על ספרו של נחמיה שטרסלר
"ושלא יעבדו עליכם"
כנרת זמורה ביתן 2014, 336 עמ'

מקצוע הכלכלה, למרות שהוא מתהדר במספרים, בגרפים ובסטטיסטיקות – הוא רחוק מאוד מלהיות מדע, ורק מי שמבקש לשים את כספו על קרן הצבי, יעז להישמע להמלצות המומחים ולנבואותיהם. ולא רק זאת – העימותים בין המומחים, שפרופסור א' אומר דבר, ומומחה ב' אומר את ההיפך, משאירים את האזרח מבולבל לחלוטין. אני מודה, על כן, שכמעט שאינני מציץ במדורי הכלכלה שבעיתונים.
אבל ההומור של נחמיה שטרסלר, והאצבע המונפת בהזהרה "ושלא יעבדו עליכם" עשו את שלהם, ולכן קראתי את ספרו בעל השם הנ"ל, ובאמת שלא התאכזבתי. הכתיבה הרהוטה והפשוטה, ההומור והתמציתיות בדיווח, ללא הרבה איזמים מלומדים – עשו את שלהם והפכו את הקריאה בספרו למהנה למדיי.
יש בספר 48 "חוקי שטרסלר" – ולמה "חוקים"? ובכן, כל מיני תופעות, על הרוב שליליות, בעולם הכלכלה והפוליטיקה הן כל כך מושרשות, שנקל לכנות אותן – "חוקים". הרי מיספר דוגמאות: "חוק צ'יץ'" – שלמה להט, שהיה ראש עיריית תל-אביב, היה חורג כרונית מהתקציב. כשהיו קוראים לו לסדר במשרד האוצר, הוא היה חותם בלי למצמץ על התחייבות להתייעל (שפירושו – פיטורים, גזירות), כשהוא, וגם האוצר, מבינים שהוא כלל לא מתכוון לקיים את ההסכם, וכשהאוצר היה נמנע מלסייע, הוא היה "מוכיח" עד כמה הוא אכזר כלפי העירייה בכך שהיה מביא את העיתונאים לראות זקנים שנמנעה מהם ארוחה משום הקיצוצים, שהאשם איננו צ'יץ', אלא – האוצר.
"חוק צ'יץ'" תקף גם במשרד הביטחון (אם אין תוספות – ניאלץ לסגור את גלי צה"ל...)
"חוק" אחר אומר שרק שר אוצר "רע" שאומר "אין לי", רק הוא מיטיב למשק. כך היו יגאל הורביץ, יצחק מודעי, משה נסים, יעקב נאמן (הסצינה המתארת איך יעקב נאמן התעלל בשר בניזרי – ממש פנינה – עמ' 62-61), בנימין נתניהו (ב-2003).
"חוק הקטסטרופה" מאלף ממש – המחבר מוכיח כי כדי ליצור שינוי רדיקלי במחשבה המדינית, הביטחונית, הכלכלית והחברתית – מוכרחה להיות קודם קטסטרופה. ניתן היה למנוע את האסון על ידי משבר קטן, אבל את זה, על הרוב, המדינאים אינם מסוגלים לבצע. רק לאחר פיגוע התאומים, בו נהרגו קרוב ל-3000 אנשים, יכול היה הנשיא בוש לפקד על צווים שמצֵרים את חופש האזרח וחופש העיסוק. אילו עשה זאת קודם, היו חושבים אותו ללא מאוזן, ולא למי שעומד להציל אלפי קורבנות מהטרור של אל-קעידה.
כנ"ל, לולא היתה הכניסה של 13 מחבלים דרך מנהרה ליד קיבוץ סופה, שגרמה להרוגים – בנימין נתניהו לא היה יכול להורות על כניסה קרקעית לעזה, למרות שידע על קיום עשרות מנהרות תופת. אילו עשה כן קודם – היו מאשימים אותו בארץ ובחו"ל בחרחור מלחמה ללא צורך.
גזירה שווה פוסק נחמיה שטרסלר על הקטסטרופה של ויסות מניות הבנקים, על התמוטטות קרנות הפנסיה של ההסתדרות, על כך שגולדה נמנעה מלפתוח במכת מנע, למרות שקיבלה מידע מאשרף מרואן ומהמלך חוסיין על המלחמה המתוכננת על ידי מצרים וסוריה. לולא אסון מלחמת יום הכיפורים – לא היה נחתם הסכם השלום עם מצרים, ואחר כך עם ירדן.
נחמיה שטרסלר מביא עוד דוגמאות: חוליית הטרור שהסתננה מסיני והרגה אזרחים ואנשי ביטחון ב-18.8.11, גרמה לזירוז הקמת גדר ההפרדה, זאת שהביאה קץ למסתנני העבודה שהציפו את הארץ. כנ"ל – לולא הפיצוץ שביצע מחבל במיכלית דלק בחוות הגז בגלילות (שיכול היה להסתיים במחיקת כל רמת אביב ג') – לא היו מעתיקים את חוות הגז ממקומה המסוכן.
שטרסלר מוכיח שתוויות על מדינאים אינן מתיישבות עם העובדות: דווקא ממשלה סוציאליסטית (יצחק רבין ראש הממשלה, וגד יעקובי שר התחבורה) דיכאו שביתה בנמל התעופה באמצעות הצבא (הימין לא היה מעז!) – ודווקא בגין, הסמן הימני של המפה הפוליטית שדגל בארץ ישראל השלימה – ויתר על גרגר החול האחרון בסיני.
מסתבר שמאבקים "לשם שמיים", הם למעשה – למען כסף: הרוקחים נאבקו בכוונה לאפשר מכירת תרופות ללא מרשם במרכולים ובחנויות בטענות מתחום הבריאות והבטיחות. מסתבר שכל המאבק (שבו הם ניצחו!) לא היה אלא כדי למנוע הפסד רווחים של בתי המרקחת.
יש בספר גם "חוקים" שכל בר דעת מכיר, כמו שוועדה המוזמנת על ידי שר מביאה מסקנות שהשר רוצה בהן; שההמלצות שמקבלים עובדים מפוטרים הן תמיד שקריות, וכי הבוסים חותמים עליהן כדי להיפטר מעובד מיותר; שעובד מתקדם בדרגות עד שהוא מגיע לדרגה שבה הוא חסר כל ידע וכישרון (החוק הפיטרי), אבל נחמיה שטרסלר מוסיף שבארץ קורה שאותו בלתי כשיר לדרגה אליה הגיע – לפעמים, כדי להיפטר ממנו, הוא נבעט כלפי מעלה.
הפוליטיקאים מעודדים את הפקידים שלהם להציג הישגים של משרדיהם: משרד החינוך ממציא כל מיני פטנטים כדי להקל על בחינות הבגרות, וכך להראות לציבור עלייה בזכאות; המשטרה "מוכיחה" שהפשיעה ירדה, כי פשוט האזרח חדל להתלונן על פריצות וגניבות, כי הרי המשטרה ממילא חסרת אונים. הסטטיסטיקה מתבססת על תלונות הציבור. אם התלונות דלות – הפשיעה כביכול יורדת.
המחבר מתאר את טובות ההנאה המפליגות של משרתי הקבע (מרביתם אינם לוחמים), בפנסיה מוקדמת, בגודל הפנסיה (הם היו אמורים לעבור מ"פנסיה תקציבית" ל"פנסיה צוברת", אבל תוספת של "פנסיית גישור" ו"מענק הרמטכ"ל" – החזירו את המצב לקדמותו). כן מתואר בספר הבלוף של נורמות ופרמיות בנמלי ישראל: למרות המיכון המתקדם הגורם לקיצור זמן בהפקה – הנורמות נשארו כמו שהיו, ועל כן הפרמיות גדלו בהתאם.
נחמיה שטרסלר מוכיח באותות ובמופתים שהסטטיסטיקה של "קו העוני" היא בלוף אחד גדול – בגלל השאלות חסרות השחר שהמרואיינים נשאלים, משום ההכנסה השחורה במגזרים העניים (חרדים, ערבים).
כעס גדול מופנה כלפי מפוני גוש קטיף, "המקופחים הכרוניים" שסחטו מהמדינה 10 מיליארד שקלים, ולעולם לא יהיו מרוצים.
המכסים המופרזים על מזון והקשיים האדירים שמערימים על יבואנים – גורמים לכך שמונופולי המזון מתעשרים, ומחירו בארץ הוא מן הגבוהים בעולם המערבי. היה נדמה לנו שפיקוח על המחירים מסייע לצרכן, המחבר מראה כיצד המפקחים מטעם המדינה נכנעים ל"מִמְצָאִים" של יצרני המזון בדבר עלויות חומר הגלם, וכך עולים המחירים דווקא משום היותם בפיקוח. הפתרון: תחרות חופשית והסרת הפיקוח.
גם "הירוקים" לא יוצאים צדיקים בספר הזה – בגללם התבזבזו מיליונים כי הם מתנגדים לכל מיזם שעלול לפגוע ב"שפירית הביצה".
קיטרוג קשה יש למחבר על "חוק השוויון בנטל", שהוא בעצם חוק אי-שוויון משווע: בישיבות ההסדר משרתים רק 17 חודשים, ומקבלים תנאים של חייל סדיר במשך 4 שנים. החרדים יכולים לדחות את הגיוס עד גיל 23, כשהם כבר מטופלים באישה ובילדים, והצבא ממש לא צריך אותם. "שירות אזרחי" שהם אמורים לבצע כתחליף לשירות צבאי, הוא גם כן בלוף, כי רובם "משרתים" בישיבות, בשליחות חב"ד בחו"ל, ולא בבתי חולים ומכבי אש. החרדים דואגים שאף הלוויה צבאית לא תצא מבני ברק, ולא ממאה שערים. הם גם דואגים שהאברכים לא ילמדו אנגלית, מתמטיקה ושאר לימודי הליב"ה כדי שלא יתפתו לפרנס את עצמם בעולם החילוני, ובדרך זאת להפסיד את אינספור ההטבות שחרדים זוכים להן בגלל כוחם הפוליטי.
וכן, נחמיה שטרסלר מוכיח במספרים שצעירי תל-אביב, לא רק שאינם משתמטים (כפי שהחרדים טוענים כדי להצדיק את השתמטותם), אלא אדרבה, אחוזי ההתגייסות לצה"ל ואחוז המצטרפים לחילות קרביים בתל-אביב הם מן הגבוהים בארץ.
הבאתי כאן רק טעימה מן השפע שבספר הזה, והכול מובא בשפה רהוטה, שווה לכל נפש, וטבולה בהומור טוב. בלי כל ספק, האיורים הנפלאים של הקריקטוריסט עמוס בידרמן מוסיפים לחינניות של ספר זה שמומלץ בחום.