בשנת 1941, שנים ספורות לפני שהרומנים (גם ללא עזרת הגרמנים) טבחו ורצחו באכזריות רבה את מחצית יהודי רומניה, הקליט בניו יורק היוצר והזמר אהרון בלדף (1873-1960) יליד הומל בלארוס, שמעולם לא היה ברומניה את הלהיט הבא:

אך, רומייניע, רומייניע, רומייניע
געווען א מאל א לאנד א זיסע, א שיינע
אך, רומייניע, רומייניע, רומייניע
געווען א מאל א לאנד א זיסע א פיינע

דארט צו וויינען איז א פערגעניגן
וואס דאס הארץ גלוסט דארט קענסטו קריגן
א מאמאליגעלע, א פאסטראמעלע, א קארנאצעלע
און א גלייזעלע וויין, אהא

איי, אין רומייניע איז דאך גיט
פון קיין דאגות ווייסט מען ניט
וויין טרינקט מען איבעראל
מפארבייסט מיט קאשטאוואל

היי, דיגאדי דאם.

תרגום: רומניה ארץ מתוקה ויפה. לחיות בה זה אושר. כל שתרצה תמצא בה: ממליגה פסטרמה, נקניק בשר מעושן, וכוסית של יין.
רומניה ארץ טובה ללא דאגות בכל מקום שם שותים יין עם חתיכת גבינת קשקבל.

הנה השיר בביצוע היפה יותר של שװעסטער באַרי – האחיות באַרי:
https://www.youtube.com/watch?v=REoxY-iyVPU

יום רביעי 1.4.15 אנחנו נוסעים משדה התעופה בבוקרשט ישירות לטרנסילבניה שפירוש שמה הוא "מעבר ליער", ומעפילים בחושך להרי הקרפטים המושלגים, לעבר אתר הסקי פויאנה בראשוב.

מוולאד המשפד לדרקולה ולמלכה אליזבט השניה
אחד הנכסים התיירותיים החשובים ביותר של רומניה הוא ולאד המשפד ברומנית:
Vlad Ţepeş – ולאד צפש, המכונה גם "דרקוליה" Drăculea ( (1431-1476. ולאד המשפד היה הוויווד (שליט) של ולאכיה. אביו, ולאד דראקול, היה חבר במסדר הדרקון שהוקם על ידי הקיסר הגרמני במטרה להגן על הנצרות באירופה מפני המתקפות מצד האימפריה העות'מאנית.
ולאד המשפד נאבק לעצמאות ולאכיה נגד איומיה של האימפריה העות'מאנית, וידוע בעיקר בשל אכזריותו כאשר הוציא להורג אלפי אנשים (לדבריו – עשרות אלפים) באמצעות השחלת שיפוד: תקיעת ישבנו של אדם קשור על מוט מחודד והשארת האדם שם, עד שמשקלו יגרום לחדירת המוט לגופו ולמותו בייסורים – זאת הסיבה לכינויו: "המשפד". "צפש" (Ţepeş) מן המילה ţeapă שמשמעותה - יתד, מוט מחודד.
הכינוי הרומני שלו "דרקוליה" (Drăculea), נגזר מהמילה דראקול (Dracul, "השד") שנוספה לשם אביו, ככל הנראה עקב חברותו במסדר הדרקון, ומשמעו "הבן של דראקול". המילה "דראקול" פירושה ברומנית "שטן" או "שד", אך בימיו של ולאד ציינה גם "דרקון" והמקור האטימולוגי של המילה על כל משמעויותיה הוא המילה הלטינית דראקו, "דרקון".

ולאד המשפד והיהודים
בראשית דרכו נעזר ולאד המשפד ביהודים, אך בהמשך בגד בהם ורצח יהודים רבים. ולאד נעזר בחיילים יהודיים לכיבוש טרנסילבניה, אך לאחר מכן הפך את עורו ורדף את היהודים. פגיעתו ביהודי בוקרשט היתה כה קשה שרק לאחר שנים רבות התאוששה הקהילה.

ולאד המשפד והבריטים
צאצאי בני ולאד המשפד, ולאד צפלוש ומיכניה הרע, הם אבותיה של אליזבת השנייה מלכת בריטניה. בשנת 1893 הצטרפה מרי מטק, מצאצאי ולאד המשפד, למשפחת המלוכה הבריטית בעת נישואיה לנסיך ג'ורג', דוכס יורק, שהוכתר בתור המלך ג'ורג' החמישי ב-1910.
ב-2011, הנסיך צ'ארלס הצהיר בפומבי כי אילן היוחסין מוכיח כי הוא צאצא של ולאד המשפד, ובשל כך הוא מתחייב לעזור לשמר את האזורים המיוערים של טרנסילבניה.‏
אולי מוצאה של משפחת המלוכה הבריטית מדרקולה, ולאד המשפד, מסביר את היחס המתנכר שלהם לישראל והחרם שהטילו עליה.

הערפד דרקולה
למזלה של רומניה לקח הסופר האירי, יליד דבלין, אברהם "ברם" סטוקר Abraham "Bram" Stoker‏ (1847-1912) את דמותו של ולאד המשפד דרקולה כגיבור רומן האימה שכתב: "דרקולה". דרקולה נהפך בספרו לערפד מוצץ דם, חצי אדם חצי מפלצת, שמקום מגוריו הוא טרנסילבניה החצי הונגרית וחצי רומנית.
בעיירה בראן הנמצאת כ-20 קילומטר דרום מערב מהעיר בראשוב, נמצאת טירת בראן –המוצגת לתיירים כ"טירת דרקולה". הטירה שהתפרסמה בזכות הרומן של בראם סטוקר, הרוזן דרקולה היתה בעצם ארמון הקיץ של המלכה מריה.
ספק אם ולאד המשפד היה בכלל בטירת בראן, אבל הסיפור עליו טוב לתיירים. הטירה עצמה ציורית ונשקף ממנה נוף יפה, קו הגבול בין ולאכיה לטרנסילבניה.

על שום וצלב
אנו עולים במדרגות לטירת בראן, טירתו של דרקולה (בעצם של המלכה מריה), בינינו עולה פתאום במדרגות כלב זאב גדול ומתחכך במבקרים... אופס... אני נזכר, לא הבאתי שום...
לפני שיצאתי לרומניה הזהיר אותי הבן שלי שגמר לא מכבר קורס באוניברסיטת ת"א על דרקולה שלא לצאת לרומניה ללא שן שום. דרקולה כערפד עלול לדבריו להופיע בדמות זאב או עטלף, ורק שום או צלב מרתיע אותו. לא לקחתי. הכלב קצת משוגע מתחכך באנשים, ומעורר אי נוחות אבל... לא נהפך לדרקולה... הרבה כלבים משוטטים ברחובות רומניה.

מהר סיני לדרך השלום
אנחנו ממשיכים לעיירה סינָיָה. במרכז העיירה מלון של ישראלים בשם "רינה סינאיה" ועליו מונף דגל ישראל. על ידו מסעדה בשם נרגילה וממנה בוקע בקול מחריש אוזניים ומנדנד השיר "דרך השלום..." האוכלים במסעדה דיווחו כי האוכל בה איום.
העיירה סינאיה קרויה על שם הר סיני. מייסד העיר, הספטאר מיכאיל קנטאקוזינו, אחיו של השליט שרבאן קנטאקוזינו, ערך מסע לארץ הקודש וביקר בהר סיני, במנזר סנטה קתרינה, ובנה מנזר לזכר מסעו וחזרתו בשלום בשנת 1690 ומסביב למנזר התפתחה העיר.
אנחנו מבקרים בארמון פלש Castelul Peleş, ששימש למגורי הקיץ של מלך רומניה קרול הראשון.
צריחים נישאים כמתוך אגדה בלב כרי מרעה מוריקים. בארמון יש חדרים מרהיבים בעיקר בעבודות העץ בסגנון מוּרי, פלורנטיני, וצרפתי. אין ספור תקרות עץ מגולפות ועיטורי זהב. בנייתה החלה ב-1875 והסתיימה 39 שנים מאוחר יותר. ב-160 חדרי הארמון אירח צ'אושסקו את ניקסון, פורד, קדאפי, וכמובן גם את עראפת.
באולם התיאטרון המפואר מוצגות יצירות מקוריות של גוסטב קלימט אך מרוב עייפות אני שוכח לראותן.
הרומנים לוקחים כסף עבור צילום החדרים בארמון.

בראשוב
בראשוב Braşov, בהונגרית: Brassó; כ-253,200 נפש. שם העיר נגזר מהמילה הפצ'נגית "barasu", שמשמעותה "מצודה". הפצ'נגים הם עם טורקי שחי באזור בסביבות המאה ה-11 לספירה.
במאה ה-12 התיישבו בה סוחרים גרמנים מסקסוניה, שקראו לעיר "קרונשטאט". בין 1950 ל-1960 שונה שמה של העיר על ידי השלטונות הקומוניסטיים ברומניה ל-"Oraşul Stalin" – "עירו של סטלין".
אנחנו מבקרים בבית הכנסת "בית ישראל" נוסד ב-1901. בבראשוב היום כ-300 יהודים רובם מבוגרים. בחצר אנדרטה לזכר קורבנות השואה המנציחה 240 יהודים מבראשוב שנרצחו ע"י הנאצים ועוזריהם, מתוכם 38 ילדים. והנה הפתעה. במלחמת העולם השנייה נכבשה בראשוב על ידי ההונגרים שהיו בעלי בריתם של הנאצים, ההונגרים רצו לרכז את היהודים במחנות עבודה ולהשמידם, אולם בניגוד למקומות אחרים ברומניה, האוכלוסייה בבראשוב התנגדה וכך ניצלו חייהם של היהודים שגרו בה. בעיר שלושה חסידי אומות העולם.
בבית הכנסת מוצגת כעת תערוכה על אנה פרנק.
מבית הכנסת אנו הולכים לכנסייה השחורה – כנסייה גותית מהגדולות ביותר במזרח אירופה, שנבנתה ב-1477 על ידי הקהילה הגרמנית הלותרנית בבראשוב. בשנת 1689, באחד הקרבות בין הנוצרים לטורקים היא עלתה באש וקירותיה השחירו, ומכאן שמה. למרבה הצער הכנסייה השחורה סגורה.

סיגישוארה
עיר יפה. בניינים מפוארים ומקושטים. העיר הוכרה כמורשת עולמית ע"י יונסקו.
מצודת סיגישוארה היא מבנה סקסוני מפואר מהמאה ה-12, שמהווה את המרכז ההיסטורי של העיר העתיקה.
במהלך המאות ה-16 וה-17 היו בסיגישוארה כ-15 גילדות ו-20 תחומי מלאכת יד. על כל מקום בחומות רשום איזו גילדה היא האחראית על ההגנה. בעיר כיום יש רוב רומני ומיעוט הונגרי גדול.
אנו מטפסים למגדל השעון. גובהו 64 מטרים והוא נבנה בשנת 1556 על הגבעה של המצודה. במעלה המגדל ישנו מוזיאון היסטוריה, וכן נקודת תצפית מרהיבת עין על כל העיר.
ולאד צפש המשפד נולד בסיגישוארה. אביו היה ולאד דראקול, בנו של הוויווד הפופולרי מירצ'ה הזקן. בית הולדתו של ולאד מהווה כמובן אתר עלייה לרגל לתיירים רבים, ואנחנו כמובן לא פוסחים עליו. בכיכר, ליד הבית שוב מופיע כלב זאב... ושוב אין לי שן שום...

טרגו מורש Târgu Mureş; בירת מחוז מורש, בטרנסילבניה
העיר תועדה לראשונה בשנת 1332. ב-1405 העניק מלך הונגריה זיגמונד מלוקסמבורג זכויות מסחר לעיר. היישוב הפך לעיר באופן רשמי ב-1616, וב-1754 הפכה למושב בית המשפט העליון של נסיכות טרנסילבניה, דבר אשר הגביר את חשיבותה.
אברם ינקו (לא יהודי), שהיה ממנהיגי מהפכת 1848 בטרנסילבניה, היה פעיל בעיר כעורך דין לפני שהחל בפעילותו המהפכנית, ובמרכז העיר עומד פסל עם דמותו.
לפני מלחמת העולם השנייה היה בעיר רוב הונגרי 89 אחוז. 12.7 אחוז יהודים.
בתקופת צ'אושסקו הפעיל המשטר מדיניות התנחלות להגברת אחוז הרומנים בעיר ולדיכוי התרבות ההונגרית. כיום יש בעיר רוב רומני. במרץ 1990 פרצו מהומות אתניות קשות בעיר בין הרומנים להונגרים.
אנחנו מבקרים באנדרטה לזכר השואה. פסל עם דמויות יהודים, וכתובת: "זכור שואה". מהיעדרה של ה' הידיעה בכתובת אני מסיק שהונגרי ולא רומני הוא שכתב את הכתובת.
משם אנו הולכים לבית הכנסת על כיפותיו, צריחיו ועמודיו הדומה לכנסיה נוצרית.
בית הכנסת הגדול של טרגו מורש (רומנית: Templul Mare din Târgu Mureş, "הטמפל הגדול של טרגו מורש", הונגרית: Iskola utcai zsinagóga, "בית הכנסת מרחוב בית הספר") הוקם על ידי קהילת הסטטוס קוו בעיר. מראש הוא כלל אותודוכסים וניאולוגים.
בית הכנסת נבנה בשנים 1899-1900, ברחוב "בית הספר" (מכאן כינויו ההונגרי), טרגו מוּרש הייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית.
המיבנה תוכנן על ידי האדריכל היהודי-וינאי יעקב גרטנר (Gartner Jacob), ונבנה בכל הסגנונות. בחזיתו כתובת: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים."
בבית הכנסת יש 552 מקומות ישיבה, 314 באולם ו-238 בעזרת הנשים שבקומה השנייה.
מצבת שיש בבית הכנסת מנציחה את מיספר הנרצחים בעיר, 5943 יהודים שנשלחו לאושוויץ.
אנחנו מבקרים בבית התרבות המרהיב של העיר. מעליו כתובת: "היכל התרבות" ברומנית ובהונגרית. ההיכל נבנה בזמן שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית לכבוד הקיר"ה פרנץ יוסף. סגנון המבנה וינאי. חדר המראות והויטראז'ים מרהיב. באולם הקונצרטים בנוי עוגב עם 4400 צינורות.
ביציאה מול בניין העירייה היפה. נמצא הפסל הרומאי המפורסם: הלופה - הזאבה עם רֶמוּס ורומולוס היונקים מעטיניה... צ'אושסקו דאג לשים את הפסל הזה בכל כיכר בטרנסילבניה להראות להונגרים המגיארים כי הרומנים הם בעלי המקום כצאצאי הרומאים...
מגיעים בסופת שלג לביקז'. מעלינו יורדים פתיתי שלג, ואנחנו הולכים רגלית למעברי הביקז' כשקירות של כ-200 מטר מעלינו, ונחל הביקז' לצידנו, מראה מרהיב. בקצה סכר ענק ומפעל הידרו אלקטרי גדול ליצור חשמל. ברומניה המתקדמת (בניגוד לישראל) יש גם רכבת המונעת בחשמל.

סדר הפסח
ערב ליל הסדר אנו מגיעים לעיר פיאטרה ניאמץ. בטרגו ניאמץ, לידה היתה בשנת 1710 עלילת הדם הראשונה ברומניה. העלילו על היהודים ששחטו ילד נוצרי כדי להפיק ממנו את הדם הדרוש ליהודים לעשיית מצות של פסח. הפורעים ביצעו לינץ' והרגו חמישה יהודים ו-22 נוספים נכלאו ונכבלו באזיקים. כאשר נוכחו היהודים לדעת שהאלימות רק הולכת וגוברת, שלחו משלחת אל השליט דימיטריה קנטמיר. קנטמיר שלח שני אנשים מהימנים לחקור ולבדוק את הנעשה, ועל פי מסמכי התקופה האנשים הפריכו את הטענות נגד היהודים. נקבע שיש לשחרר את היהודים הכלואים ואת הנזיר שיזם את כל הפרשה כלאו בבית משוגעים לכל חייו.
בראש השולחן יושב האלוף (במיל') אביהו בן נון מפקד חיל האוויר לשעבר, שהקביל בסיפורו על פעולתו ליציאת יהודי אתיופיה עם סיפור יציאת מצרים.
בנוסף הוא סיפר סיפור מעניין: באחד המבצעים ביצע מטס של חיל האוויר בום קולי מעל דמשק. זמן מה לאחר מכן, הוא אסף ברכבו חייל בעל מבטא ערבי. בתחילה הוא חשב שהחייל דרוזי, אבל החייל סיפר לו שהוא עלה מסוריה לא מכבר. הצליח להימלט עם משפחתו דרך טורקיה.
"האם אתה זוכר ביום זה וזה את הבום האווירי מעל דמשק?"
"ודאי," הוא השיב. "זו אחת הסיבות שהחלטנו לעלות לארץ."
"למה?"
"קרה נס, כל החנויות של הערבים ניזוקו בבום ושמשותיהם התנפצו, ואילו כל חנויות היהודים נשארו שלמות!!!"
כמפקד חיל האוויר הוא מינה קצין שיחקור את התופעה המוזרה הזו. תוצאות המחקר גילו שהסיבה לתופעה המוזרה שרק חנויות הגויים נופצו – היתה שהסורים לא נתנו ליהודים לפתוח חנויות ברחוב הראשי בדמשק, אלא רק ברחובות הצדדיים הנמצאים בניצב לרחוב הראשי, כך שגל ההדף לא פגע בהן, ופגע רק בחנויות הערבים שברחוב הראשי. הנה לכם, האנטישמים משלמים מחיר.
שרנו שירי סדר בנוהל מקוצר. לא פתחנו את הדלת לאליהו הנביא למרות החשש מעלילת דם...
אכלנו מצות, מרק עם קניידלך, ובשר. היו חרוסת וחזרת, לא היו געפילטע פיש.

פיאטרה ניאמץ
העיר נקראה במקור "פיאטרה", ברומנית "אבן", סלע. בימי הביניים נקראה פעם גם "פיאטרה לוּי קרצ'ון" (Piatra lui Crăciun, כלומר "הסלע של חג המולד", בדומה לשם ההונגרי שלה Karácson-Kő) או "טרגו פיאטרה", (היריד של פיאטרה - Târgu Piatra). מאוחר יותר נוסף לשם "פיאטרה" גם שם האזור "ניאמץ" (ניאמץ = גרמני, זר) כדי להבדיל בינה לערים אחרות בשם פיאטרה.
אנחנו מבקרים בבית הכנסת מעץ שמסופר עליו שפעם בא אליו הבעש"ט. ולכן הוא נקרא בשם המעניין: "סינגוגה קתדרלה בעל שם טוב". בית הכנסת שנבנה לראשונה ב-1487 שופץ ב-2009.
על המנורה המרכזית פסל ברונזה גדול, דמות גבר עירום. אני שואל את הגבאי מיהו? זהו שמשון הגיבור מסביר הגבאי.
אגדה ידועה מספרת כי בבית הכנסת העתיק של פיאטרה ניאמץ מצא נסיך מולדובה במאה ה-16, פטרו רארש, מקלט מפני הטורקים כאשר רדפו אחריו. מסופר כי עזרו לו להתחפש ליהודי וכך ישב בבית הכנסת כשהוא עטוף בטלית.

הצייר הרומני הלאומי ניקוֹלאַיֶה יון גריגורֶסקוּ
אנחנו מגיעים למנזר אגפיה Agafia – מנזר המתוחזק רק ע"י נזירות. המנזר יפה ומטופח, הנזירות עומלות בחוץ בעבודות השדה, ובפנים המנזר במלאכת יד. הן אורגות ותופרות, ומוכרות את תוצרתן במקום.
במנזר אוסף תמונות של ניקוֹלאַיֶה יון גריגורֶסקוּ Nicolae Ion Grigorescu 1838-1907 הצייר הלאומי הרומני. גריגורסקו היה ממייסדי הציור הרומני המודרני. בצעירותו התמחה באומנות ציורי הקיר הכנסייתיים, שהיא בעלת מסורת עתיקה ברומניה, ובהמשך בתקופת צמיחת האימפרסיוניזם בצרפת, גיבש שפה פלסטית חדשנית שהשפיעה רבות על התפתחות האמנויות היפות ברומניה. ציורי הקיר של גרגורסקו במנזר לא מפתיעים: ישו, מרים עם ישו. ישו בירושלים, ועוד.
ההתמחות של גריגורסקו היא בציור דמויות כך שהן מביטות עליך מכל צד. אתה עומד מימין לתמונה, ישו מפנה אליך את מבטו ומסתכל עליך, וכך גם אם אתה עומד מימין.

הורה רומנית
אנחנו מגיעים לכפר טרפשטי בו נמצא מוזיאון מיוחד של האומן פופה ניקולי המפסל בעץ. בחצר ביתו כמו בכל בית רומני כפרי חפורה באר מים. אין לסמוך על אספקת המים הממשלתית. חדרי הבית מלאים ביצירותיו ובאוספים שונים. בת האמן שנפטר מנהלת את המקום.
אנחנו יוצאים לחצר, והנה הפתעה: שני זוגות, חיה ומרדכי יעקובי מגבת, ואירית דגמי ודוד אבני (אבי השחקן), לבושים בבגדים רומניים מסורתיים ופוצחים בריקוד רומני מרהיב. את חיה ומרדכי אני מכיר כרקדנים מופלאים מזה שנים בכל חגי הקיבוץ. איך הספיקו כבר להעמיד ריקוד בכוריאוגרפיה כה מושלמת, ללא זמן להתכונן, לפליאה היא.
ריקוד הזוגות מלהיב את הרוחות וכולם משלבים ידיים לריקוד הורה רומנית סוערת. ההורה הישראלית הרי מקורה בזו הרומנית.
וזה הזמן לספר שאירית דגמי שמפליאה כל כך לרקוד במחול הרומני היא שחקנית המעלה בתיאטרון הסימטה בתל אביב הצגה מקורית שלה ושל בתה בשם: "טיפול 10,000" ההצגה על הקורה במשפחה בגיל שישים. למרות כל ההפצרות היא אינה מוכנה לתת לנו קטעים מההצגה. אין ברירה צריך לראות אותה בשלמותה:
תיאטרון הסימטה:
http://www.hasimta.com/טיפול-10-000.html
הנה ראיון עם אירית דגמי ובתה יהלי דגמי חנדרוס
https://www.youtube.com/watch?v=DoHKHl_fUQg

צ'ורבה, קבב, וממליגה בעשרה שקלים
אנחנו ממשיכים לעיירה גורה הומורולוי. במסעדה בעיירה אני מחליט לנסות את האוכל הרומני ומזמין אוכל רומני טיפוסי. מרק צ'ורבה, קבב, וממליגה. הטעם פשוט מצוין. המחיר מפתיע: 10 ליי, (עשרה שקלים). איפה בארץ ניתן למצוא ארוחה במחיר כזה? במסעדה הרומנית ביפו לא תצאו בפחות ממאה שקלים, והאיכות רחוקה מזו.
ככלל ברומניה בארבעים ליי (40 שקל) תוכלו לאכול ולשתות כיד המלך.

מנזר וורונֶץ והשקר של בית דוד
אנחנו מגיעים למנזר וורונֶץ Voronet אחד המנזרים המפורסמים שבחבל בוקבינה שהמיוחד בו הם הציורים על קירותיו החיצוניים. המנזר נבנה במשך שלושה חודשים ושלושה שבועות ע"י שטפאן צֶ'ל מארה (הגדול) בעקבות נצחונו על התורכים ב- 1488.
הצבע השולט בציורים הוא הכחול הנקרא "כחול וורונֶץ". על הקיר הדרומי מצויר חוטר ישי, הגינאולוגיה של ישו עד דוד המלך. (לא נכון. ישו הוא לא מבית דוד, יוסף הנגר היה מבית דוד אבל הוא לא אביו של ישו).
על קיר נוסף ציור יום הדין. משמאל מוליך פאולוס את המאמינים (הרומנים), ומימין מביא משה את הכופרים (התורכים) למשפט.

כנסיות מעץ
במחוז מרמורש בצפון רומניה, ביישובים הפזורים על שתי גדות הטיסה, נבנו במהלך השנים כנסיות רבות עשויות מעץ. שמונה כנסיות עץ עתיקות נכללו על ידי אונסק"ו ברשימת אתרי המורשת העולמית.
אנחנו מגיעים לכנסיית "ניקולאה הקדוש" (Sf.Nicolae), בברסנה (Bârsana). הכנסייה נבנתה מעץ, בשנת 1711 על ידי הכומר יואן שטפנקה (Ioan Ştefanca), יחד עם בניו ועוד כפריים. בסביבות שנת 1795 הועברה הכנסייה לתוך הכפר, באמצע בית עלמין בו נקברו קורבנות מגפת דבר קטנה משנת 1742.
ב-1806 צוירו מחדש הקירות הפנימיים על ידי חודור טואדר (Hodor Toader), עם השפעות של בארוק ורוקוקו. הציורים בוצעו על העץ המדורג בעזרת חתיכות אריג מקובעות ומכוסות ברובד של סיד מעובד לפי מנהג התקופה.

סיגט – הבית של אלי ויזל
סיגט Sighetu Marmaţiei; בהונגרית: Máramarossziget; משמעותה המקורית של המילה "סיגט": "אי".
עד מלחמת העולם הראשונה הייתה סיגט בשליטה אוסטרו-הונגרית, ועברה לשליטת רומניה. בשנת 1940 שוב הועברה לשליטת הונגריה, ולאחר מלחמת העולם השנייה חזרה בשנית לשליטת רומניה. יהודים הגיעו לסיגט רק במאה ה-18 ורובם היו חרדים. אדמו"רים מחסידויות ספינקא, ויז'ניץ. וקרעטשניף. משפחת טייטלבוים כיהנו באדמו"רות חסידות סיגט במקביל לרבנותם. ב-1930 היוו היהודים 38% מכלל תושבי העיר.
בתחילת מלחמת העולם השנייה התגוררו בסיגט כ-10,000 יהודים, ובשנת 1941 נשלחו כאלף מהם, שלא היו בעלי אזרחות הונגרית, לאזור קמיניץ פודולסק שבפולין, ושם נרצחו. בחודש אפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו שחוסל עם העברת תושביו למחנה ההשמדה אושוויץ בארבעה משלוחים שבוצעו בין 16 ל-22 במאי 1944.
אנחנו מבקרים בביתו של אלי ויזל, ניצול השואה, בעל פרס נובל לשלום. בניין יפה בעל קומה אחת. היכן שהיום הסלון הייתה חנות המשפחה בה מכרו גרעינים. בבית מוצגים חפצים שונים ותמונת של המשפחה.
מורה להיסטוריה צעיר האחראי על המקום, מספר לנו על תולדותיו של אלי ויזל. אליעזר (אלי) ויזֶל נולד בסיגט ב-1928. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אימו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית ב-11 באפריל 1945. בנוסף לאלי שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הגדולות.
באוקטובר 2003, הקים נשיא רומניה, יון איליאסקו, ועדה של היסטוריונים בראשותו של ויזל, שנתבקשה לחקור את שואת יהודי רומניה. הוועדה, שבה לקחו חלק היסטוריונים ידועי שם ובהם ז'אן אנצ'ל, כתבה דו"ח מקיף על רדיפת היהודים בשטחים שנשלטו על ידי רומניה, לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה. יש לציין בחיוב כי רומניה משתדלת לעשות חשבון נפש על עברה.
אני שואל את המורה אם יש הבדל בין הנאראטיב הרומני להונגרי לגבי שואת היהודים. הוא עונה לי: " כן, יש הבדל גדול. היחס של ההונגרים פחות חיובי." הוא עצמו ממוצא מעורב, אימו הונגרייה ואביו רומני, והוא דובר את שתי השפות אבל מתקשה בהונגרית.
מחוץ לבית אני רואה פתאום דמות עם מגבעת. האם נותרו חרדים בעיר? אני מתקרב, הדמות מתגלה לי כצועני עם מגבעת. לפלא בעיני מדוע אימצו הצוענים את אופנת המגבעות החרדיות?

בית הקברות העליז – על מתים וצויקה
באזור מרמורש הירוק, לאורך נהר הטיסה על גבול אוקראינה, אנו מגיעים אל הכפר ספינצה. בית הקברות המקומי ידוע בכינויו: "בית הקברות השמח", את תואר העניק לו עיתונאי צרפתי שביקר במקום לפני כשלושים שנה.
שמונה מאות מצבות מעץ עם רקע כחול, סמל לתקווה ולחופש, ועליהן מגולפים מוטיבים בצהוב, סמל לפוריות (אם לנפטר או הנפטרת היו ילדים רבים) אדום – תאווה, ירוק – חיים. בראש כל מצבה מגולף ציור, ומתחתיו חמשיר. וכך, על מצבתו של בעל בית מרזח מתנוסס דיוקנו במקום עבודתו, ומתחתיו חרוטות השורות הבאות: "כאן נח תואדר / יותר מכל אהב את מנעמי החיים / לשתות ולנשק את כל הנשים / אבל כשהזדקן, מתה התשוקה / ולכן החליט למות איתה."
רבים מהציורים מנציחים את הנפטרים במשלח ידם: סוחר עצים, נגר, רועה צאן, צייד, אישה טווה בפלך, מורה ליד שולחן בכיתה, אח לבוש לבן ומזרק בידו, רפתן חולב פרה, קצב מבתר כבשה בקופיץ, כנר מוביל תהלוכה ובראשה חתן וכלה. חקלאי עני מונצח עם סוסו ומחרשתו, ואילו חקלאי שהתבסס, ליד טרקטור חדיש.
במקרים של מוות טראגי, הציורים מתארים את רגע האסון: אישה שקיפחה חייה בשרפה שאחזה בבית חרושת לטקסטיל שבו עבדה, אדם שנהרג בשעה שלמד לנהוג בטרקטור. מותו של הרועה יאן סאוליק מונצח בשתי תמונות: בראשונה הוא מטפל בצאנו וקנה-רובה מופנה לצווארו, בתמונה השנייה הוא מוטל ערוף ודם קולח מצווארו.
הקידמה שהגיעה בעשורים האחרונים לאזור שכוח האל הזה, מתבטאת בציורים רבים של מוות בתאונת רכבת, משאית, מכוניות שהתנגשו זו בזו, או מכונית שהולך רגל תמים שרוע מתחת לגלגליה. בכל הציורים, הנהגים לבושים בבגדים מודרניים, ואילו קורבנותיהם בתלבושת מסורתית, אף שאינה לבוש יומיומי, והיא נשמרת לימי חג. מתחת למצבתה של ילדה בת שלוש נכתב: "שתישרף בגיהינום, נהג מונית ארור / שהגעת מסיביו. / רומניה היא ארץ רחבת ידיים / האם לא יכולת למצוא מקום אחר לעצור בו / אלא לפני ביתי / ולהרוג אותי?"
הכנות וההומור שבניסוח המצבות, הם פרי יוזמתו של יואן סטאן פטרש, נגר וגלף עץ, שחי במקום והתפרנס מעבודות עץ מגולפות, בעיקר שערי כניסה לבית ותמונות לקישוט הכתלים. ב-1935 החל פטרש לגלף מצבות עץ עבור נפטרים.
אין סודות בכפר קטן, והכול ידעו למשל שדומיטרו הולדיס מת משתיית יתר. בציור הוא נראה מרוקן בקבוק אל גרונו כששלד שחור לופת את רגלו. הכיתוב מספר ש"צוייקה היא צרה צרורה / מוציאה מהדעת ומענה / היא בילבלה לי את הראש / והתפגרתי בגיל ארבעים ושלוש."
אנחנו נכנסים לכנסייה הצמודה לבית הקברות. הכומר מברך אותנו לשלום ומספר על היחסים הנפלאים שהיו פעם בכפר בין הרומנים ליהודים. המדריך מתרגם את דבריו לעברית, ומוסיף שהכול שקר. נסעה איתו פעם תושבת הכפר לשעבר וסיפרה לו על היחס הקשה שגילו כלפי היהודים...
בצמוד לבית הקברות נמצא כמובן דוכן למזכרות. חיים בן תור המדריך ממליץ על הצויקה שנעשית במקום ע"י איכרה רומנית.
צויקה: Ţuica הוא משקה אלכוהולי רומני מסורתי המוכן משזיפים.
הצויקה מיוצרת על ידי התססה של שזיפים בתוך סיר גדול וזיקוק המשקה, עד לחוזק של בין 30% ל-40% אלכוהול. צויקה שעברה זיקוק כפול נקראת פאלינקה (pálinka, מילה ממוצא הונגרי), בחוזק של בין 40% ל-55% אלכוהול.
האיכרה מייצרת בביתה את הצויקה וממלאת את המשקה בבקבוקים משומשים של קוקה קולה, נס טי, וכדומה, למרות החשש מפיצוץ הבקבוק אני קונה מהאיכרה את הצויקה. השותים אותה בארץ, מאד משבחים את טעמה ואיכותה, ומאד נהנים ממה.

קלוז' או נפוקה
מקור שמה של העיר, קלוז', מהשם הלטיני "Castrum Clus", שהאיזכור הראשון שלו הידוע בימינו היה במאה ה-12, בתור המצודה של העיר. פירושה של המילה "clus" בלטינית הוא "סגור", והשם מיוחס להרים ולגבעות המקיפות את העיר ו"סוגרות" עליה. הסבר אחר גורס כי מקור השם בשפה הגרמנית, מהשם Klaus או מהמילה הארכאית Klus (שמשמעותה: "מעבר הרים" או "מחסום". החל מסוף המאה ה-16 נודעה העיר בעיקר בשמה ההונגרי, Kolozsvár (קולוז'וואר) או בשמה הגרמני Klausenburg (קלאוזנבורג), שכן היא היתה חלק מנסיכות טרנסילבניה ומממלכת הונגריה, מאוחר יותר היתה חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית ורוב אוכלוסייתה היתה דוברת הונגרית.
לאחר שהעיר עברה לריבונות ממלכת רומניה ב-1918, שוּנה שמה לשם הרומני Cluj (קלוז'), ומתוך כוונה להדגיש את מקורה העתיק הטרום-הונגרי של העיר, נוסף לה בשנת 1974 בימי השלטון של ניקולאה צ'אושסקו שמה הרומי הקדום, אולי ממוצא דאקי, נאפוקה, וכך קיבלה את השם קלוז'-נאפוקה (Cluj-Napoca).
העיתון ההונגרי אוי קלט (בהונגרית – "Új Kelet" – "מזרח חדש"), נוסד בקלוז' (קולוז'וואר) ביוזמת חיים וייסבורג, מנהיג ציוני בן העיר, ויצא לאור לראשונה ב-1918. עם סגירתו ב-1940 בפקודת השלטונות עבר העיתון לארץ.
העיר הינה עיר אוניברסיטאית ובה פקולטות רבות.
בגשם שוטף אנחנו מסיירים במרכז העיר שם נמצאת הקתדראלה הקתולית, בית האופרה היפה, וכמובן כמו בכל מקום בטרנסילבניה הפסל של הלופה הזאבה המניקה את רמוס ורומולוס.

צ'רדש וגולש הונגרי
מקלוז' בירת טרנסילבניה אנחנו יוצאים בערב לסבדיסלה, כפר הונגרי טיפוסי לארוחת ערב הונגרית טיפוסית, עם מופע פולקלור הונגרי טיפוסי.
ההונגרים מקבלים את פנינו בלבוש מסורתי. קבוצת נגנים מפליאה בניגונה. הכנר פשוט מצוין. והנה שלושה זוגות רקדנים מפליאים בריקוד. והאוכל, האוכל פשוט מצוין. לטעמי, הטוב שזכיתי לו ברומניה. מרק ירקות, גולש עם נוקדלי (בצקניות) וקינוח. חוויה.
מרבקה מיכאלי למדתי איך אומרים תודה. "קֶסֶנֶם בזק", ואני משתמש במילה הזו קֶסֶנֶם. תענוג לומר אותה.
בזמן הארוחה איני יכול שלא להיזכר בסיפוריו של ידידי אמנון קומלוש שהוריו באו מהעיר ארד מטרנסילבניה, וניצלו מאימי השואה ואכזריות ההונגרים. אביו היה אומר תמיד על המגיע להונגרים: "הונגרי קטן חבל קטן, הונגרי גדול חבל גדול..." נסו לומר זאת במבטא הונגרי...

הרבה מלח
אנחנו מגיעים למכרות המלח בעיר טורדה, המשמשים כיום כמקום מרפא לאנשים הסובלים מבעיות נשימה. נדחקנו בקושי בין אלפי ילדים רומנים (הגענו בדיוק בחופש הפסחא וימי פעילות של"ח של ילדי רומניה) יורדים כ-80 מטר בשתי מעליות אל מעמקי האדמה. למטה נמצא אגם מים, וניתן לשוט בו עם סירות קטנות.
מכרה המלח ויליצ'קה בפולניה הרבה יותר גדול ומרהיב.

אלבה יוליה Alba Iulia נאראטיבים מתנגשים של מדינה דו לאומית
העיר אלבה יוליה, בגרמנית קרלסבורג, ובהונגרית: Gyulafehérvár. הייתה בעבר בירת נסיכות טרנסילבניה ולזמן קצר בירת הנסיכויות הרומניות שאוחדו תחת שלטונו של מיכאי האמיץ. ב-1 בדצמבר 1918, אסיפת נציגי המיעוטים של טרנסילבניה שהתכנסה בעיר זו החליטה על הצטרפות טרנסילבניה לרומניה.
אנחנו נכנסים דרך השער המערבי היפה של המצודה שנבנתה ב-1714-38 לאנדרטה לזכרם של האיכרים שמרדו באדוניהם והוצאו להורג באכזריות. משם דרך פסלו של מיחאי ויטיאזו (האמיץ) שאיחד לראשונה את רומניה בשנת 1600, איחוד שנמשך שנה בלבד, אנו נכנסים לכנסייה האורתודוכסית הרומנית – "כנסיית ההכתרה", שנבנתה ב-1921 בצורת צלב יווני (שווה זרועות), ובה הוכתרו מלכי רומניה. סביבה גן ומגדל שעון בגובה 58 מטר. מעל הכנסייה מתנוסס בגאווה דגל רומניה האדום, צהוב, כחול.
מימינה, לא רחוק ממנה, נמצאת הכנסייה הקתולית העתיקה יותר – קתדרלת "סן מישל" מהמאה ה-15 שנבנתה על חורבות כנסייה רומנסקית שהרסו הטטרים ב-1241. כאן קבורים נסיכי טרנסילבניה ההונגריים. זר בשלושת צבעי הדגל ההונגרי אדום, לבן, ירוק, מקשט בצנעה (כדי לא להרגיז את הרומנים) את קבריהם.
אי אפשר שלא לעשות הקבלה אלינו. ברומניה שני נארטיבים לאומיים, הרומני-אורתודוכסי, וההונגרי-קתולי, בדומה אלינו הנאראטיב הישראלי – מול הנאראטיב הערבי-מוסלמי-פלישתינאי. ברומניה המיעוט ההונגרי נחלש ונהפך למיעוט גם במקומות בו היה רוב.

סיביו העיר ולא הנקניק
העיר סיביו Sibiu, בגרמנית: Hermannstadt; הונגרית: Nagyszeben), נחשבת לפנינת התרבות הרומנית. ככרות העיר בנויות בסגנון הברוק, פרנץ ליסט ויוהן שטראוס עבדו כאן. סיביו נוסדה בימי הביניים על ידי הגרמנים הסקסונים, ומאוחר יותר הוקפה בחומה חזקה. היו בעיר 19 גילדות של בעלי מלאכה שכל אחת מונתה להגן על אחד מ-39 המגדלים על החומות. וכן, היא ידועה יותר בזכות הנקניק שיוצר בה, "נקניק סיביו", העשוי מבשר סוסים.
העיר שומרת על מאפייניה הגרמניים ודומה לערים גרמניות-אוסטריות דומות.
כיום העיר רומנית כמעט לחלוטין. המנהיגות הסקסונית התייצבה בזמן מלחמת העולם השנייה לצד הנאצים. החלטה זו גרמה לסובייטים שלאחר מלחמת העולם השנייה לגרש את הגרמנים של רומניה למחנות עבודה בברית המועצות. ב-1989, כשרומניה פתחה את גבולותיה, עברו הסקסונים, כמעט עד האחרון שבהם, למולדת ההיסטורית שלהם – לגרמניה.
בכיכר הגדולה והיפה של העיר, פיאצה מארה, דוכנים רבים. עושים כאן את המאכל ההונגרי קיורטוש, על גחלים.
אנו הולכים על גשר הברזל שהוקם בשנת 1859. על הגשר המקורי מעץ שלימים נקרא "גשר השקרנים", מסופר שתושבים רבים היו מתאספים במקום בזמנם הפנוי ומרבים ברכילויות ואף אהבו להגזים ולהפריח שמועות שקר. כמרי העיר התרעמו מאוד מהתופעה וגינו את השקרים שהופצו שם. מאז המאמינים אומרים שמי שעובר על הגשר ואומר שקר יביא להתמוטטותו במקום.
אני נכנס לכנסיה האוונגלית הגדולה והיפה Biserica Evanghelica, הכנסייה שהיתה בעבר כנסייה קתולית שהוקדשה לבתולה מריה, הוקמה בשנים 1520-1320. המגדל שלה גובהו 73 מטר, ונוף נפלא של העיר משתקף ממנו. במאה ה-16 אימצה הקהילה הסקסונית בעיר את רעיונות הרפורמציה והפכה את הכנסייה לפרוטסטנטית.
האישה העומדת בשער מדברת רק רומנית וגרמנית, מבקשת 5 ליי דמי כניסה לכנסיה, ו-20 ליי למגדל.
בכנסייה נראה עוגב בינוני, ואני מנסה לשאול אותה אם באמת יש לו בהתאם לכתוב 6000 צינורות. אני שואל בגרמנית רצוצה, ומקבל הרצאה ארוכה בגרמנית שוטפת שאת רובה איני מבין על העוגב, היכן יוצר בגרמניה, ומה יש בו. אכן יש לו 6000 צינורות. אני מצטער שאין לי הזדמנות לשמוע אותו בפעולה.
משם אני מגיע למוזיאון הלאומי ברוקנטל, ע"ש הברון המושל הסקסוני שבנה אותו, שנפתח לקהל עוד בשנת 1817, והוא הראשון מסוגו ברומניה.
מבלי שאומר מילה, מציעים לי בקופה כרטיס פנסיונר ולמרות העלבון הקל אני לא מכחיש ולוקח אותו, וכמובן מקבל הנחה. אם כבר, אז כבר. בקומה הראשונה אוסף יפה של אמנות איטלקית ופלמית, בקומה השנייה אוסף אמנות רומנית. קיר שלם מוקדש לגרגורסקו. בניגוד לציורי המנזר כאן הציורים הם בסגנון אימפרסיוניסטי מודרני. בקומה נמצא גם ציור של הצייר הישראלי מרסל ינקו יליד רומניה.

יהודים עם יקר – הגרמנים לא פחות
כידוע רומניה התרוקנה מיהודים. חצי הושמד בשואה [האומנם? – אב"ע], ואת החצי השני צריך היה לקנות. הרומנים קיבלו סכומי עתק. עבור כל יהודי שולם כ-250 דולר (לשם השוואה למלך מרוקו שולמו 150 דולר לראש).
ברומניה גם היתה אוכלוסייה כפולה של גרמנים, כ-800 אלף נפש, וממשלת גרמניה קנתה אותם ורובם היגרו לגרמניה. כפרים גרמניים רבים שחיו על אדמתם מאות שנים התרוקנו מתושביהם הגרמניים ואת מקומם תפסו הצוענים.
ידועה בייחוד הסופרת הגרמנייה, אזרחית רומניה, לשעבר הרטה מילר: Herta Müller‏, שנולדה ב-1953, ברומניה. אביהּ שירת בימי מלחמת העולם השנייה בוואפן אס.אס. ואחרי המלחמה התפרנס כנהג משאית. אימהּ נשלחה אחרי המלחמה לכמה שנים למחנה עבודת פרך באוקראינה. לאחר שסיימה בית ספר תיכון, למדה מילר באוניברסיטת טימישוארה ספרות גרמנית וספרות רומנית.
ספרה הראשון, "Niederungen", ראה אור ברומניה בשנת 1982, בשנת 1987 היגרה לגרמניה המערבית.
בשנת 2009 הוענק לה פרס נובל לספרות על ש"היטיבה לתאר נופים של חסרי-מולדת בשירתה הדחוסה ובפרוזה התכליתית שלה." יצירתה מתמקדת בתיאור החיים ברומניה הקומוניסטית של ניקולאה צ'אושסקו.

עגלה עם סוסה – היידה ביבי, היידה שרה
בדמיון רומניה נראתה לי כארץ שהתחבורה בה ממקום למקום נעשית על עגלות הרתומות לסוסים, והנה, לאורכה ולרוחבה של דרכי רומניה נעות מכוניות, ולא רק דאצ'יה.
פעם אחת בלבד ראיתי עגלה על הכביש הראשי ובה משפחת צוענים, גברים נשים וילדים.
העגלות נותרו אם כן כאטרקציה תיירותית. מסיביו אנחנו נוסעים לכפר רומני בשם סיבייל אל האיכרה הגברת רגינה, אצלה אנו אמורים לסעוד ארוחה רומנית טיפוסית.
בפתח הכפר מחכות לנו על עגלות פתוחות הרתומות לסוסים. בחוץ אפס מעלות, קור אימים. מישהי שרה: "עגלה עם סוסה בשדה תאארוץ..." ואני נזכר בשיר הילדים של פניה ברגשטיין:
"אבא בא עם עגלה
נעלה כולנו
דיו, סוסתי קלה
די – הנה הגענו!"
בגבת היו מזרזים את זיכרונה הפרֵדה במילה "דיו!" – למיטב זיכרוני, העגלונים יוצאי רומניה איצ'ה מאייר ואביו יהושע, גם כן היו אומרים לסוסים דיו!
אני שואל את הרכב הרומני איך מזרזים את הסוס ברומנית? "היידה," הוא עונה לי. עכשיו הכל מובן לי. אני מבין מדוע זה תמיד בוועידת הליכוד צועקים: "היידה ביבי, היידה שרה..."
אצל האיכרה אנחנו מקבלים מטעמים רומניים כיד המלך. סלט חצילים נפלא, צ'ורבה, קבב, בשרים למיניהם או דגים, בליוויי יינות, וצויקה, ליקר השזיפים המפורסם. מנה אחרונה אכזבה. לא פאפאנש. אותה נזכה לטעום רק ביום האחרון.
לסיום קצת שירים וריקודים רומניים.

כנסיית קברי רומניה או האישה כקורבן
אנחנו מגיעים לעיירה קורטיאה דה ארגש, מקום מושב נסיכי ולאכיה. המנזר בה (Curtea de Arges) הוא מקום קבורתם של מלכי רומניה, ומקום עלייה לרגל למאמינים ולתיירים מכל העולם.
המנזר שנבנה בין השנים 1512-1517 על ידי נאגואה בסרב (Neagoe Basarab) – שליט רומניה, בנוי בסגנון ביזנטי, עם אלמנטים של אומנות פרסית, ארמנית, וגאורגית. פנים הכנסייה מרשים. ציורי שמן מפוארים של מלכי רומניה, פרי יצירתם של טובי ציירי צרפת מאותה התקופה, איקונות רבות מזהב, לוחות זהב עם כיתוב פרי ידה של המלכה אליזבט (Elizabeta).
כאן קבורים בסרב (Basarab), רדו נגרו (Radu Negru) – חתנו של בסרב שהמשיך במלכת טיפוחו של המנזר אחרי מות חמו, וזוגות המלוכה: קרול הראשון (Carol I) ואליזבט (Elizabeta) והמלך פרדיננד (Ferdinand) ומריה (Maria)..44444
האגדה על הבנאי מנולה (Manole): נאגואה בסרב רצה לבנות את המנזר היפה ביותר בארצו, לכן הוא שכר את שירותיהם של עשרת הבנאים הטובים ביותר ובראשם מנולה (Manole) הבנאי הטוב מכולם, והורה להם לבנות לו את המנזר שכמותו עוד לא נבנה. מנולה והבנאים החלו במלאכתם במרץ רב, אך הקירות שבנו ביום התפוררו בלילה. בסרב הזועם איים על מנולה שאם לא יצליחו להקים את המנזר אזיי יוציאם להורג. מנולה המודאג נרדם לזמן קצר וחלם שמלאך בא אליו ואמר לו שקירותיו של המנזר יחזיקו מעמד רק אם ייבנו על גופת אחת הנשים של הבנאים. הוא סיפר את חלומו לשאר הבנאים, והם סיכמו שהאישה הראשונה שמגיעה למקום תהיה לקורבן. לרוע מזלו של מנולה אשתו הגיעה ראשונה, היא הוחזקה בכוח ובנו עליה את קירות המנזר.
בסרב ראה את מלאכתם והיה מרוצה מאוד לכן חשש שמנולה יבנה כמותו בניינים נוספים, לכן הורה להם לעלות על גג המנזר, והפיל את הסולם בכדי שלא יוכלו לרדת. מנולה ושאר הבנאים בנו לעצמם כנפיים משאריות קרשים של הבנייה וניסו לעוף ארצה, אך לרוע מזלם כולם התרסקו ומתו. במקום בו נפל מנולה פרץ מעיין מים שנקרא על שמו (Fantana Mesterului Manole).
בצד הדרומי של הכנסייה, במקום בו הוקרבה אשתו של מנולה ניתן לראות על הקיר סימבול עם כיתוב באדום המציין את המיקום בו קבורה אנה (Ana) אשת הבנאי מנולה.
האישה תמיד קורבן.

מה לא רואים בכפרי רומניה
לאחר מאות קילומטרים של נסיעה בין כפרי רומניה לא ראיתי מה שרואים בכל כפרי פולניה, ואוקראינה. ברומניה בכל חצר רואים תרנגולות, בשדה רואים כבשים, אבל לא רואים כלל פרות, קאצ'קעס, וגאַנדזאלעך. (ברווזים ואווזים). אין לי הסבר לכך.

בוקרשט
מגיעים לבוקרשט עיר של שני מיליון איש. על גדות הנהר כתובות:
rep moldova simte romaneste!
Basarabia e araomania!
הרומנים מזדהים עם הרפובליקה הקטנה מולדביה שהרוסים קרעו מרומניה ומנסים למנוע ממנה להתאחד בחזרה עם רומניה.
השם בוקרשט בא מהמילה הרומנית ממקור דאקי קדום - "בּ‏וּ‏קוּ‏רייֶ‏ה" bucurie, שמובנה "שמחה". משום מה העוברים והשבים אינם נראים שמחים.
בוקרשט נקראת "פריז הקטנה", או "פריז של מזרח אירופה". חלק מבנייניה ההיסטוריים המרשימים נבנו על ידי אדריכלים צרפתיים או שוויצרים, ומוטיבים ארכיטקטוניים פריזאיים שולבו בחזותה למשל "שער הניצחון", (היה סגור ועטוף לשיפוצים) וכן עיצוב השדרה המרכזית שלה "האחדות", בצורה המאזכרת את ה"שאנז אליזה", בכל זאת בוקרשט איננה פריז. ואפילו לא בודפשט. איזו עליבות שורה על העיר.
בביקור הראשון בבוקרשט אנו עורכים סיור במוזיאון הכפר. הרומנים הביאו בתי עץ ממקומות שונים ברומניה. כל איזור וסגנון הבניה שלו, סגנון שנעלם.

מוזיקה רומנית וצוענית - קונגרס בני הרומה
את הערב האחרון אנחנו מקדישים לחגיגת פרידה מרומניה, ויוצאים לחגוג בערב רומני טיפוסי, עם ארוחת ערב רומנית טיפוסית, עם פולקלור רומני טיפוסי.
ההתחלה מבשרת טובות, התזמורת מנגנת מוזיקה שקטה ומוכרת, ואחר אף עוברת ל"הבה נגילה" ו"הבאנו שלום". יש הרוקדים הורה. אבל הנה שינוי, הזמרת מתחילה לשיר בקול רם. הרמקולים שואגים, לא ניתן לשוחח. וכך זה נמשך ונמשך עד המנה האחרונה סוף סוף הגיע הפאפאנש, סופגניה עם ריבה.
והנה לאולם נכנסת קבוצה של גברים כהי עור עם מגבעות של חרדים. אנחנו מזהים מייד הצוענים. גברים רבים, רק שתי נשים. אחד הצוענים מניף שלט ובו כתוב: Opere Roma! מסתבר שהם הגיעו לכינוס בינלאומי של צוענים מכל אירופה. קרואטיה, סרביה, איטליה, וכו'.
ביציאה מן האולם עומדת ילדה צוענייה ומוכרת פרחים. היא משדלת את כולם לקנות, ולא עולה בידה. אני נותן לה ליי אחד כנדבה, אבל היא רוקעת ברגלה ודורשת בקול: "עשרה ליי!" ציגיינערס...

תעלומת עָם הרוֹמָה
צוענים או בני רומה הם עם נוודים שמקורם באזור צפון-מרכז הודו. הם החלו להגר צפון-מערבה בסביבות המאה ה-11, והגיעו לאזור איראן.
הצוענים, שהתמחו בעבודות מתכת, הובאו כנראה לאירופה על ידי צבאות הטאטארים החל מהמאה ה-14 לספירה. תפקיד הצוענים היה במתן שירותים לצבא הטאטארי, אולם לאחר שהטאטארים נסוגו מאירופה, הצוענים לא נסוגו איתם. הצוענים בלטו בסביבתם באורח חייהם הנוודי, בגוון עורם הכהה ובשפתם השונה מאוד מהשפות האירופאיות והקרובה לסנסקריט. שפתם של הצוענים, שפת הרומאני, שייכת לענף ההודי-ארי של קבוצת השפות ההודו-איראניות ממשפחת השפות ההודו-אירופיות.
בני רומה נהגו להציג את עצמם כנוצרים, ולעיתים אף ככאלה שנמצאים באמצע מסע עלייה לרגל. בעקבות כך רבים מחבורות בני רומה היו מוגנים באמצעות כתבי חסות שנתנו להם השלטונות המרכזיים.
המקצועות המסורתיים בהם עסקו הצוענים היו רוכלות, עבודת מתכת, סחר בבהמות ובידור, כגון נגינה וריקוד (לדוגמה הריקוד הספרדי-צועני פלמנקו).
בני רומה תוארו כגנבים, רמאים, בורים, בטלנים, עובדי אלילים, מזוהמים, מגלי עריות, גנבי ילדים ועוד. גילויי העוינות כלפי בני רומה מצד האוכלוסייה המקומית ומצד השלטונות הלכו וגברו, עד כדי מתן צווי גירוש. צו הגירוש הראשון הוצא על ידי הרייכסטאג הקיסרי הגרמני בשנת 1497. שנים ספורות לאחר מכן ניתנו צווים דומים בספרד, בפורטוגל, בערי המדינה של איטליה ובצרפת. באנגליה צו הגירוש הראשון הוצא ב-1530, ובסביבות השנים האלה הוצאו צווים דומים באירלנד, בהולנד, ובארצות סקנדינביה. העונשים שניתנו למפרי צווי הגירוש, גברים ונשים כאחד, כללו גילוח שיער הראש, מלקות, כריתת אוזן אחת או שתיים, מאסר עם עבודת פרך וכיוצא בזאת. בני רומה שנתפסו הוגלו לקולוניות של כל מדינה ומדינה.

שואת הצוענים
במהלך מלחמת העולם השנייה השמידו הנאצים בין 220,000 לחצי מיליון בני רומה במחנות הריכוז ועל ידי האיינזצגרופן. יש חוקרים הטוענים כי מספרם מגיע עד ל-1.5 מיליון בני אדם.
הצוענים הציבו בפני האידיאולוגים הנאצים בעייה – רומאני, השפה הצוענית, היא אחת השפות האינדו-אריות, ומוצאה בצפון הודו. מוצאם של הצוענים הוא בשבטים אריים מהודו, ולכן, על פי תפיסת הנאצים, הצוענים לא פחות אריים מן הגרמנים עצמם. הפתרון הנאצי הוא השמדה בגין היותם "יסודות א-סוציאליים".
הנאצים הבדילו בין הצוענים בני שבטי ה"רומה", וחלק מצועני ה"סינטי". בני-רומה שייכים לדידם ל"טוהרת הגזע הנמוך", וככאלה הושוו ליהודים, והם רוכזו ברבעים מיוחדים של גטאות מרכזיים בפולין, ונטבחו במחנות ההשמדה: סוביבור, טרבלינקה ואושוויץ (שם ערך ד"ר יוזף מנגלה בילדיהם ניסויים).
ב-1936 הורחבו חוקי נירנברג והוחלו גם על הצוענים; כמו מן היהודים, גם מן הצוענים נשללה זכות ההצבעה ב-7 במרץ 1936. החל באותה שנה נשלחו צוענים גרמניים למחנות ריכוז, שם הם סומנו כ"יסודות אנטי-סוציאליים", ביחד עם חסרי-בית וזונות. בספטמבר 1939 הורה ריינהרד היידריך להעביר את כל הצוענים מגרמניה לתחומי הגנרלגוברנמן, אך הוראה זו בוצעה רק חלקית. כמו היהודים, גם הם נכלאו בגטאות, כולל גטו לודז' וגטו ורשה (אפריל-יוני 1942), שם הם היוו מעמד נפרד.
במזרח איתרו צוותי איינזצגרופן מחנות נודדים של צוענים ורצחו את יושביהם במקום.
ב-16 בדצמבר 1942 ציווה הימלר לשלוח לאושוויץ צוענים שדינם מוות. עבור בני רומה באירופה קיבלה פקודה זו משמעות דומה למשמעות ועידת ואנזה עבור היהודים. כשנה לאחר מכן, ב-1943, ציווה הימלר שצוענים וצוענים-למחצה ייחשבו "באותה רמה כמו היהודים ויישלחו למחנות ריכוז."
ממשלותיהן של המדינות ששיתפו פעולה עם הגרמנים, ביניהן הונגריה ורומניה, תרמו גם הן לתוכנית הנאצית לחסל את צועני אירופה, אך בקנה מידה קטן יותר; רוב הצוענים בשתי מדינות אלו ניצלו. ממשלת הונגריה שלחה לאושוויץ 30,000-70,000 צוענים, וממשלת קרואטיה 26,000.‏ צוענים נשלחו למחנות ריכוז והשמדה גם מהולנד, בלגיה, לוקסמבורג, איטליה, צרפת, פולין, השטח הכבוש של ברית המועצות והמדינות הבלטיות. ממשלת רומניה של יון אנטונסקו הפעילה מחנות ריכוז משלה בטרנסניסטריה, שם מתו כ-11,000 מבין 25,000 הצוענים שנשלחו לשם.‏
השמדת הצוענים נקראת בלשון רומאני (צוענית) פּוֹרָאימוֹס (טרִיפה, מונח שטבע חוקר הצוענים איאן האנקוק) או סָאמוּדָרִיפֶּן (רצח המונים).
יום הזיכרון להשמדת הצוענים מצוין בעולם מדי שנה ב-2 באוגוסט, היום שבו, בשנת 1944, חוסל מחנה הצוענים באושוויץ, וכל יושביו נשלחו לתאי הגזים.

תעלומת הישרדות הצוענים
היהודים תמיד מתגאים בסוד שרידותם, והנה הצוענים עברו לא פחות סבל, החל מגירושים וכלה בהשמדה, והם שורדים.
לצוענים אין עבר מפואר, וחלום משיחי לעתיד מפואר, אין לצוענים תנ"ך, תלמוד, ושולחן ערוך, ולמרות זה הם שורדים. תעלומה.

תחי פולניה!
הפולנים מתנשאים תמיד על הרומנים, אבל כדאי לזכור כי התיישבות היהודים ברומניה היא חדשה. הראשונים שהגיעו לרומניה היו אמנם יהודים ספרדים גולי ספרד, אבל רוב היהודים שבאו לרומניה הגיעו במאות האחרונות מפולניה. רוב יהודי רומניה הם בעצם פולנים, ואפילו גליצאים.
אנחנו הולכים לבקר בבית הכנסת הפולני. בית הכנסת הגדול של הקהילה האשכנזית הפולנית בבוקרשט נבנה ב-1847. לפי כתובת השיש הוא נבנה בפקודת הנסיך גיאורגי בִּיבֶּסקו.
הגבאי הנותן לנו סקירה על המקום נקרא בשם המעניין מר גאליציאנער.
מ-1991 הפך למוזיאון השואה של רומניה, והוא מקבל מאז תמיכה מהשלטונות. בית הכנסת שופץ מחדש עם תקרה מצוירת יפהפייה.

על המגלומניה
הבניין האדיר בעיר הוא בית הפרלמנט, או כפי שהוא נקרא "הארמון של צ'אושסקו" מבנה מגלומני שהיום משמש כבית הסנט והפרלמנט.
צ'אושסקו נתן לו את השם "בית הרפובליקה" אך הוא נודע אז יותר בשם "בית העם".
בית הפרלמנט הוא בניין המשרדים השני בגודלו בעולם, אחרי הפנטגון. בנייתו החלה ב- 1984 ועדיין לא הושלמה. 12 קומות ו-1100 חדרים המשתרעים על 330,000 מ"ר. אולמות ענקיים, כל חדר גדול ממשנהו.
אנו הולכים והולכים מאולם לאולם, מטפסים 120 מדרגות, אבל שום אולם למרות המימדים הענקיים, אינו מביא אותך לומר את המילה "ואו". הכל גדול מדי, מפואר מדי, ולא יפה מספיק. עדות למגלומניה של שליט מגלומני. לפחות הוא הצליח בזה שבזכות הארמון יזכרו את שמו צ'אושסקו לעד.
המרד בעיר טימישוארה ב-16-17 בדצמבר 1989 החל כתגובה לניסיון להגלות את הכומר ההונגרי-קתולי לסלו טֶקֶש. שרשרת המונית של חסידיו הגנה עליו. המהפכה התפשטה גם לבוקרשט הבירה. אסיפה המונית שכונסה על ידי צ'אושסקו ב-22 בדצמבר 1989 ברחבה לפני בניין הוועד המרכזי של המפלגה – הפכה למפגן מחאה. מאות נורו למוות מידי יורים אלמונים בתוך אנדרלמוסיה שבה לא ידעו מיהו נגד מי. ההמון, שמנה יותר מ-100,000 איש, השתלט על הטנקים שירו. צ'אושסקו ואשתו ברחו במסוק מארמונם, ונעצרו זמן מה לאחר מכן, נשפטו במשפט קצר והוצאו להורג. אחרי מותם הרוחות נרגעו, בהדרגה והוקם בבוקרשט שלטון חדש של החזית להצלה לאומית בראשות יון איליאסקו.
צ'אושקו הלך, הארמון יישאר.

הישראלי המכוער
נתן (נתי) מאיר מאיר יליד 1955 נולד בעפולה, להורים שעלו מרומניה ב-1951. בשנת 1996 ירד לרומניה וב-1999 קיבל אזרחות רומנית. ברומניה ייסד חברה להשמת עובדים לשוק הישראלי. מאיר היה מעורב בפלילים בישראל וריצה עונש מאסר על מעשי מרמה.‏
ברומניה הוצב מאיר ב-2004 בראש רשימת מפלגת "רומניה מארה" (רומניה הגדולה) מפלגה ימנית לאומנית במחוז טולצ'ה. שבוע לאחר בחירתו ברומניה, בדצמבר 2004, הורשע בבית המשפט בחיפה, במסגרת עסקת טיעון, בעבירות מרמה. נגזרו עליו שלוש שנות מאסר על תנאי וקנס של מיליון שקלים. כמו כן, חוייב גם לפצות את קורבנותיו בסך של חצי מיליון שקלים.‏
בשנת 2005 פרש ממפלגתו וכיהן כציר עצמאי בפרלמנט הרומני.‏ בדצמבר 2006 היה מאיר מעורב ביוזמה להצעת חוק ברומניה לשחרור אסירים שהורשעו בעבירות קלות.‏ הוא נחשד במעשים פליליים ברומניה, מעשים המקושרים לתשלומי עובדים רומניים שנועדו לצאת לעבודה בישראל. מאיר נעצר ברומניה והתנהל נגדו משפט על כך שרימה שמונה אנשים במטבע זר מזויף. במהלך המשפט טען מאיר שהכסף המזויף מקורו במוסד הישראלי,
בשנת 2008 מסר התפטרותו מהפרלמנט, ובמרץ 2010 נידון מאיר לארבע שנות מאסר בגין הונאה והעלמת מס‏. באפריל 2011 שוחרר מהכלא.

יהודים מלוכלכים
אינני לוקה באנטישמיות עצמית (מחלה הפושה אצל רבים ולא טובים) אבל לצערי אני נאלץ להודות שהאנטישמים צודקים בדבר אחד. היהודים הם עם מלוכלך. אני מעתיק את מה שכתבתי כבר על פולניה, לרומניה.
רומניה ארץ מטופחת, הכבישים סלולים וצבועים, הבתים כולם מסוידים ומטופחים. הדשא נקצץ עד קצה הכביש. בנסיעה של מאות קילומטרים מבוקרשט עד לסיגט ובחזרה אין בנמצא בדל סיגריה אחד. קשה שלא להבחין בהבדל המהותי בין הניקיון והטיפוח ברומניה לבין הזוהמה, הלכלוך, וההזנחה אצלנו. ולכל החושבים שהאחריות לכך מוטלת על היהודים הערבים, מספר לי פאן קנטורוביץ, שכני בן ה-97, שליד ביתו בפולניה היו שני סנדלרים, אחד גוי והשני יהודי. אצל הגוי היה מאורגן ומסודר, כל דבר במקומו, ואצל היהודי באלאגאן, חוסר סדר, ולכלוך. מסתבר שיש לנו הרבה מה ללמוד מהגויים בכלל, ומהרומנים בפרט. ובעיקר איך לא להתנהג ברשות הכלל:
ודוגמאות לא חסר: אדם מכובד המתנאה בהיותו מנהל מוסד כלכלי חשוב, מעשן ללא הפסקה וזורק את בדלי הסיגריות לכל עבר כולל בחזית כנסייה. בהגיעו למלון דרקולה מתעצל לעלות לשירותים ומשתין בחוץ בפטיו של המלון.
סבתא המתנאה בנכדיה החכמים והמחונכים, מעשנת ללא הרף, וגם היא מטילה את בדלי הסיגריות בכל מקום ללא בושה.
ברומניה ניתן לעשן בלובי של המלון כמובן שהם מנצלים זאת ומרעילים את האוויר.

איך מתחיל ספר בישול ברומנית? - הרומנים לא גנבים
מי אינו מכיר את השאלה המפורסמת: "איך מתחיל ספר בישול ברומנית?" התשובה: "גנבי לך תרנגולת!"
ובכן אני קובע, הרומנים אינם גנבים! נכון, יש המסבירים זאת בכך שעקב הקבלה לאיחוד האירופי, הצוענים נטשו בהמוניחם את רומניה ועברו למערב אירופה, אבל לי יש הוכחה אמפירית שהרומנים אינם גנבים.
אנחנו מגיעים לקניון ענק בבוקרשט, גדול יותר מקניוני עזריאלי, דיזנגוף סנטר, ורמת אביב ביחד, בקניון יש סופרמרקט ענקי של החברה הצרפתית קרפור Carrefour. בכניסה לוקחים חופשי עגלה, ולא מבקשים חמישה שקלים עירבון. ביציאה מוציאים את העגלות חופשי למגרש החנייה הענקי. בניגוד לארץ אף אחד לא גונב עגלות. כבר אמרנו הרומנים אינם גנבים.
עובדה מעניינת על כל מונית בעיר כתוב על גוף הרכב את מחיר הנסיעה: 1.39 ליי לק"מ.

היסטוריה – הרומנים תורמים ליי אחד
אני מנסה להיפטר לפני הטיסה ארצה מכמה ליי בודדים שנשארו לי. אני לוקח ארבעה שוקולדים ומגיע לקופה. שמתי לב שרוב הרומנים משלמים במזומן גם סכומים גדולים. השימוש בכרטיס אשראי מצומצם. הקופאית עושה חשבון, חסר לי ליי אחד (ליי אחד שווה שקל). אני מוותר על שוקולד אחד, הקופאית מתקשרת לביטול החשבון, הנוהל כנראה קצת מסובך, ומעכב את האנשים שמאחריי, הם מייד נזעקים ותורמים לי ליי אחד, ובלבד שהתור יזרום. הנה מאורע היסטורי ברומניה – הרומנים לא לוקחים ליי, אלא תורמים ליי.

על המדריך
שמעון הצדיק, משיירי אנשי כנסת הגדולה, היה אומר: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים," ואני אומר: "על שלושה דברים הטיול עומד, על המדריך, על המדריך, ועל המדריך."
המדריך חיים קו תור קיים את שלושת הדברים: התורה – הידע הרב שלו על רומניה שפתה ותרבותה, העבודה – העבודה הרבה שהשקיע בארגון כל פרט ופרט מהטיול. גמילות חסדים – כאשר כאבא טוב דאג באופן אישי לכל מטייל כך שאפילו יקבל את האוכל האהוב עליו.
אם אתם נוסעים לרומניה אני ממליץ, קחו טיול עם המדריך חיים קן תור.

שנאת ישראל – מהכחשת השואה להשכחת השואה
הכלכלן פרופסור אריאל רובינשטיין תובע את ביטול יום השואה ("הארץ" 15.4.15) ובמקומו הוא ממליץ להסתפק בהצצה בסרטונים של דעא"ש.
למרות שרוב יהודי פולניה בכלל, ויהודי ביאליסטוק בפרט, לא היו חרדים, אלא חילונים, טוען רובינשטיין, כבן לניצולי ביאליסטוק, כי רוב יהודי אירופה היו חרדים, ולכן במקום לזכור את השואה יש ללכת למאה שערים. וכאן יוצא המרצע מן השק. רובינשטיין אינו חרדי או דתי כלל, אבל המשותף בינו לבין אנשי מאה שערים שהוא כמותם אינו יכול לשאת כדבריו נוער הנושא את דגל ישראל. בואו ונודה על האמת, כוונתו של רובינשטיין ברורה. לדידו, כל הזוכר את השואה והנושא את דגל ישראל, מצביע ל... ביבי. ולכן מן הראוי לשכוח את השואה.
בעוד שבניגוד לגרמנים, ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים, הערבים מכריזים על תוכניתם זו בראש גלי. ובעוד שבגרמניה היו שהתנגדו לנאצים, טרם נמצא ערבי-מוסלמי שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, גזענות ולא מופת מוסרי – רובנישטיין כותב: "את יום השואה צריך לבטל, כי על תקופת השואה היה מוטב ללמוד, בראש ובראשונה, באופן רציונלי, ולהפיק ממנה גם את לקחיה האוניוורסליים: גם לפתחם של בני העם הנבחר רובצת הסכנה להיהפך לחיות אדם."
לא, בהגדרה "חיות אדם" הוא אינו מתכוון לערבים המצהירים על כוונתם להשמיד את היהודים, כוונתו רק ליהודים.
לכן, מוטלת עלינו החובה לזכור את יום השואה, ולא פחות את שואת יהודי ערב שהערבים-המוסלמים נשבעים לממשה.
יש לזכור את יום השואה, ולשכוח את אריאל רובינשטיין.

היהודייה רבקה הלברשטט – המילקי והשואה כסחורה
סבתה של היהודייה רבקה הלברשטט היתה ניצולת שואה. היהודייה הלברשטט ירדה מישראל לברלין והיא מכנסת בביתה כנס של ישראלים יורדים עם נכדים של הרוצחים הנאציים.
"אחת הסיבות שבחרתי לארח את המפגש, מלבד געגועים עזים ורצון להתחבר לזכר סבתי רחל, היא שרוב המפגשים שלי עם גרמנים מלאים ברגשות אשמה ובהצטדקות," מספרת היהודייה הלברשטט, "חשבתי שהשיח בסלון ביתי יהיה פתוח ומוגן ויאפשר שיחה ברמה אחרת."
ניתן אולי להבין את היהודייה הלברשטט שברצונה לאכול מילקי בזול היא מתנאה בסבתה ניצולת השואה במטרה למכור לגרמנים רגשות אשמה, (למרות שבזה היא רק מוכיחה את הסטריאוטיפ האנטישמי), אבל לא מובן מה כוונתה ב"לאפשר לגרמנים שיחה ברמה אחרת" האם הרמה האחרת היא הכנות הגרמנית, שיאמרו לה: "היהודייה רבקה הלברשטט לכי למשרפות!!!?"

האלילה הבֶּרברית מימונה, והלקח מסגידתה
בימים אלו, לאחר שיוצאי מרוקו חוגגים את חגם לכבוד האלילה הבֶּרְבֶּרִית מימוּנה, והפוליטיקאים שאינם מרוקאים רצים להחניף להם, לבלוס מופלטות, ולהצטלם איתם – יש לתבוע מאחינו בני מרוקו להזדהות עם מאבקם של הבֶּרְבֶּרִים לעצמאות, ולתמוך בסיום הכיבוש הערבי של מרוקו ובהשבת הפולחן של האלה הבֶּרְבֶּרִית הנחמדה – מימוּנה.
הלאה הכיבוש הערבי של מרוקו! יחי פולחן האלה מימונה!

עזרה לתושבי שכונת (ולא מחנה) ירמוך
במסגרת מאבקם שתכליתו הקמת מדינה ערבית-מוסלמית במקום מדינת היהודים, ישראל, נזעקו בעלי עיתון "הארץ", עמוס שוקן, הנאצי לשעבר אלפרד נוון דומונט, והאוליגרך הרוסי ליאוניד נבזלין, לסייע ל-20 אלף פליטי שכונת ירמוכ (כך ולא ירמוך התעתיק העברי) בדמשק. במאמר מערכת של "הארץ" מיום 9.4.15 הם כותבים שעל ישראל לבוא בדברים עם אבא של מאזן, ולקלוט אותם בשטחי הרשות וגם בישראל.
אז ככה, העיקרון ההומניסטי מחייב לעזור לפליטים מסכנים, אבל התנאי לקבלת עזרה היא הצהרה של אבא של מאזן, ושל תושבי שכונת ירמוך (ודוק: יש לומר שכונת ירמוך ולא מחנה כי הם אינם חיילים והם אינם חיים במחנה) – שמתוך רצון לשלום הם רואים בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי המופתי של הפתח לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות שהם מגנים אותה.
הרי ברור שאין לעזור לאלו המצהירים שמטרתם היא להורגך, שהרי כל הנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים (ר' אלעזר, מדרש תנחומא לפרשת מצורע).