"אין דבר כזה לאום יהודי," שיסע חבר הכנסת את נאומו של בנימין נתניהו, באחד מדיוני הכנסת הקודמת.
מי היה חבר הכנסת? לא, זה לא היה דב חנין. גם לא ח"כ ערבי. היה זה ח"כ ישראל אייכלר מיהדות התורה.
אני יודע, אייכלר הוא הקיצוני מבין הח"כים החרדיים. אך בקריאת הביניים הזאת הוא הביא לידי ביטוי יסוד עמוק בהשקפת העולם החרדית. מאמר חז"ל ש"משחרב בית המקדש אין לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה," מפורש בידי האידיאולוגיה החרדית כשלילת כל ביטוי אחר ליהדות זולת לימוד התורה וקיום המצוות על פי שולחן ערוך. כך, עד שיגיע משיח צדקנו ויביא על ישראל גאולה ניסית. הלאומיות היהודית – הציונות, היא כפירה בעיקר, והפרת שלוש השבועות שהושבע עם ישראל: לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ.
נכון, האידיאולוגיה האנטי ציונית הקיצונית כבר אינה מבטאת את מרבית הציבור החרדי. היא קיימת בעדה החרדית במאה שערים ובבית שמש, בנטורי קרתא ובישיבת "תולדות אהרון", בחסידות סאטמר ובעוד כמה איים קטנים. בסך הכול, הציבור החרדי, ברובו, עובר תהליך איטי של ישראליזציה. הציבור מקבל את מדינת ישראל ואף פטריוט של המדינה. וגם הנציגים הפוליטיים של הציבור מקבלים את ישראל ורוצים בטובתה. אולם זו קבלה בדיעבד, השלמה עם העובדה, לא קבלת האידיאולוגיה הציונית.
לכן, כאשר ראש הממשלה מדבר על הקמת ממשלה לאומית, קצת מוזר שהוא מעלה על ראש שמחתו בראש ובראשונה את המפלגות החרדיות. מבחינה פוליטית, אפשר להבין זאת. המפלגות החרדיות הן שותפות נאמנות ונוחות בקואליציה ולכן כל ראשי הממשלה, משני הצדדים, מעוניינים בשותפות עימן. ואיני טוען שהן פסולות לקואליציה, שכן הן מייצגות ציבור הראוי לייצוג ואף לשותפות בשלטון. השאלה היא מה המחיר שמשלמים להם. ובמו"מ הקואליציוני, דומה שתמיכתם נקנית בוויתור על נכסים לאומיים חשובים.
ויתור אחד הוא על חוק הלאום. חשיבותו של החוק רבה. אחרי 67 שנות קיומה, מן הראוי שישראל תביא לידי ביטוי בחוקתה המתגבשת, את היותה מדינת הלאום של העם היהודי, על כל הכרוך בזה. רק לפני כחצי שנה, ראש הממשלה, שהיה יכול בקלות להעביר בכנסת ברוב גדול גירסה מרוככת של החוק על פי נוסח הפשרה שהוא עצמו גיבש, הלך עד הקצה ופירק את הממשלה סביב הוויכוח על חוק הלאום. והנה, על פי ההדלפות מן המו"מ, הוא מוכן להעביר את הטיפול בחוק לידי ועדת קבורה קואליציונית. למה? כי החרדים מתנגדים לחוק הלאום.
ומה הפלא, שמפלגה, שמנהיגה הרוחני בז להמנון הלאומי ומכנה את "התקווה" שיר מטומטם, לא תרצה את חוק הלאום.
ובמסגרת המו"מ מתעתדת הממשלה לסרס את חוג הגיוס, כדי לרצות את מי שמציגים את הגיוס לצה"ל וההגנה על מדינת ישראל כ"גזירות שמד".
ובמסגרת המו"מ מתעתדת הממשלה לוותר על חוק הגיור. חוק הגיור מינימליסטי מִדַי ואינו מעניק מענה אמיתי ליעד הציוני העליון, להכיר ביהדותם של כל העולים מחבר העמים. זהו חוק שבסך הכול מקל מעט על הגיור, הנשלט היום בידי רבנות אנטי ציונית הממררת לעולים את החיים ומקשה ככל הניתן על גיורם. וגם החוק הצנוע הזה עומד להיגנז, תחת האולטימטום החרדי.
וכדי להבטיח את המשך שליטת החרדות הלא ציונית בחיי הדת בישראל, החרדים מועדפים על נציגי הציונות הדתית לתפקיד שר הדתות. בבחירה בין מי שחוגגים את יום העצמאות וקוראים בו את ההלל ומתפללים לשלום המדינה לבין מי שמנוכרים (במקרה הטוב) לכל אלה, נתניהו מעדיף את החרדים.
אם זו בחירתו וכך הוא נוהג, לפחות אל יגדיר את ממשלתו ממשלה לאומית.

2. צרור הערות 22.4.15

* אין גבול לפרובוקציה – גם השנה, כבכל השנים האחרונות, מחולל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מבוזה זיכרם של הנופלים, מלח צורב נזרה על פצעי המשפחות השכולות, בפרובוקציה פוליטית מכוערת של תנועת השמאל הרדיקלי "לוחמים לשלום" – טקס היוצר שקשוקה של אבל משותף על חללי צה"ל ועל מחבלים.
פעם הכול ידעו לכבד את היום הזה, ולהימנע מפרובוקציות. היום, למרבה הצער והבושה, כל הסכרים נפרצו.
אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי צה"ל סמוך ליום העצמאות, כדי לציין ולסמל את העובדה שקיומה של מדינת ישראל ועצמאותה כרוכה במאבק, בכאב ובשכול, וכדי לציין שאנו אבלים על חיילים שלא מתו סתם, אלא נפלו חלל בהגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה.
אילו היה מצפון בליבם של הפרובוקטורים, היה טעם לבקש מהם: אנא, הרפו. לא ביום הזה. יש עוד 364 יום בשנה לפרובוקציות. הניחו ליום הזה.
אבל אין מצפון בליבם של הפרובוקטורים, ולכן אין טעם לבקש זאת מהם.
ישראל היא מדינה דמוקרטית, והיא יכולה להכיל את הפרברסיה הזאת. אין מקום לשחק לידי הפרובוקטורים ולאסור עליהם את קיום המפגן המבחיל.
מה אפשר לעשות? לגנות ולהוקיע.

* הפרובוקציה הבאה 1 – מעניין מה תהיה הפרובוקציה הבאה ביום הזיכרון, כאשר הנוכחית תמצה את עצמה ומארגניה יחושו צורך להעלות את המינון. אולי מצבות החללים יקבלו טיפול מן הסוג שקיבל דגל הלאום בסרט תועבה, מאחוריה של פרובוקטורית מן הסוג שלהם.

* הפרובוקציה הבאה 2 – אז מה תהיה הפרובוקציה הבאה? אולי טקס משותף בעברית ובגרמנית להתייחדות עם ההרוגים משני הצדדים ביום השואה הבא.

* תלמידיו של גבלס – מלחמת "צוק איתן" היתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה. גם אחרי שישראל הותקפה במטחי טילים (אחרי שנים של "טיפטופים", שגם עימם אף מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים) ממשלת ישראל המשיכה לדחות ולדחות ולדחות את מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית. ממשלת ישראל המשיכה להתחנן בפני חמאס לעצור, "שקט יענה בשקט." ורק בלית ברירה הגיבה. וגם אז, דחתה ודחתה ודחתה ככל האפשר את הפעולה הקרקעית, הציעה הפסקות אש ואף הפסיקה אותה באופן חד צדדי, בעקבות יוזמת הפסקת האש המצרית, והפלשתינאים המשיכו לתקוף.
רק אז, בלית ברירה, יצא צה"ל לפעולה קרקעית מינימליסטית, מצומצמת ביותר. במהלך המלחמה ישראל הסכימה לכל יוזמה של הפסקת אש. 12 פעמים הופסקה האש, כאשר תמיד חלוקת העבודה הייתה ברורה: ישראל אחראית על ההפסקה והפלשתינאים על האש.
ואחרי כל זאת, מפרסם "הארץ" ללא בושה, ערב יום הזיכרון, מאמר תחת הכותרת הזדונית והמרושעת "מותם היה לשווא," שבו מאשימה איריס לעאל את ממשלת ישראל שגררה בכוח את המדינה ואת הפלשתינאים למלחמה מיותרת, בהסלמה יזומה והרפתקנית, ולכן הממשלה שלחה לשווא עשרות חיילים למוות מיותר.
שר התעמולה הנאצי גבלס אמר, ששקר – אם תחזור עליו פעמים רבות, יהפוך לאמת. למרבה הצער, גבלס העמיד תלמידים הרבה, דווקא בישראל. אה, שכחתי. זה לא שקר. זה "נראטיב".

[אהוד: איריס לעאל משרתת היטב את התעמולה השקרית נגד ממשלת ישראל ולכן מפרסמים אותה ב"הארץ" ומן הסתם גם הכיסוי התקשורתי לספריה בעיתון אינו ניזוק מכך].

* נשיא או נשא? – "Palestine: Peace Not Apartheid" – זה הגלגול העדכני של הפרוטוקולים של זקני ציון. מחבר ספר הנאצה הוא ג'ימי קרטר, נשיאה לשעבר של ארה"ב. בספר זה הוא הוציא מן הבקבוק את כל האנטישמיות החדורה בו עד לשד עצמותיו.
עובדה זו אינה מפריעה לו לבקר בישראל, ולצפות שמנהיגיה יעניקו לו כבוד נשיאים. היטיבו לנהוג הנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו בסרבם לפגוש אותו. מבחינתנו אין הוא נשיא, אלא נשא. נשא של נגיף האנטישמיות החדשה.

* פיתוי מושחת – במאמר ב"הארץ" מפציר עודה בשאראת בהרצוג להציע לכחלון ממשלת רוטציה, וכך להשיג רוב שיאפשר לו הקמת ממשלה שתכלול את הרשימה הערבית המשותפת.
אני מייצג את הרוב המוחלט של מצביעי כחלון, כאשר אני קובע שלא נתנו לו את קולנו, כדי שלמען נזיד העדשים של ראשות הממשלה ברוטציה, יעביר את השלטון למי שהפסיד בבחירות, בקואליציה מושחתת עם קרטל הלאומנות הערבית ועם ה"שמאל" הקיצוני. אין לי ספק, שכחלון ידחה בשאט נפש כל הצעה ממין זה.
אני גם מאמין שהרצוג מספיק הגון וריאלי, כדי לא להתבזות בהצעה מסוג זה. אין לי ספק, שאילו הרצוג ניצח בבחירות, הוא לא היה מעלה על דעתו הקמת ממשלה עם קרטל הלאומנות הערבית.

* כי זה מינו – המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, שהוא התופעה הרחוקה ביותר מרוח דמוקרטית, תוקף בחריפות ובארסיות את ערוץ 2, שהיה מגוייס למערכת רקלוביבי בבחירות, ומאשים אותו שהוא פועל כערוץ הבית של נתניהו, כיוון שהוא אינו מספיק קיצוני בהסתה נגד נתניהו.
למה רכלבסקי דבק בשנאה המקלקלת את השורה, גם אחרי שהכתה אותו בקלפי כבומרנג? כי הוא אינו יכול אחרת. הוא אינו מכיר דרך אחרת. כי זה טבעו.
אגב, גם רכלבסקי קרא לכחלון לגנוב את עשרת המנדטים שלו כדי להעביר את הניצחון למפסיד. אין זה מפתיע, שמי שהסית לפוטש בצה"ל, וקרא לטייסים לא להמריא אם יקבלו פקודה לתקוף את הכורים הגרעיניים באיראן, מטיף היום לפוטש פוליטי וגניבת הבחירות.

* בשירות הקפיטליזם החזירי – אחת מאבני היסוד במשנתו החברתית–כלכלית של כחלון ובמצע הבחירות שלו, היתה רפורמה במערכת הבנקים, שתשבור את קרטל הבנקים המסחריים. הבנקים בלחץ ומתכננים מאבק לא קל, שיגרום לכחלון להתגעגע למאבק שניהל נגדו קרטל חברות הסלולר, כשהנהיג את הרפורמה בענף.
הבנקים נערכים, ובנק הפועלים כבר רכש את שירותיו של שמעון פרס בעלות של 30,000 דולרים לחודש. הוא כמובן מכחיש שזאת מטרת העסקתו. "איני עוסק בזה," יאמר, מן הסתם.
אך סמלי, שמי שהיה יו"ר מפלגת העבודה כשבנק הפועלים היה הבנק של העֲמֵלִים, הוא היום הפרזנטור של הבנק, כשהוא הבנק של העֲמָלוֹת.

* דרכי נועם – חתן פרס ישראל, ראש ישיבת הר עציון, מגדולי הרבנים של הציונות הדתית, הרב ד"ר (דוקטור לספרות אנגלית) אהרון ליכטנשטיין הלך לעולמו.
הרב ליכטנשטיין היה מופת של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
כך כתב הרב ליכטנשטיין על פרשת המחתרת היהודית: "את מעשיהם של המכונים 'עצורי המחתרת היהודית' אין לדון מצד שאלת המרידה במלכות. שאלה זו היא כאין וכאפס לעומת פשע הריגת אנשים חפים מפשע. חומרת פשע זה מקהה כל שאלה בנושא המלכות, אם היא תקיפה מספיק או פחות. העמדת שאלת המרידה במלכות בראש, יש בה משום קהות חושים ואטימות לב."
ולאחר רצח רבין אמר הרב ליכטנשטיין: "אנו צריכים להתמסר ולהתמודד, לא לטייח ולא לטשטש, אלא לזהות את הבעייה שעומדת לפנינו ולפעול בהתאם. לטהר את ליבנו לעבדו באמת. לטהר את מחננו לעובדו באמתי"

* בין המבול לאחרית הימים – דברים ששמעתי פעם מפיה של שלומית רביצקי טור-פז, מנהלת בית מדרש "אלול". שלומית סיפרה על הרב ליכטנשטיין, שהשתתף בכנס משותף של נציגים מכל הזרמים ביהדות. הוא אמר, בדבריו, שבתנ"ך פעמיים מתכנסות כל החיות יחד: בתיבת נוח ובאחרית הימים ("וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ"). "אני מרגיש כעת שמבול בחוץ, אבל מייחל שנהיה ראויים ונכונים לאחרית הימים."
שלומית אמרה שהתנאי לכך הוא שנאפשר לכל אחד לשמור על צביונו הייחודי, לכבש להיות כבש ולנמר – נמר.

* מבקשי פניך – אני ממליץ בחום על הספר "מבקשי פניך" – שיחות שניהל הרב חיים סבתו עם הרב ליכטנשטיין, שהלך השבוע לעולמו. הספר מציג לעומק את השקפת עולמו הייחודית של הרב ליכטנשטיין.

* ביד הלשון: מִצְלֶה – יום העצמאות, חג המנגלים, קרב והולך. איך אומרים מנגל בעברית? מִצְלֶה, מלשון צלייה, הפעולה שאנו עושים על המיצלה.
ומה השם העברי לפיקניק? המילה פיקניק היא מילה צרפתית בת המאה ה-17 והיא חדרה לגרמנית ולאנגלית ואף לעברית. בשנות ה-70 הוצע התחליף העברי טוזיג, שהוא בעצם תחליף ארמי, מילה תלמודית שפירושה "סעודת רֵעים" אך המילה לא נקלטה. לדעתי, לא היה לה סיכוי להיקלט בשל דמיונה לטוסיק.