בעשרים ושלוש השנים האחרונות, זאב, כבר לא היינו חברים, ולא מפני שרבנו
ולא מפני שנסענו לארצות רחוקות ולא מפני שלא היה לנו זמן להתראות,
בעשרים ושלוש השנים שמאז יום כיפור שבעים וארבע כבר לא היינו חברים
מפני שאתה, שעדיין היית – כבר לא היית אתה,
ואני לא יכולתי, בכל פגישה איתך, שלא לנסות לחפש בך את הזאב שהיית
שאותו הערצתי ולו הקשבתי ועימו תמיד התייעצתי ולקולו שמעתי,
ואני לא יכולתי להשלים עם כך שהזאב שהיית כבר איננו אתה,
וגם לא תהיה.

ועכשיו, כשכבר אינך, פתאום חזרת להיות אתה, אחד ולא שניים,
אותו זאב שהיית במשך עשרות שנים של חברות,
מגן לאה בפתח-תקוה, לא רחוק מביתך, ומבית-הספר פי"קא, ומהצופים,
ומגרעין "שדמות", ומבסיס הטירונים, ומהאוניברסיטה בירושלים,
ומתל-אביב, ומהרצליה, ומהבית בשלמה המלך, תקופה שהיתה פסגת חייך,
במקצוע, במשפחה, בציור, בחברים, באנושיות העמוקה שקרנה ממך
אל כל חוליך – עד שנפלת פעמיים, ובין נפילה לנפילה נחצו חייך לשניים,
ואולי הנפילה הראשונה הביאה את הנפילה השנייה, ואולי אתה חלל מלחמה
שמת פעמיים, אולי...

לאחר הניתוח ישבתי איתך בבילינסון לילה. הבאתי תמונות. זיהית את כל חברינו.
העבר לא נמחק. אבל אמרת: "אני מרגיש שאני הולך במסדרון ארוך, כמו בערפל,
הקירות סוגרים עליי מכל צד ואני אינני מפסיק ללכת, ואינני מגיע אל סופו."
עכשיו הגעת אל סופך. זאב, רבים אחרים, שלמים, בריאים, גם אם יאריכו ימים
לא יגיעו לעולם אל מרומי שכלך החד, אל כשרונך והיקף ידיעותיך –

רגש אשמה עמוק מקנן בי על עשרים ושלוש השנים שבהן כבר לא היינו חברים,
דווקא בגלל החברוּת לא יכולנו להמשיך להיות חברים –

אהוד בן עזר
קיץ, 1997

שנה בדיוק לאחר מלחמת יום כיפור, שבה נפל חברי ד"ר זאב קליין-קינן עם מסוק בתפקידו כרופא מוטס בחיל האוויר, ונשאר בחיים – הוא נפל בביתו, עבר ניתוח מוח שכתוצאה ממנו נסתלקה ממנו אישיותו, והוא חי ועבד כספרן בבית החולים בילינסון עוד כמה שנים. לא היה לי עימו קשר באותן שנים כי בכל פגישה הוא היה רק מספר בדיחות ברמה ילדותית. אך במלאת שנה למותו כתבתי וקראתי באזכרה על קברו בהרצליה את השיר הזה.