4.4.2010. יום ראשון. ה' חול המועד. בצהריים אנו מוזמנים להקרנה מיוחדת של סרטו של פרופ' שאול הראל "ילדים ללא צל". אני אמור לכתוב על כך רשימה ואביא אותה במכתב העיתי לאחר שתושלם.

על "ילדים ללא צל"

סרטו הנהדר של ברנאר באלטו

קורות ילד יהודי, פרופ' שאול הראל, אחד מתוך 3,000 ילדים יהודיים

שחייהם ניצלו בידי המחתרת הבלגית

מלאי התרגשות ובגרון חנוק על גבול הבכי (היו שדמעו ממש!) יצאנו מההקרנה בסינימטק תל-אביב של סרטו הנהדר של הבמאי ברנאר באלטו – המספר את קורות חייו של פרופ' שאול הראל, נוירולוג ילדים ידוע בארץ, אשר בגיל ארבע נמסר בידי הוריו לנציגת המחתרת הבלגית בבריסל, ולאחר זמן לא רב הם נשלחו לאושוויץ במשלוח מס' 20 (הכול מתועד!) ומשם כבר לא חזרו.

קורות חייו של שאול (אנחנו מכירים אותו אישית) גרמו לכך ששלוש שפות שגורות על פיו באופן מושלם: צרפתית, עברית ואנגלית, ובשלושתן הוא מספר את סיפור חייו, לבני משפחתו הנילווים אליו וגם לקהל הצופים בסרט, ואנחנו יושבים מרותקים יותר משעה ואיננו שבעים מלקלוט את הסיפור החזק והטראגי הזה.

משולבים בסרט אנשים נוספים שלקחו חלק במסופר, ובהם דליה אשתו של שאול ושתי בנותיו. אחותו המבוגרת ממנו רגינה, שנמסרה להסתרה גם היא, וכך ניצלה, ועדותה בסרט מרגשת מאוד. אנדרה גאולן, חברת צוות ההצלה של המחתרת' שהיא היחידה שנותרה בחיים (כיום בת 88) ובידה מירב המסמכים המסבירים את המנגנון המורכב של הסתרת הילדים. חבר למחנה הנוער היהודי בבלגיה, רובר פוקס, מחנה שאליו הגיעו הילדים שהוסתרו בבתי נוצרים ובמנזרים – מיד לאחר המלחמה. והמדריך שלהם במחנה, זיגי הירש, דמות ממש אגדית, שופעת חיים, בחור שהיה מבוגר מהם בשנים אחדות, ניצול אושוויץ, ואשר החזיר את החיוך לפניהם, וביום פנוי היה הולך לעיר הסמוכה לראות סרטים אחדים בזה אחר זה כדי לספר לנערים, לפני לכתם לישון, את סיפורי הסרטים ועם תוספות שלו מדמיונו! דמות מדהימה! לימים נעשה פסיכותירפיסט משפחתי מפורסם בבלגיה.

אחד הרגעים הגדולים בסרט הוא קטע דוקומנטארי ישן בשחור-לבן של ילדי המחנה הצועדים יד-על-כתף יד-על-כתף ושרים שיר ילדים צרפתי פופולארי, ומיד, בצבע, מהיום – שאול, המדריך זיגי הירש והחבר רובר פוקס – צועדים כמרקדים באותה שדרה שבגן, איש ידו על כתף רעהו, והם שרים בקצב את אותו השיר ממש! – זאת לאחר פרק זמן של 62 שנה! – ושאול מספר כי חלק ניכר מהסרט לא היה לפי תסריט אלא מעצם המפגש, כך גם ההצעה הספונטאנית לשלושתם לשיר יחדיו את השיר בצעדם בשדרה!

וישנה תמונת הסיום, על רקע גדרות ברחוב באנטוורפן, שעליהן פרושה תערוכת צילומים ענקית של אלפיים ומאתיים היהודים שנשלחו ברכבת בטרנספורט מס' 20 לאושוויץ ולא שבו – ושאול צועד שם עם חברו רובר פוקס, תחילה חושש שתמונות אביו ואימו חסרות, וכאשר הוא מגלה אותם, את אימו במבט האומר, לדבריו – שלא תראה אותו עוד, ואת אביו במבט האומר, לדברי שאול – שהוא יודע שלפחות בנו יינצל ויהיה רופא בישראל – פורץ שאול לראשונה בבכי, במהלך הסרט – וחברו רובר מחבקו ומאמץ אותו אל כתפו. לדברי שאול הקטע הזה צולם בזמן אמת, ממש בבואם לראשונה לקיר באנטוורפן, ומבלי שהבחינו כי המצלמה עוקבת אחריהם!

חלק חשוב בסרט הוא תהליך היקלטותו של שאול בישראל, ללא ידיעת עברית עדיין, ובשם זר (שרלי הילסברג, ששונה לשאול הראל רק בתקופת שירותו בצה"ל) – והוא בקיבוץ, ובנח"ל, ובצעדה להולנד, ובבית הספר לרפואה בירושלים, כולם מבחנים לא קלים – והוא נער "פליט" יחידי בחברתם של ה"צברים", שלא מיד האירו פנים אליו, והיה עליו להוכיח עצמו בכל שלב ושלב ולהיות תמיד מן הטובים ביותר, והמצטיינים, כדי להיקלט ולהיות שווה בין שווים.

את הסרט היינו מעבירים כסרט חובה לכל בתי הספר התיכוניים בארץ במסגרת לימודי ההיסטוריה, לאו-דווקא לקראת יום השואה, וכמובן בטלוויזיה. ללא ספק הסרט עושה לנו שירות מצויין בעולם. אמנם ייתכן כי יש בו ניסיון מסויים, מצד המפיקים, להאדיר את חלקה של בלגיה בהתנגדות לגרמנים על ידי העזרה ליהודים, וזאת בתקופתה החשוכה תחת הכיבוש הנאצי. מצד שני, מקצועיותו ואמינותו המופתיים של הסרט שמים אותו במקום אמנותי והיסטורי גבוה מאוד, וראוי גם לפרסים בינלאומיים חשובים ויוקרתיים למרות שהוא לא מציג את ישראל כמדינה נאצית המתעללת בפלסטינים במימון קרן הקולנוע הישראלי.

מפיקי הסרט הם האחים דארדן, שזכו פעמים אחדות בפרס דקל הזהב בקאן ובפרסים אחרים על סרטיהם העלילתיים והדוקומנטאריים. את הסרט מלווה פסיכיאטר צרפתי, בוריס סירולניק, אף הוא היה ילד מוסתר בתקופת השואה, והוא מסביר בצורה מעמיקה ומשכנעת את תהליכי ההשכחה וההדחקה שעברו על הילדים האלה עד שהצליחו בגיל מבוגר לחזור לעברם, שאותו אפילו לא ידעו בבירור. למעשה הם סבלו פחות מהוריהם. לאימו של שאול, הפרידה מבנה היתה, כמו לאם האמיתית במשפט שלמה, החלטה שיימסר הילד לזרים ובלבד שלא ייהרג. ואילו שאול עצמו, ושאר חבריו, למדו בעיקר להסתיר את זהותם, לא לבכות, לא למשוך תשומת-לב, והם היו נתונים כל רגע במאה אחוזים שעובר עליהם וגם לא האמינו שלא ישובו לראות את הוריהם. הם היו "ילדים ללא צל" ילדים שלמדו לשכוח ולהשכיח את עברם לבל ייתפסו בידי הנאצים או מלשינים בלגיים.