הערבים שוויון זכויות מלא, בכל הנוגע לזכויות האדם והאזרח, אולם המדינה כקולקטיב הינה מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן המרחב הציבורי שלה צריך לבטא את מהותה היהודית והציונית ובוודאי שעל סמליה לבטא את ייעודה. סמלי מדינת הלאום היהודי – הדגל, הסמל, ההמנון, הטקסים הממלכתיים וכיו"ב חייבים להיות יהודיים. המנון המדינה מבטא את מהותה – הגשמת חלום הדורות של העם היהודי להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים. מבחינתי, זוהי סוגיה שאינה נתונה לכל מו"מ ולכל פשרה. חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי היטיב להגיב על טענת ההדרה: "המנונים אינם המכנה המשותף הנמוך ביותר של כלל האוכלוסייה, אלא ביטוי לזהות היסטורית, וברוב החברות הדמוקרטיות יש כאלה שאינם מסכימים לזהות זו."
ההצעות להחליף את המנון המדינה, הוא ניסיון לשנות את זהותה, את מהותה, את צביונה, את משמעותה, את ייעודה. אולם הורינו וסבינו לא עלו לארץ ישראל ולא הקימו מדינה כדי שתהיה כאן שקשוקה סרת טעם, עוד מדינה בחבל זה של העולם. הם הקימו את מדינת הלאום של העם היהודי. ושומה עלינו לשמור על המדינה הזאת, על קיומה ועל זהותה.
"התקווה", ההמנון הלאומי, מיטיב לבטא את הזהות הזו.

2. אובססיית השואה של הפוסט ציונות
מדינת ישראל קמה שלוש שנים לאחר השואה. אולם מדינת ישראל לא קמה בשל השואה. הציונות קדמה לשואה. התנועה הציונית והקונגרסים הציוניים קדמו לשואה. העליות הציוניות לארץ ישראל קדמו לשואה. הקמת המדינה שבדרך – מוסדות היישוב שהפכו למדינה, קדמה לשואה. הקמת כוח המגן העברי בא"י קדם לשואה. הצהרת בלפור, המכירה בזכותו של העם היהודית על א"י ומבטיחה הקמת בית לאומי ליהודים בא"י קדמה לשואה וכך גם אישורה בידי חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם. ומעל הכול, לא השואה יצרה את הלגיטימיות וההכרח של הקמת המדינה, כפי שבוטאו במגילת העצמאות – זכותנו הטבעית וההיסטורית. הזכות הטבעית היא זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי כמו של כל עם ועם וזכותו לריבונות לאומית במולדתו. הזכות ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל.
יתכן שהשואה היתה קטליזטור להקמת המדינה, בהיותה עדות לתוצאה הטרגית של המהות הבלתי נסבלת של הגולה ושל היעדר מדינת לאום ריבונית לעם היהודי במולדתו. ואולי היא דווקא עיכבה את הקמת המדינה בשנים אחדות, כיוון שכל עוד העולם היה עסוק במלחמת העולם השנייה, הוא לא התפנה להחלטה על הקמת מדינה יהודית.
הקשר בין השואה להקמת המדינה אינו קשר של סיבה ותוצאה, אלא השואה היא ההוכחה הטרגית של צדקת הציונות. אולם הקמת המדינה לאחר השואה יצרה בקרב אויבי ישראל את המיתוס של קשר סיבה ותוצאה. על פי המיתוס, רגשי האשם של עמי אירופה על השואה, גרמו להם להחליט על הקמת מדינה יהודית, אולם הם לא עשו זאת על חשבונם, על אדמת אירופה, אלא על חשבון הערבים, שכביכול לא היו קשורים לשואה, בפלשתין. וכך, הם הקימו את מדינת ישראל כמושבה קולוניאליסטית של אירופה בלב המזרח התיכון.
התובנה הזאת היא הבסיס לפופולריות הרבה של הכחשת השואה בקרב אויבי ישראל, מאבו מאזן ועד אחמדיניג'אד. הנוסחה פשוטה: כיוון שישראל היא תוצאה ישירה של השואה – אם לא היתה שואה, אין הצדקה לקיומה של ישראל.
מכחישי השואה נאחזים בכל בדל של יכולת להטיל ספק בשואה, במספר הקורבנות למשל, כהוכחה לכך שמדובר במזימה ציונית. הם מרבים לדבר על הקשר בין הציונות והנאצים ולספר שהציונות שיתפה פעולה עם הנאצים בשואה ואח"כ הגזימה והעצימה את מימדיה וסיפורי אימתה, כדי ליצור את רגשי האשם, שיביאו להקמת הישות הציונית.

התובנה הזאת היא הבסיס לעיסוק האובססיבי של הפוסט ציונות בשואה, גימודהּ והגחכתהּ. אברום בורג קורא להפוך את יום השואה ליום הזדהות עם כל הסובלים לאורך הדורות, מעבדות מצרים ועד דיכוי הפלשתינאים בישראל. אורי משגב ב"הארץ" חוזר שוב ושוב לטענה בדבר טיפוח ה"קורבניות" היהודית בידי עסקני שואה מקצועיים, כדי להצדיק את הלאומנות ואת פשעי ישראל נגד הפלשתינאים. רוגל אלפר, באותו עיתון, בז ל"דת השואה" וקורא להשתחרר ממנה כחלק מנורמליזציה של הישראליות. המסר המרכזי הוא הטענה, שיש להחליף את הלקח ה"לאומני" מהשואה בלקח האוניברסלי.
יש לקח לאומי ולקח אוניברסלי מהשואה. הלקח הלאומי, הוא ההכרח בקיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית וחזקה בארץ ישראל, וביכולת עצמאית להגנה על העם היהודי מפני החותרים להשמידו או לפגוע בו.
הלקח האוניברסלי הוא הצורך במאבק נגד כל גילוי של גזענות, של רודנות, של שאיפה להשתלט על העולם, נגד כל גילוי של רצח עם ופשעים נגד האנושות.
אין שמץ של סתירה בין הלקחים, ולעיתים הם חופפים זה את זה, כמו בהכרח להיאבק נגד גירעונה של איראן.
טענת הסתירה בין השניים, היא אחותה התאומה של טענת הסתירה, כביכול, בין ישראל כמדינה יהודית והיותה מדינה דמוקרטית. אין שמץ של סתירה כזאת, אך מציגים אותה מי שסולדים מהיותה מדינה יהודית. ואת הסתירה בין הלקח הלאומי והאוניברסלי מהשואה מציגים הסולדים מהלקח הלאומי – קיומה של מדינת לאום יהודית עצמאית.

3. צרור הערות 12.4.15
* הדרך לשומקום – במהלך החג נסעתי מאורטל לנהלל במשך שעה וחמישים דקות, במקום שעה ועשר דקות, וגם זה בזכות ידידנו ה"ווייז", שהפנה אותנו לאורחות עקלקלות עוקפות פקקים, דרך מירון, עראבה וכפר מנדה, כי נסיעה בדרך המלך אמורה להימשך שעתיים וחצי.
יכולתי לקלל ולגדף את שר התחבורה, כפי שעשה רענן שקד ב-ynet, וּלְבָכּוֹת את מר גורלי. אולם המחשבות שלי היו בכיוון אחר. חשבתי על כך שאמנם יומיים שלושה בשנה אני נאלץ להתמודד עם פקקים כאלה, כי מה לעשות? עם ישראל, שרק השנה רכש 300,000 (!) מכוניות חדשות, אוהב לנצל את חופשות החג כדי לטייל בגולן ובגליל, והדבר מבורך, גם אם מקשה עלינו, המקומיים. אולם הקושי בטל בשש מאות שישים, לעומת המהפכה הגדולה בתשתיות התחבורה לפריפריה בשנים האחרונות, שהן עדין בעיצומן. המהפכה הזאת קירבה וממשיכה לקרב בקפיצת מדרגה רבתי, את הפריפריה למרכז, ולכן יותר משזו מהפכה תחבורתית, זו מהפכה חברתית-כלכלית.
רענן שקד לועג לשר התחבורה שבמקום לדאוג למה שחשוב באמת, הוא סולל מסילות ברזל ל"שומקום". כי בעבורו, "מקום" – פירושו מדינת תל אביב, ואילו הגליל והנגב הם "שומקום".

* אחריות לאומית ונדיבות של מנצחים – ישראל כץ הוא שר תחבורה מצוין, המוביל בהצלחה רבה את מהפכת תשתיות התחבורה לגליל ולנגב. אולם כאשר הוא ראוי לביקורת, אין לחסוך אותה ממנו.
תגובתו לקמפיין התחבורה הציבורית בשבת בלתי נסבלת ואינה הולמת נבחר ציבור ומשרת ציבור במדינה דמוקרטית. נניח שאכן מדובר בקמפיין של אנשי שמאל בעד תחבורה ציבורית בשבת. האין זה לגיטימי? כאזרחים, אנשי שמאל נאבקים על שינוי שהם רוצים לחולל. זהו מאבק לגיטימי לחלוטין, בדיוק כמו כל מאבק של כל קבוצת אזרחים, מימין, משמאל, מצפון ומדרום.
אך כנראה שאין זה מאבק של אנשי שמאל, אלא מאבק חוצה מחנות. אין ספק שיש לא מעט אנשי ליכוד התומכים בתחבורה ציבורית בשבת וחלקם שותפים למאבק. כך שתגובתו של כץ, שאינה הולמת גם אילו היתה מבוססת על עובדות, היא גם שקרית.
בלי קשר לעמדתי בנושא תחבורה ציבורית בשבת – על נבחר ציבור להתייחס בכבוד לאזרחים הנאבקים על נושא החשוב להם, בוודאי כאשר הוא בתחום אחריותו. שר הוא משרת הציבור ואחריותו היא כלפי כל הציבור. מן הראוי שהתייחסותו תהיה עניינית ומקצועית. התייחסות עניינית אינה בהכרח קבלת הדרישה והסכמה עם עמדת המוחים, אך לא התקפה פוליטית שלוחת רסן ולא נפנוף המוחים בצורה מזלזלת ומבזה.
עברנו מערכת בחירות מכוערת כפי שלא היתה כאן זמן רב. עכשיו הזמן לתקן את שקילקלנו ולרפא את שפצענו. ומי שניצחו בבחירות וקיבלו מנדט ציבורי, נדרשים לגלות אחריות לאומית, וניתן לצפות מהם גם לנדיבות של מנצחים.

* שבת ישראלית – לגופו של עניין, אני בעד חוק שיסדיר את דמותה של השבת בישראל, כיום המאפשר ומעודד פעילות תרבות ונופש, וממעיט למינימום את הצרכנות, הקניות והמסחר. במסגרת כללית זאת, יש לתת מענה מסוים ומוגבל של תחבורה ציבורית, באופן שיאפשר ניידות למי שאינם יכולים להרשות לעצמם רכב פרטי, אך במידה שלא תחייב העסקת נהגים רבים ולא תפגע בצביונה השקט של השבת בפרהסיה הישראלית.

* מחיר ה"בכל מחיר" – הדבר הטוב ביותר שמסוגלים תועמלני הסכם הגרעין האיראני לומר בשבחו, הוא שזה ההסכם הטוב ביותר שניתן להשיג. זה, למשל, היה המסר של מאמר המערכת ב"ניו יורק טיימס" ובנאומו של ראש ה-CIA. זאת גם התגובה להצעות האופרטיביות של ישראל לתיקון ההסכם כדי לנטרל את סכנותיו. אי אפשר לומר שהדרישות אינן מוצדקות, אלא שאין סיכוי שאיראן תסכים להן.
זה הביטוי המובהק ביותר למהות המו"מ שניהל אובמה עם איראן. האם אובמה רצה הסכם רע? ודאי שלא. אלא שהוא השתוקק להסכם בכל מחיר. ובכל מו"מ, כאשר צד אחד נחוש להגיע להסכם בכל מחיר, הוא בהכרח יעלה את המחיר וישיג הסכם רע.
זה האבסורד במו"מ הזה. מלכתחילה, היה זה מו"מ שמטרתו לבטל את תוכנית הגרעין האיראנית בלי להזדקק לפעולה צבאית. על כך היו קונצנזוס בינלאומי והחלטות מועצת הביטחון. איראן הגיעה למו"מ הזה בזחילה, מוכת עיצומים שאיימו על יציבותו ואף על קיומו של משטר האייתולות, נחושה להסיר את העיצומים. מו"מ כזה צריך היה להסתיים בצורה של win-win – ביטול תוכנית הגרעין תמורת ביטול העיצומים. כדי להשיג זאת, היה על ארה"ב לעמוד בנחישות על התביעה לביטול תוכנית הגרעין, כאשר מקל הפעולה הצבאית והחרפת העיצומים בידה האחת וגזר ביטול העיצומים בידה השנייה, בלי להתפשר על דרישה זאת.
במקום זאת, אובמה הפך את ההסכם מאמצעי למטרה. וכך, כאשר האיראנים הבחינו בלהיטות האמריקאית להסכם בכל מחיר, הם סירבו לכל דרישה שתסיג אחור את תוכנית הגרעין שלהם. התוצאה היא הסכם שאפילו הקיצונים בין אנשי משמרות המהפכה, שעד כה תקפו את הקו הפרגמטי של רוחאני וזריף, מודים שהשיגו ניצחון. ואילו אובמה ותומכיו משתבחים בכך שהשיגו את ההסכם הטוב ביותר שאפשר. וההסכם הטוב ביותר שהצליחו להשיג, הוא הסכם רע מאוד.

* מי ימצמץ ראשון – עוד רחוקה הדרך להסכם חתום בין ארה"ב ואיראן ויש עוד חילוקי דעות רבים. הבולט והמוחצן שבהם הוא בשאלה האם הסנקציות תוסרנה מיד, כדרישת איראן, או בהדרגה, כעמדת ארה"ב. על סמך התנהלות המו"מ עד כה, מי לדעתכם ימצמץ ראשון?
נכון.

* הפשרה מאוחרת – מדיניותו של אובמה כלפי איראן היא סכנה לעתיד האנושות. לעומת זאת, הוא צודק בנושא ההפשרה עם קובה. קובה היתה מוצב קדמי של בריה"מ בעורף ארה"ב בעידן המלחמה הקרה, ובתור שכזו נחשבה בצדק לאויב מר. המצב השתנה לחלוטין עם התמוטטותה של בריה"מ וקריסת הגוש הסובייטי. למה לקח 25 שנה להפשרה? בשל שמרנות גרידא.

* הטיעון המתחסד – בשבוע שעבר פרסמתי תחזית, על פיה "הארץ" יתגייס לתמיכה בהסכם עם איראן, בין השאר בטיעון המתחסד, לפיו אין זכות לישראל, שבעצמה ... על פי מקורות זרים, לדרוש מאחרים מה שאינה דורשת מעצמה.
צבי בראל: "ישראל, בניגוד לאיראן שעומדת תחת פיקוח בינלאומי, אינה חתומה על האמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני."

* והרי התחזית לשבוע הבא – בעוד ימים אחדים נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היכונו למתקפת הגחכת יום השואה וזיכרון השואה וגימוד השואה בימים הקרובים ב"הארץ", בעיקר במאמרי אורי משגב ורוגל אלפר האובססיביים.

* ישקני מנשיקות פיהו – במיספר מאמרים שקראתי לאחרונה, הובעה תרעומת על כך שדברי יאיר גרבוז סולפו; הוא דיבר על מנשקי קמעות ולא על מנשקי מזוזות. זה נכון. הוא דיבר על מנשקי קמעות, וכשיהושע סובול התראיין למחרת כדי לגונן עליו, הוא דיבר על מנשקי מזוזות. ולטעמי, בערבוב שנעשה בתודעת הציבור בין הדברים, יש הרבה יותר אמת, במובן המהותי של המושג, מאשר ב"תיקון הטעות" הנוקדני.

* הצילו את מטה הפלמ"ח – בגיליון החדש של "האומה", מופיעה תמונה של המבנה המתפורר של מטה הפלמ"ח באבו-גוש, וקריאה להיחלץ להצלת האתר ההיסטורי החשוב הזה.
"האומה" הוא כתב העת של מסדר ז'בוטינסקי, ועצם היחלצותו למען מורשת הפלמ"ח היא חדשות טובות. בשנות ה-50 וה-60 דבר כזה לא יכול היה לקרות (משום צד של המתרס הפוליטי), וטוב להיווכח בכך בגיליון שיצא בעיצומה של מערכת בחירות מכוערת, שלא היתה כדוגמתה עשרות שנים.
חשוב מאוד להציל את האתר ולשמרו. מן הראוי להפוך אותו למרכז מוזיאוני וחינוכי בנושא השותפות הביטחונית והאזרחית בין מיעוטים לבין היישוב היהודי ואח"כ המדינה. יש להעלות על נס את הברית עם הדרוזים והצ'רקסים, את ההתגייסות מרצון של חלק מן העדה הבדואית לפני קום המדינה (רבים מבני שבט אל-היב התגייסו לפלמ"ח, ליחידה שכונתה "פלהיב") ואחריה. למרונים, שחלק מהם, בישראל ובלבנון, תמכו בציונות ובישראל. יש לעודד באמצעות המרכז הזה את המגמה החיובית של עלייה דרמטית בגיוס לצה"ל ולשירות לאומי של בני העדה הנוצרית בשנים האחרונות.
אני שותף למהלך של הקמת מכינה קדם צבאית בדואית בטובא זנגריה, ורואה בחיוב כל מהלך של השתלבות בני המיעוטים במדינה ובחברה. הקמת מרכז כזה באבו-גוש עשוי לתרום למגמה הזו.
תושבי אבו גוש סייעו לפלמ"ח וללח"י עוד בתקופת המנדט הבריטי, ואין ראויים מהם לארח, במבנה ההיסטורי של מטה הפלמ"ח, מיזם חינוכי כזה.

* כחוט השערה – כאשר המוני בית ישראל גודשים עד אפס מקום את חופי הכינרת – כמה מהם מודעים לכך, שאך כחוט השערה היה בינינו לבין מצב שבו רבע מן החופים היו היום בשליטה ישירה של דאע"ש או חיזבאללה והשאר היו תחת תותחיהם המוצבים על הגולן? וכמה מהם זוכרים מה כתבו אז רבים מהמומחים הביטחוניים, שממשיכים להיות מומחים ביטחוניים בלי לתת דין וחשבון לציבור על האסון שכמעט המיטו על מדינת ישראל?

* סרבני התפכחות – אגב, יש כמה אנשים שתמכו בנסיגה מהגולן, ועדין מתעקשים בצדקתם. איך ניתן להסביר את התופעה הזאת? פשוט, מדובר באנשים הנעדרים יכולת להודות בטעות. סוג של נכות.

* ביד הלשון – עַם זוּ גָּאָלְתָּ – על פי המסורת, בשביעי של פסח חלה קריעת ים סוף. לכן, ביום זה קוראים בתורה את שירת הים. יש הנוהגים ללכת בליל שביעי של פסח לשפת הים ולקרוא שם את השירה.
מתוך שירת הים: "נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ." ובמקום אחר: "עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ."
מה פירוש "זוּ"? אשר. הנחית בחסדך את העם אשר גאלת. עד יעבור העם אשר קנית. ומהו קנית? יצרת. כפי שנאמר על אלוהים "קונה שמים וארץ". הוא לא קנה אותם במכולת, אלא יצר אותם.
המילה "זו" במובן אשר אינה בשימוש היום בשפת הדיבור, אך היא קיימת בשירה. לדוגמה – שירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" ("שחקי שחקי") נפתח במילים: "שחקי שחקי על החלומות, זוּ אני החולם שר." החלומות שאני שר.
ובשירה של נעמי שמר "בארץ להד"ם" – "אל ארץ זו חמדתי", אל הארץ שאותה חמדתי.