1.4.09. יום רביעי. לפני הצהריים נכנסים לאור יהודה ולאחר שוטטות ברחובות נכנסים למסעדה של הטורקי, והרשימה הזו תבוא בגיליון יום שני הקרוב.

מראות קורעי-לב של אנשים רעבים
מתנפלים בצהריים על מסעדת הדגים והשיפודים
אצל הטורקי במעברת אור יהודה
בהנהלת יעקב וישעיה דואניס
לאחר סיור קניית התפוזים באיזור פתח-תקווה (למרבה הצער השמוטי הטוב כבר אזל) נתרעבנו ושוטטנו דרומה, לסימטאותיה של מעברת אור יהודה, עד שמצאנו שם את המסעדה "אצל הטורקי" אשר המוני אנשים רעבים צבאו עליה, אות ומופת למצב הכלכלי הנורא ולעוני השורר במדינה, ובייחוד במעברת אור יהודה אשר אנשיה הולכים בלבוש מרושל, בכפכפים מפלסטיק, במכנסיים קצרים ובשדיים פתוחים מחוסר מספיק בד לתפור בו את בגדיהם.
ליד המסעדה ראינו קפה מזרחי עם שרפרפים שבו ישבו מובטלים רבים בני שבעים ושמונים לערך ושיחקו בקוביות דומינו לבנות, והאחד מהם היה, לא תאמינו – סלאח שבתי בכבודו ובעצמו. ללמדך על העוני התרבותי שרק העוני החומרי ישווה לו במעברה המסכנה הזו, שהרי, כמו שאומרים כמה מחברינו הטובים, שטרם התרוששו כליל, ועדיין משגת ידם לנסוע פעמים אחדות בשנה לחו"ל, וגם רבים מבניהם כבר חיים שמה: "איך הצלחנו להרוס את המדינה במשך שישים השנה!"
בגינה לפני המסעדה יש שולחנות ארוכים וספסלים של עץ, ולידם מסובים העניים שידם אינה משגת להם לאכול בפנים והם נעזרים בבית התמחוי שבכניסה פנימה, שם ליד דוכן בשרים גדול ולוהט אפשר לקבל בפיתות מנות שווארמה עם תוספות במחירים זולים שגם חיילים עניים ובני-נוער יכולים להרשות לעצמם. ואכן קורע לב הוא מראה הנוער הרעב אשר אינו חדל ללעוס את מנות הרעב האלה.
אנחנו עומדים בתור יחד עם עשרות הרעבים, המתנפלים על כל שולחן שמתפנה, ואשר ניכר בלהיטותם ובתיאבונם שכאילו לא בא מזון אל פיהם זה כמה וכמה ימים בגלל הממשלה המחורבנת הזו וגם זו שקדמה לה, ומגיעים לבסוף, זוגתי ואני, אל שולחן עניים חשוף, עליו פורס המלצר שני גיליונות נייר לבן גדולים, כנהוג בבתי תמחוי לקלושארים (דרי רחוב), ובטרם הצלחנו להגיד "יובל שטייניץ!" – וכבר כוסו הניירות הלבנים בחמש-עשרה צלוחיות קטנות, כמו אצל העניים, ובהן מיבחר סלטים טעימים באופן בלתי רגיל, בייחוד לחיכם של רעבים: סלט תורכי, כרוב, חצילים, שעועית, גזר מרוסק, פלפל אדום בחומץ, זיתים דפוקים אמיתיים, כאלה שמגישים רק במסעדות לעניים, ועוד ועוד, וגם פיתות רגילות ואש-תנור, וקערת סלט ענקית של מלפפונים ועגבניות ובצל טריים וחתוכים דק עם חצי לימון בצד וקנקן שמן זית ירוק – והכול יחד 28 שקלים, ואפשר לבקש עוד ועוד צלוחיות, והכול באותו מחיר.
מנה חומוס עם טחינה, טרי-טרי ועשוי באופן יוצא מן הכלל, 17 שקלים. ממש ריר עולה בפי כשאני כותב זאת.
בקבוק גדול אדום-מכְסה וקר של קוקה קולה, 16 שקלים. מאחר ומדובר בקהל של מאות סועדים רעבים ועניים, השכילה הנהלת בית התמחוי הטורקי לספק משקאות בבקבוקים גדולים, שזה זול יותר, ופחות בלבול-מוח ועבודה למלצרים, שהרי עליהם להאכיל מאות ישראלים דפוקים, מרי נפש וגם ממונפים מאוד – בשלוש שעות צהריים אחד.
מאחר שהיינו ממש אחרי קבלת קצבת הזיקנה מהביטוח הלאומי, הרשינו לעצמו להזמין גם מנות בשר. 2 סיכים של שישליק עגל מיושן, 60 שקלים, ושני סיכים של קבב מזרחי (דווקא לא טורקי) עסיסיים ביותר ומתובלים היטב, רק 42 שקלים.
כדרכם של עניים הניזונים הרבה מתפוחי אדמה (זיכרו את משבר הרעב הגדול באירלנד במאה ה-19, כאשר מחלה פגעה בשדות תפוחי האדמה של האי וגרמה לכך שיש כיום יותר אירים בארה"ב מאשר באירלנד) – לקחנו גם אנו קערית גדולה של מקלוני צ'יפס זהובים ומטוגנים היטב, ממש פריכים ועדיין חמים מאוד. 15 שקלים. במחיר הזה יכולנו לקחת, אילו רצינו, גם קערת מג'דרה, שזה אוכל קלאסי לעניים.
לקינוח לקחנו גם שתי כוסות תה טורקי חריף עם נענע, אך משום מה זה אינו מופיע בחשבון וכנראה ניתן לנו על חשבון הבית מתוך התחשבות במצבנו הכלכלי.
כמויות האוכל העצומות שהוגשו לשולחננו וכך גם לכל השולחנות העמוסים ישראלים רעבים מסביבנו, היו יותר ממה שיכולנו לבלוע, וגם ידענו כי אסור לאנשים רעבים לאכול בבת אחת כמויות גדולות מדי, כך כתוב בכל ספרי-הנוער שקראנו על ניצולים ששטו ברפסודה בים שבועות ארוכים. אי לכך ריחם עלינו המלצר הזריז והביא לנו שתי מגשיות גדולות, אליהן הערינו את יתרת מנות הבשר, הצ'יפס והסלטים, שלא עלה בלסתותינו לאכול, וכדרך העניים לקחנו אותם הביתה יחד עם בקבוק הקולה הגדול שנותרה בו כמעט מחציתו, וזה היה ממש מחזה קורע-לב של עוני ושל נמיכות אנושית פאטתית, והיה לנו בערב במה להסעיד את רעבונו של הבן, שכמעט לא אכל דבר במשך היום כולו.
לידינו ישבו שני זוגות צעירים ישראליים לבושים ברישול והאישה שמנה מאוד כי גם היתה בהריון, והם, במקרה, היו כנראה מהעשירון העליון כי הם השאירו חצי בקבוק קולה גדול על השולחן ולא טרחו לקחתו עימם, וכאשר המלצרים פינו את השולחן, הם זרקו אותו יחד עם כל שיירי האוכל למכל הזבל. אילולא התביישנו היינו מבקשים מהם לתת לנו את הבקבוק המלא-למחצה, שממילא שולם כבר עבורו. והיינו לוקחים גם את הצלחות, שיהיה לנו במה לעשות את סדר הפסח, אבל לא היה נעים לנו לקחת מטורקים שמחזיקים מסעדה במעברה של עולים מעיראק כי מי יודע אלו מהומות היו עלולות לפרוץ בין שתי העדות האלו שטרם יצאו, כידוע, מהקטגוריה של "אבק אדם" העובד במסעדות.
בדרכנו למכונית הישנה שלנו, במגרש חנייה לא-מוסדר ולא מסודר, ראינו לתדהמתנו שניים מהטייקונים הידועים, אך בבגדים פשוטים, רוכנים על עגלות האשפה של המסעדה ושולים מתוכן שיירי מזון וגם את בקבוק הקולה המלא-למחצה, ואפילו שמענו את האחד מהם אומר לחברו כי נגמרו לו המשקאות הקלים ביאכטה וכי הספק אינו מוכן לספק חדשים אלא תמורת תשלום במזומן. ושמענו גם אותו אומר: "איך הצלחנו להרוס את המדינה במשך שישים שנה!"
ארוחת התמחוי הזו עלתה לנו 178 שקלים, והשלמנו ל-200 שקלים עם הטיפ. עם החשבון קיבלנו גם ארבע סוכריות חמוצות גדולות וטעימות בנייר צלופן שקוף שעליו חותמות כשרות מישראל וגם מאנגליה.

אצל הטורקי, מסעדת דגים ושיפודים בהנהלת יעקב וישעיה דואניס. הראשונים 2, פינת יחזקאל קזז, מעברת אור-יהודה. כשר בהשגחת הרבנות. טלפון 03-5331352. מומלץ מאוד. בייחוד לעניים ולקמצנים.