הימים האלה, עשרת ימי תקומה, הימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לחג העצמאות של מדינת ישראל ובתווך יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ממקדים בתודעה את ההזדהות הלאומית, ההזדהות שלנו כפרטים וכקהילות עם העם היהודי, עם מדינת ישראל, עם ארץ ישראל; ימים שממקדים בתודעתנו את ההזדהות עם צדקת הציונות.
הימים האלה, הם הימים הממקדים בקרב חוגי הפוסט ציונות, הקשה והרכה, את סלידתם וניכורם לכל מה שנקשר בעיניהם ללאומיות היהודית, למדינת ישראל, לציונות. ביום העצמאות הם נושאים את נס ה"נכבה". ביום הזיכרון לחללי צה"ל הם משתתפים בריטואל פרברטי של הזדהות עם איזו שקשוקה המערבבת את אחינו חללי צה"ל עם מחבלים שנהרגו במלחמתם בנו ובפיגועיהם נגדנו. ובשנים האחרונות, יש טרנד הולך ומתעצם של ביזוי יום השואה, ניכור לזיכרון יום השואה, הלעגת מסורות הזיכרון, והפיכת היוצרות תוך הצגה מרומזת עד גלויה – שלנו כבני דמותם של הנאצים, ושל הפלשתינאים בדמות הקורבנות.
הטרנד הזה הגיע לרמת בשלות שבה פירסם "הארץ", מוביל המגמה הנפסדת הזאת, מאמר בערב יום השואה של חתן פרס ישראל, הכלכלן אריאל רובינשטיין, שכותרתו ותוכנו הם: "את יום השואה צריך לבטל". בתוך 24 שעות, קיבל המאמר כמעט 6,000 שיתופים בפייסבוק, הכותב הוזמן לראיונות ברשתות הטלוויזיה והרדיו... גיבור נולד לחוגי הפוסט.
12 נימוקים הציע רובינשטיין להצדקת הצעתו, ב-12 פסקאות המתחילות, כשטיפת מוח, במילים "את יום השואה צריך לבטל" – להלן – אישצ"ל.
בשורות הבאות אתמודד עם טענותיו. יתכן שאני טועה בכך שאני מעניק את ה"צומי" לפרובוקציה. מצד שני, דומני שדרך טיעוניו ניתן להבין את הלך הרוח שהוא ותומכיו מייצגים, וראוי לפצח את הקודים הללו.
"אישצ"ל כי המעטים שיש להם את מי לזכור לא ישכחו את הנספים, ואלה שאין להם לא יכולים באמת לזכור." רובינשטיין מפרק ומפריט את הזיכרון ומשיל מעליו את הקולקטיב הלאומי. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום זיכרון לאומי, שבו עם זוכר את מתיו. אצל רובינשטיין אין עם. אין "אנחנו". יש פרטים. מי שמכיר וזוכר – אינו זקוק ליום זיכרון לאומי. מי שאינו מכיר באופן אישי, זה כלל לא נוגע לו.
"אישצ"ל, כי אני לא רוצה לשמוע חבר כנסת מקריא את שמות בני משפחתי שנספו בשואה בטקס 'לכל איש יש שם'. למתים היו שמות, ואני נקרא על שם שניים מהם, אבל שמותיהם אינם אומרים דבר לחברי הכנסת שממלמלים אותם." המשך המגמה של הפיסקה הקודמת. המתים אינם חלק מקולקטיב. הם בודדים. הכנסת מסמלת ומייצגת את הריבונות והממלכתיות הלאומית, ולכן אין לחבריה דבר וחצי דבר עם שמות המתים. הם אינם אומרים להם דבר, כי אין הם מתיהם הפרטיים. על הדרך מזכיר הכותב שהוא בן למשפחה של ניצולי שואה, כלגיטימציה לדבריו.
"אישצ"ל, משום שהוא הזדמנות מיותרת להצצה לא מתנצלת בפורנוגרפיה של המוות. מי שמרגיש שהוא מוכרח להתבונן בתמונות של הוצאה להורג או במבט אחרון של ההולך אל מותו, מוזמן לצפות בסרטונים הצבעוניים של דאעש." יש מקום לדיון ציבורי על הדרכים שבהם יש להציג וללמד על השואה. אגב, לאו דווקא דיון שצריך להיות מוכרע, כיוון שיש דרכים שונות לנסות להתמודד עם השואה. אך רובינשטיין מתעלם מקשת התפיסות, מציג דרך מסוימת כדרך הראשה, מגחיך אותה, מלעיג אותה, מכנה אותה "פורנוגרפיה", וזאת, כדי לקדם גישה של ביטול יום השואה.
"אישצ"ל, כי מי שרוצה באמת לזכור את בתי המדרש החרבים בפולין לא צריך לצעוד במצעד החיים באושוויץ, אלא לגשת בנפש חפצה למאה שערים." השואה אינה רצח החרדים. השואה היא רצח היהודים. בשואה נרצחו יהודים חרדים, דתיים, מסורתיים, חילונים, אתאיסטים, מתבוללים, ממירי דת, ציונים ואנטי ציונים, בורגנים ופועלים, ימנים ושמאלנים, רוויזיוניסטים, סוציאליסטים, ליברלים וקומוניסטים. היה זה רצח עם. למה רובינשטיין שולח אותנו למאה שערים, דווקא? כי מאה שערים הוא מרכז החרדיות הרדיקלית, האנטי ציונית, שגם מתעקשת לא ללמוד את לקח השואה. רובינשטיין שולח אותנו לשם עם המסר שאין לאומיות יהודית. יש יהודים. היהודים הם אלה. למה דווקא אלה? כי הם מייצגים את ההיפך מן הלאומיות היהודית. רובינשטיין מעביר לנו מסר: רוצים להיות יהודים? חיו כמותם, כמו במאה שערים. אינכם רוצים לחיות כמותם? אל תהיו יהודים.
"אישצ"ל, כי חלק ניכר מקורבנות השואה היו חרדים, וממשיכי דרכם בארץ ובעולם אינם מקבלים את היום הזה כתאריך ראוי לציון החורבן. מוטב היה לאמץ את המסורת ולספח את קינת השואה לעשרה בטבת או לתשעה באב – ימים שבמסורת היהודית מבכים בהם את כל האסונות המרים שקרו לעמנו." חלק מן החרדים, המסתייגים ממדינת ישראל והציונות, אינם מציינים את יום השואה. איני יודע אם רובינשטיין צם ואבל בתשעה באב ועשרה בטבת. אני מעדיף לשמור לעצמי את הערכתי. לא את דבקותם של החרדים בתשעה באב ועשרה בטבת מעלה רובינשטיין על נס, אלא הסתייגותם מיום השואה הממלכתי, היא המעוררת את הזדהותו.
"אישצ"ל, כי הצפירה היא מנהג מלכות זרה. יהודים אומרים קדיש ולומדים משניות." מעניין, מר רובינשטיין, איזו משנה למדת היום? איזו משנה אתה ממליץ לנו ללמוד? הצפירה היא מסורת ישראלית, שבה ליבו של עם שלם פועם כלב אחד; שבו עם שלם עוצר הכול, המדינה עומדת מלכת, למפגן של סולידריות. אין דבר זר לרובינשטיין כמו הסולידריות הזאת. לא "מנהג המלכות הזרה" מפריע לרובינשטיין, אלא מנהג הממלכתיות הישראלית, היהודית. כי עצם הממלכתיות הישראלית, היהודית, היא שמפריעה לו.
"אישצ"ל, כי אני מליט עיניי בבושה כשאני רואה את הצעירים הישראלים המטיילים עטופים בדגלי ישראל בחוצות פולין, כמו שאוהדי בית"ר ירושלים חוגגים ברחובות אחרי ניצחון על בני סכנין." כמה ציניות מרושעת יש בפסקה הזאת. נוער ישראלי נוסע לפולין, ומניף את דגל הלאום באמירה: השואה לא שברה אותנו, לא ניצחה אותנו. אנו חוזרים למחוזות ההרג כיהודים חיים, אזרחים של מדינה יהודית ריבונית ומניפים בגאווה את דגל הלאום, דגלה של מדינת ישראל, ושרים את הימנונה. רובינשטיין משליך זאת על אוהדי בית"ר ובני סכנין. בשפתו המרומזת הוא מציג את בני סכנין כמייצגי מיעוט נרדף לעומת בית"ר ירושלים שקומץ מאוהדיה יצרו את הסטריאוטיפ הלאומני גזעני. המסר ברור. הדגלים בידי הנוער באושוויץ, מייצגים את הגזענות, הלאומנות ורדיפת המיעוטים.
"אישצ"ל, כדי לשים קץ לשרשרת הקלישאות הבלתי נסבלות, המושמעת ביום הזה מפי כל איש ציבור שיש לו הזדמנות לדבר." רובינשטיין מתכוון לאמירות אודות ההכרח בריבונות לאומית חזקה של העם היהודי במולדתו. הוא מתכוון לאמירות של שורדי שואה על הגאווה בכך שהם חיים במדינת ישראל, שהם לחמו בצה"ל, שנכדיהם משרתים בצה"ל. כל אמירה לאומית, כל לקח לאומי מהשואה, הם "קלישאות בלתי נסבלות."
"אישצ"ל, כי אסור לבסס את קיומנו כאן רק על היותנו נרדפים נצחיים. או שנייחד את עצמנו מבחינה תרבותית ודתית, או שמוטב שניטמע בין האומות." לא השואה היא הקושאן שלנו, אלא זכותנו על ארץ ישראל וזכותנו להגדרה עצמית ולריבונות לאומית במולדתנו. רובינשטיין מוחק את אלה, ולכאורה קיומנו מבוסס על היותנו "נרדפים נצחיים". גם זאת יש למחוק. מהו הייחוד התרבותי והדתי עליו מדבר רובינשטיין? במאמר אחר הוא הסביר זאת: "אנו לא הבנו שעל עקרונות הקיום היהודי אסור לנו לוותר, ושעקרונות אלו כוללים את הזדהותנו עם החלש ולא עם החזק, עם הנכבש ולא עם הכובש." במקום אחר הוא הגדיר את עריקי המלחמה ("סרבנים" בכיבוסית) כ"נטורי קרתא של המצפון היהודי." כיוון שאנחנו, לטענתו, עם כובש ומנשל, אנו מבטלים את מה שהוא מציג כייחודנו התרבותי והדתי. ולכן, מוטב שניטמע בין האומות. הציונות היא אנטיתזה לשתי הוויות יהודיות – להוויה של התבוללות וטמיעה, מצד אחד, ולהוויה של קהילה יהודית תלושה, ללא צבא, ללא מדינה, ללא ריבונות, ללא כוח, שגם אינה נדרשת להתמודד עם דילמות של קיום מדינה, של קיום צבא, של הגנה על הקיום. גישתו האנטי ציונית מגשרת בין שתי ההוויות, כשתי החלופות לרעיון הציוני של מדינת לאום יהודית, שוות זכויות בין העמים והמדינות.
"אישצ"ל, כי הוא נהפך לכלי שרת בידי אידיאולוגים לאומנים. מלכתחילה הומצא 'יום השואה והגבורה' גם מסיבות פוליטיות שנויות במחלוקת של הדגשת והאדרת מרד הגטאות. אלא שכמו הרבה דברים אחרים שתנועת הפועלים הנהיגה בארץ, גם יום זה נוכס על ידי אידיאולוגיות אחרות. היום הוא משמש להטבעת האקסיומה שכל העולם נגדנו, וכל מי שמבקר אותנו הוא חוליה בציר הרשע הרוצה להשמידנו." לאומיות יהודית היא לאומנות. לכן, הציונות היא לאומנית. אידיאולוגיה ציונית היא אידיאולוגיה לאומנית ולקח השואה הוא כלי שרת בידי אידיאולוגיה לאומנית. המיתוס שהוא מציג על המהות המקורית של 'יום השואה והגבורה' גם סילוף היסטורי, אך תקצר היריעה להתייחס לכך. ביקורת על מדינת ישראל, על ממשלת ישראל, על מדיניות ישראל, היא ביקורת לגיטימית לחלוטין. אלא שאנו מתמודדים עם מתקפה חמורה של דה-לגיטימציה לזכות קיומה ועצם קיומה של ישראל, ועם תעשיית שקרים שנועדו ליצור דמוניזציה למדינת ישראל, ברוח הפרוטוקולים של זקני ציון. האנטישמיות הקלאסית, התחלפה באנטישמיות המופנית נגד המדינה היהודית. רובינשטיין לועג לביקורת על הקמפיין הזה, ומגן על אותם אנטישמים, כאילו הם בסך הכל "מבקרים אותנו."
"אישצ"ל, כי ייתכן שהיה צריך להפציץ את איראן גם אם היטלר היה מתגייר, וייתכן שלא צריך להפציץ את איראן, למרות שהיטלר היה צורר היהודים. היום הזה לא ממש תורם לקבלתה של החלטה שקולה.". פסקה זו נועדה להגחיך את המאבק נגד גירעונה של איראן. לטענתו, ישראל אינה יכולה לקבל החלטה שקולה ורציונלית בנושא, בשל "תסביך" השואה.
"אישצ"ל, כי על תקופת השואה היה מוטב ללמוד, בראש ובראשונה, באופן רציונלי, ולהפיק ממנה גם את לקחיה האוניברסליים: גם לפתחם של בני העם הנבחר רובצת הסכנה להיהפך לחיות אדם." השורה האחרונה היא המסר המרכזי. כל המאמר לא נועד אלא להעביר את המסר שהפכנו לחיות אדם.
איש הצל רובינשטיין הוא אחד מפעילי תנועת החרם נגד פעילות תרבותית מעבר לקו הירוק. אך סמלי, שביום שבו תשעה שופטי בית המשפט העליון דחו פה אחד את העתירה שניסתה למנוע מקורבנות החרם את האפשרות לתבוע את הפוגעים בהם, פירסם אחד מדוחפי הפעולה האלימה הזאת את מאמרו הנִקְלֶה.

2. צרור הערות 19.4.15

* בזכות הנאום – קבלת החוק המחייב להביא את ההסכם עם איראן ל"עיון", כלומר אישור הקונגרס, היא בשורה טובה, שעשויות להיות לה השלכות חיוביות ביותר על ביטחון ישראל ושלום העולם.
הנה, כמה תרחישים חיוביים שהיא עשויה לחולל: א. הקונגרס ידחה את ההסכם. ב. מתוך חשש שהקונגרס ידחה את ההסכם, אובמה יקשיח את עמדתו, והאיראנים יסרבו לחתום על ההסכם. ג. מתוך חשש מחתימה על הסכם שלא יאושר, איראן תקשיח את עמדתה והצדדים לא יגיעו להסכם. ד. התרחיש האופטימי ביותר – מתוך חשש מחתימה על הסכם שלא יאושר, אובמה יקשיח את עמדתו. האיראנים יבינו שהפעם זה רציני, כי את הקונגרס הם לא יקפלו בקלות; הם ייסוגו ויוותרו, מחשש להמשך העיצומים והחרפתם, עד נפילת המשטר באיראן. כתוצאה מכך ייחתם הסכם טוב, שיבלום את תכנית הגרעין האיראנית.
ספק רב אם ההישג הזה היה קורה ללא נאומו המושמץ של נתניהו המושמץ בפני בתי הנבחרים בארה"ב.

* חרם = טרור – מלכתחילה סברתי שבית המשפט העליון צריך היה לפסול על הסף את העתירות נגד "חוק החרם", שכן רק מקרים קיצוניים של פגיעה בזכויות האדם מצדיקים התערבות שיפוטית בחקיקה, ובוודאי שאין זה המקרה; נהפוך הוא, יש כאן שימוש ציני ושקרי ב"חופש הביטוי" כהצדקה למעשה אלים ביותר. בדיעבד, אני שמח שהעתירה לא נדחתה על הסף, משתי סיבות. האחת, חשיבות האמירה הערכית הברורה של בית המשפט העליון נגד החרם. השנייה, היא העובדה שההחלטה התקבלה פה אחד בהרכב של תשעה שופטים.
עם זאת, אני מצר על פסילת הסעיף שאפשר תביעה נגד המסיתים לחרם ללא הוכחת נזק. לא זו בלבד שזו התערבות בלתי מידתית בחוק שהכנסת קיבלה, אלא יש סתירה בין הפסילה הזאת, לבין האמירה הנורמטיבית החשובה של בית המשפט בנוגע לחרם.

* אלימות פוליטית קשה – מאמר המערכת של "הארץ" תוקף את פסיקת בית המשפט העליון, שדחה את העתירות נגד "חוק החרם". כותרת המאמר: "חרם על חופש הביטוי". ניסיון לשבור את מטה לחמו של אדם בשל מקום מגוריו או עמדתו הפוליטית אינה חופש הביטוי, אלא אלימות פוליטית קשה. החוק לא אסר על קריאה לחרם, אלא אִפְשֵׁר לנפגעים מהחרם לתבוע את המחרימים על הנזק שגרמו להם. העתירות נגד החוק, נועדו למנוע מקרבנות החרם את הזכות להתגונן, וגם זה בשם "חופש הביטוי".

* רגע, אז ... כבר מותר לבקר את בית המשפט העליון? – במדינה דמוקרטית מותר לבקר את בית המשפט העליון ואת פסיקותיו. מבחינה זו, אין כל בעייה בהתקפה של "הארץ" על בית המשפט. הבעייה היא בכך, שאותו עיתון תקף בחריפות כל מי שביקר את בית המשפט ואת פסיקותיו, כשאלו היו לרוחו של "הארץ". כאשר פרופ' דניאל פרידמן, פרופ' רות גביזון, בן דרור ימיני ואחרים ביקרו את החלטות בית המשפט, זו היתה "מתקפה פרועה על שלטון החוק ועל הדמוקרטיה" וכו' וכו'. האיפה ואיפה הזאת נקראת בעברית צביעות.

* מה ברק היה פוסק? מאמר המערכת תוקף אישית את הנשיא היוצא גרוניס ואת המורשת שהותיר, שפסק הדין בנושא "חוק החרם" הוא דוגמה לו. העיתון שוכח, שאת ההחלטה קיבל פה אחד הרכב של תשעה שופטים. מי שכתב את פסק הדין לא היה גרוניס אלא השופט חנן מלצר, שטרם בחירתו זכה לתמיכת ה"שמאל" כולל "הארץ".
אין ספק שקיים הבדל בין הגישה המשפטית של הנשיאים ברק ובייניש לזו של הנשיאים גרוניס ונאור, אולם בנושא "חוק החרם" אני מאמין שגם ברק ובייניש היו מקבלים אותה החלטה.

* לבער את נגע החרמות – תיאטרון קריית מוצקין החליט לא להזמין הצגות שענת וקסמן משחקת בהם. ראש עיריית דימונה קרא להחרים את ענת וקסמן.
דבריה של וקסמן ראויים לגינוי. אלה דברי בלע והתנשאות שחצניים וגם לא כל כך אינטליגנטיים. למרבה הצער, היא גם אינה מדברת רק בשם עצמה, אם לנקוט לשון המעטה. מכאן ועד חרם על אמן, המרחק רב.
רק השבוע בית המשפט העליון, בהרכב של 9 שופטים, דחה פה אחת עתירה של שוחרי חרמות. בדיוק כפי שיש להתנגד מכל וכל לאמנים המחרימים התנחלויות, כך יש להתנגד מכל וכל להחרמת אמנים.
יש לבער את נגע החרמות מהחברה הישראלית.

* עלילת דם – התחקיר הצה"לי על קרב רפיח ב"צוק איתן" מפריך את טענות השווא המרושעות על אודות עוצמת האש בנוהל חניבעל, ומוכיח שהקמפיין של "הארץ", בהובלת אורי משגב בנדון, היה עלילת דם נגד חיילי צה"ל.
לאחר שהתחקיר של צה"ל הפריך מכל וכל את עלילת הדם, כל כך לא מפתיעה היתה תגובתו של גדעון לוי. "אין כל סיכוי שצה"ל יחקור אי פעם את עצמו ברצינות. לא את פשעי יום שישי השחור ברפיח" וכאן מונה עוד שורה של "פשעים" כביכול של צה"ל, ומסקנתו החד משמעית, היא כותרת מאמרו: "רק האג." והוא מפרט: "רק בבית הדין הבינלאומי הפלילי יהיה אפשר להעמיד לדין את מי שמבצעים פשעי מלחמה... מי שמתנגד להאג רוצה בהמשך הפשעים."

* רובינשטיין כוכב עליון – בשבוע שעבר כתבתי: "והרי התחזית לשבוע הבא: בעוד ימים אחדים נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היכונו למתקפת הגחכת יום השואה וזיכרון השואה וגימוד השואה בימים הקרובים ב'הארץ'."
בערב יום השואה כתב אריאל רובינשטיין מאמר מנומק, בו הסביר מדוע יש לבטל את יום השואה. הנה ציטוט נבחר. לא נגענו: "את יום השואה צריך לבטל, כי הוא נהפך לכלי שרת בידי אידיאולוגים לאומניים... הוא משמש להטבעת האקסיומה שכל העולם נגדנו, וכל מי שמבקר אותנו הוא חולייה בציר הרשע הרוצה להשמידנו."
תופעה פרברסית.
ומיד, בחוגים מסוימים, רובינשטיין הפך לכוכב עליון.

* חוק הרדיקלים השלובים, סעיף קטן: פוסט שואה – לא אחת כתבתי על חוק הרדיקלים השלובים, כפי שאני נוהג להגדיר את מפגש הקצוות שבין ה"שמאל" הרדיקלי וה"ימין" הרדיקלי, שלא רק קרובים זה לזה הרבה יותר מאשר כל אחד מהם למרכז השפוי, אלא קיים ביניהם דמיון רב, כיוון שהמגדיר אותם הוא בעיקר הפנאטיות. היהדות על פי ספר התועבה "תורת המלך" זהה ליהדות על פי ספר הפיגולים של ספי רכלבסקי "חמורו של משיח". הסרבנות מ"שמאל" והסרבנות מ"ימין" מבטאות אותו בוז לממלכתיות ואותו איום על הדמוקרטיה. ובעיקר, הם חולקים אותה סלידה עמוקה כלפי ערך הסולידריות הלאומית. לכן הם חולקים פוסט ציונות, ומסתבר שגם פוסט שואה.
למחרת מאמרו של אריאל רובינשטיין ב"הארץ", שהטיף לבטל את יום השואה, התפרסם ב-nrg מאמר של איתי אליצור, עם מסר דומה מאוד. ושוב, אותה טענה נגד ה"קורבניות" ושאר סיסמאות פוסט שואה דוחות. ושוב אותה הגחכה של זכר השואה. אליצור טוען, שכפי שאיננו מציגים לראווה את סבא שלנו דווקא כשהיה חולה אלצהיימר, אל לנו להציג את היהודים במצבם הירוד ביותר, ומי שיש בארנקו יהלומים, לא צריך להתפאר בבלויי סחבות. ציניות מרושעת שיכולה בהחלט להתחרות בציניות המרושעת של אורי משגב ורוגל אלפר.
יש נקודה מסוימת של צדק בטענתו כלפי מי רואים בשואה את הצידוק העיקרי או היחיד לקיומה של מדינת ישראל. אולם מכאן ועד למסקנתו החולנית מרחק רב.
יש לחנך לכך שהציונות היא ייעוד ולא רק מקלט. היא בראש ובראשונה ייעוד, אף שהיא גם מקלט. אך הציווי "לזכור ולא לשכוח" הוא ציווי מוצדק העומד בפני עצמו, וכך גם החובה להפיק את הלקחים מן השואה, הן הלאומיים והן האוניברסליים מן השואה. כמו אנשי פוסט שואה מ"שמאל" המגמדים את השואה וזכרה כדי להימנע מהלקח הציוני – ההכרח בקיומה של מדינת לאום יהודית ריבונית חזקה בארץ ישראל, כך אנשי פוסט שואה מ"ימין" מגמדים את השואה וזכרה כדי להימנע מהלקח האוניברסלי – חיזוק ערכי ההומניזם והדמוקרטיה ומלחמה חסרת פשרות בגזענות על כל ביטוייה.

* עולם מושגים מעוות – מה שיש לדימיטרי שומסקי לכתוב ב"הארץ" ביום השואה, הוא מאמר על פיו מתוך ניצול ציני של השואה ישראל זוכה לפריבילגיות בינלאומיות שאף מדינה אחרת לא זוכה להן. לא יאומן – מדינת הלאום היחידה בעולם שמוטל ספק בעצם זכות קיומה ולבטח בזכותה להגנה עצמית, היא הנהנית, אליבא דעולם המושגים המעוות של שום כלומסקי, מפריבילגיה.
ואם אתם רוצים להבין מדוע הוא ושכמותו תומכים כל כך בהסכם הכניעה לאיראן, קראו את הפסקה הבאה מתוך מאמרו: "על פי פרסומים זרים, ישראל נהנית מעוד פריווילגיה יקרת ערך: הפריווילגיה להחזיק בנשק גרעיני, אחד הגורמים החשובים המבטיחים לה מעמד הגמוני במזרח התיכון. בזכותו יכולה ישראל להמשיך לשלוט באין מפריע בעם הפלסטיני ולהפר מדי פעם בפעם – גם זאת לרוב על פי פרסומים זרים – את ריבונות מדינות האזור כל אימת שההגמוניה האזורית שלה ניצבת בפני איום."
עכשיו אתרגם זאת לעברית – שומסקי ושכמותו תומכים בהסכם עם איראן, כיוון שהם תומכים בתכנית הגרעין האיראני, שתבטל את ההגמוניה הישראלית. שומסקי מייחל לכך שתחת איומי הגרעין האיראני ישראל תיסוג לקווי 49'.

* לימוד שואה בגיל הרך; בין דיון חינוכי לפוליטי – סוגיית לימודי השואה בגיל הרך היא שאלה חינוכית עמוקה, מורכבת ומעניינת. מצד אחד, מדובר בנשמות רכות, שספק אם ראוי להעמיס עליהן את הזוועה הזאת, שגם אנו, המבוגרים, איננו מסוגלים להתמודד עם מוראותיה. מצד שני, ילדים הם אנשים קטנים ואין נושא שיש להסתיר מפניהם, ובכל נושא יש לדון עמם ברמה וברגישות המתאימה לגילם. ילדים הם אינטליגנטיים ואי אפשר להסתיר מהם את התובנה שיום השואה אינו יום ככל הימים. הם שומעים שיש פתאום צפירה והכל עומדים דום בצפירה, ומתעוררות אצלם שאלות, ש"כשתגדלי תביני" אינה תשובה שיכולה לספק אותם.
ראוי לקיים דיון חינוכי בשאלה האם לדבר עימם על השואה וכיצד. הבעייה היא שאצלנו כל דיון חינוכי הופך מיד להתנצחות פוליטית בעומק של פלקט. מיד קופצים מגמדי השואה המדברים על אינדוקטרינציה לאומנית קורבניסטית שנועדה לשטוף את המוח של הילדים על מנת שיצעדו בסך, לא ישאלו שאלות ויחוללו פשעי מלחמה בקורבנות הפלשתינאים. וכששר החינוך לשעבר העלה את הסוגייה מיד קפצו רודפיו, שאינם יכולים לסבול את הרעיון שאיש הציונות הדתית יהיה שר החינוך, בהאשמות על האינדוקטרינציה הלאומנית בלה בלה בלה. ומנגד מיד קופצים אנשים להגנה על הרעיון, בטיעונים פוליטיים שהם ריאקציה להתנגדות הפוליטית.
השנה, החליף את הדיון החינוכי הרציני הזה, דיון סיסמאתי על כך שמטפלת בצהרון, חסרת כל הכשרה חינוכית, הדביקה לילדים טלאי צהוב. אין ספק שמדובר בטמטום ממדרגה ראשונה, לבטח מתוך כוונות טובות. אך כל הדיון הערכי על לימוד השואה בגיל הרך, התמצה באקט הזה, כאילו זו המשמעות של לימוד שואה לילדים. זה בערך כמו לקיים דיון על משמעות החינוך המיני בבתי הספר, על פי מקרה (דמיוני) של מורה שידגים בכיתה משגל.

* חינוך חווייתי – בין התגובות על פרשת הטלאי הצהוב לילדי הצהרון, הופיע מאמר ב"הארץ" של עלית קארפ, שתקפה את הסוגיה מכיוון חינוכי מעניין. לטענתה, המקרה הוא בסך הכל הליכה צעד אחד קדימה של הביקורים בפולין אותם היא תוקפת. לטענתה, לימוד צריך להיות אך ורק מספרים, וכל לימוד מוחשי הוא עבודת אלילים.
אכן, עיקר הלימוד הוא מספרים, אך ממש לא רק מספרים. יש ילדים שעיקר חינוכם ולימודם אינו מספרים. לצד הלימוד מספרים יש מקום לחינוך דרך חווייה – טיול, מחנה, משחק, יצירה, שירה, ציור וכו'. הדבר נכון בחינוך לכל נושא ובלימוד של כל נושא.

* תחזית העבר – בתחזית מזג האוויר ב-ynet על גשם ביום העצמאות נאמר שזו הפעם הראשונה מאז אמצע שנות התשעים. זה ממש לא נכון. רק לפני שנתיים, ב-2013, יום העצמאות היה חורפי וגשום.

* ממשלה... לאומית?! – אני מתייחס, בדרך כלל, בערבון מוגבל להדלפות מהמו"מ הקואליציוני, שהן רוויות בסחרירים. עם זאת, אני מודאג מאוד מהמגמה עליה קראתי, לקבור את חוק הלאום, מתוך כניעה למפלגות החרדיות. חבל שממשלה המתקראת ממשלת "המחנה הלאומי" נכנעת למפלגות לא ציוניות, שהמנהיג הרוחני של אחת מהן מכנה את "התקווה" "שיר מטומטם". חוק הלאום חיוני היום לא פחות מכפי שהיה כאשר נתניהו השתמש בו כאמתלה למשבר המלאכותי שיזם כדי להקדים את הבחירות. אז הוא יכול לקדם את נוסח הפשרה שניסח בקונצנזוס לאומי רחב. האם עכשיו הוא יקבור את החוק כולו, במצוות אדמו"רים הרואים בגיוס לצה"ל גזירות שמד? בושה.

* ביד הלשון: מעשה מרכבה – כינוי לתהליך הרכבת הקואליציה. ככל הזכור לי, מנחם בגין היה הראשון שהעניק לתהליך את הכינוי.
במקור, מדובר בספרות יהודית מיסטית, שנויה במחלוקת, שהיא חלק מתורת הסוד; עוסקת באופן התנהלות השמיים. השם "מעשה מרכבה" הוא הכינוי לתיאור פמליית ארבעת הכרובים הנושאים את כס הכבוד של אלוהים, בתיאור של הנביא יחזקאל בפרק א'. המילה מרכבה אינה מופיעה שם, אך הפמלייה והכס זכו לכינוי מרכבה, משרש רכב, האל רוכב על הכרובים.

3. נפגשים בשביל הגולן, 15.4.15
"נפגשים בשביל ישראל" הוא מפעל הנצחה שיזמה משפת אופנר, ששכלה את בנה אבי באסון המסוקים – מפעל להנצחתו והנצחת חללי האסון וחללי צה"ל בכלל. לפני עשר שנים החל המפעל – מסע לאורך שביל ישראל, מאילת ועד אנדרטת אסון המסוקים בשאר ישוב, שנועד לקירוב לבבות, הידברות, לימוד משותף ויצירת חוויה משותפת בין חלקי החברה הישראלית, חילונים ודתיים, שמאל וימין. המסע החל בשנה הטעונה והקשה של עקירת יישובי גוש קטיף. דומני שהשנה, מסע העשור, מתקיים שוב בשנה קשה וטעונה במיוחד, בעיצומה של מערכת בחירות מכוערת ומרושעת ואחריה. ההוויה הנרקמת בה, היא אנטיתזה ל"ווקסמניה" המתרגשת עלינו, וגם התיקון לאותה תופעה חולה.
אני קשור למסע משנתו השניה. מידי שנה אני מנחה תוכן במשך יומיים. לפני חמש שנים יצאתי בבוקר למסע בהר תבור וסיימתי את היום בחדר ניתוח בבית חולים "העמק". כעבור שלושה ימים חזרתי הביתה מגובס ועם פלטינות בקרסול. אולם דווקא הפציעה הזאת הידקה את זיקתי ואהבתי למפעל הנפלא הזה, והלוואי ויכולתי להתפנות וליטול בו חלק גדול יותר.
תרומתי הגדולה ביותר למסע, הייתה החיבור שלו לשביל הגולן, לפני שנים אחדות, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן. אז סטה המסע ממסלולו ואני ארגנתי את השבוע בגולן. גם השנה, בפעם השלישית, מתקיים שבוע בשביל הגולן, ואני לקחתי על עצמי להשתתף כמנחה תוכן למשך יומיים, בשבוע הזה.
המסלול היום נועד להיות ממרום גולן, דרך הר בנטל, הר חרמונית עד הר אודם, מהלך של 18 ק"מ בעליה צפונה. אולם בשל מזג האוויר הסגרירי, צעדנו עד אנדרטת עוז 77 ב"עמק הבכא", שהיה לעמק הברכה, ומשם חתכנו רגלית לקיבוץ אל-רום. שם ערכתי את הסדנה, שנועדה להתקיים בטבע ונעשתה במבנה מקורה ולאחר מכן צפינו בסרט על קרבות הבלימה ב"עמק הבכא", במלחמת יום הכיפורים.
כבר בשעות הבוקר, הליכתנו לוותה ברוח מזרחית עזה ובקור, אך השמיים היו תכולים והשמש זרחה. אט אט, השמים התכסו בעננים. הלכנו כל הדרך צפונה, כשמול עיננו המשתאות בוהק חרמון הסבא בלבן, באמצע אפריל, כאומר לנו שאולי אין מפטירין אחרי הפסח אפיקומן, אך השנה מפטירין גם מפטירין אחרי שביעי של פסח סופת שלגים. הנוף האביבי והפורח ליווה אותנו, הן בפריחת הטבע הפרוע והן בפריחת מטעי התפוח.
בהליכתי מול החרמון היפה, הלבן, נצמדתי ליובל, חבר קיבוץ גונן, וביקשתי שיספר את סיפור טיולו לחרמון. לפני 60 שנה, בפסח תשט"ו, אפריל 1955, יצא יובל עם שני חברים שכבר הלכו לעולמם, לטיול בחרמון, שהיה עדין תחת הכיבוש הסורי. השלושה נתפסו בידי הלבנונים, הובלו לביירות וישבו במשך שלושה חודשים בכלא הלבנוני.
יובל בן 82 אך לא נס לחו, ובגילו המופלג הוא משתתף מדי שנה במסע, מאילת ועד שאר ישוב. אני מכיר אותו כבר כעשר שנים, דרך המסע, אולם רק לאחרונה, בנבירתי בעיתוני שנות החמישים במסגרת מחקר אקדמי, נתקלתי בסיפורו. יובל אינו גאה במעשה ואינו מרבה לדבר עליו. "לא על כך תפארתי", הוא מציין. יתכן. אך הסיפור מרתק.

מהו מנחה תוכן?
בכל יום יוצאים שני מדריכים. מדריך ידיעת הארץ מטעם קק"ל ומנחה תוכן. מדי שנה יש נושא כללי ובכל יום נושא ספציפי. המנחה מכין ומנחה סדנת לימוד והידברות המתקיימת מדי יום. לרוב, המשתתפים ממשיכים בדיונים גם במהלך ההליכה אחרי סדנת הצהריים. אני לא מסתפק בסדנה, ובמהלך היום בכמה עצירות הדרכה, אני קורא ומסביר טקסטים שונים העוסקים בתוכן היומי.
השנה עוסק המסע במעגלי שייכות. כל שבוע מוקדש למעגל, מהפרט אל הכלל. השבוע הזה מוקדש לעולם. הנושא היומי היה "ונברכו בך משפחות האדמה". משפט זה הופיע בהתגלות האלוהית לכל אחד משלושת אבותינו. לצד הברכות הלאומית הפרטיקולריות, הבטחת הארץ וההבטחה להרבות את הזרע, ניתנת לנו שליחות אוניברסלית. מהי אותה שליחות? מהי אומרת?
לכך הקדשתי את הסדנה ואת הטקסטים שקראתי לאורך המסלול: מההתגלות לאברהם ומדרשי חז"ל על אודותיה. טקסט של הפילוסוף היהודי הגרמני פרנץ רוזנצווייג, לפיו רק כעם בגולה מפוזר בין הגויים יכול העם היהודי למלא את ייעודו, בהיותו משוחרר מכבלי האדמה, הריבונות, הצבא והמלחמות. לכן הוא התנגד לציונות, וראה בה נסיגה לשלב פרימיטיבי של היהדות. ולעומתו – טקסט של הפילוסוף היהודי האמריקאי, הרב פרופ' אברהם יהושע השל, שטען שייעודו של העם היהודי הוא להמשיך לכתוב את התנ"ך, וזאת הוא יכול לעשות רק כעם עצמאי וריבוני בארץ ישראל, ורק מתוך מציאות זו יוכל להגשים גם את שליחותו האוניברסלית. הבאתי קטע מהרצאתו הגדולה של בן גוריון בפני הפיקוד הבכיר של צה"ל ב-1950 – ייחוד וייעוד, המדבר על השליחות הכלל אנושית של המדינה היהודית, וקטעים מתוך מגילת העצמאות המדברים על המחויבות הזאת, בעבר ובעתיד. הבאתי את חזון השלום של ישעיהו, שחקוק על בניין האו"ם וקטע מנאומו של מרטין לותר קינג "יש לי חלום", המצטט מנבואת הנחמה של ישעיהו.
סיימתי בקריאת קטע מתוך ספרו החשוב של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים", המתאר את התרומה הגדולה של מדינת ישראל לאנושות, בתחומי הסיוע לאזורים במצוקה ואזורי אסון, סיוע בחקלאות וברפואה למדינות עולם שלישי ותרומתה למחקר המדעי. להבדיל מהתיאור המעוות של ישראל בידי תעשיית השקרים, זו ישראל האמתית. מדינה שהתרומה שלה פר-קפיטה לאנושות היא מהגבוהות, אם לא הגבוהה ביותר".

אתמול התחדשו הקרבות בקונייטרה וקול רעמי התותחים ליוו את מסענו. בדבריי בסדנה, העליתי על נס את המחווה ההומאנית של ישראל, המטפלת באלפי פצועים ממלחמת האזרחים בסוריה. סיוע כזה לאזרחי אוייב אינו מובן מאליו, בלשון המעטה.
בעקבות הדברים, ניגשה אליי אחת המשתתפות, והתרעמה על דבריי. היא שפכה קיתונות של זעם על בזבוז הכספים בניגוד ל"עניי עירך קודמים" כאשר אנו מסייעים למי שרוצים להשמיד אותנו, והצהירה שהיא מאחלת הצלחה לכל הצדדים במלחמה בסוריה.
כן, יש לנו הרבה עבודה בבית.