ולמכת הארבה בארץ-ישראל
תיאור ביקורו של ג'מאל-פחה בפתח תקווה
מתוך הספר הנידח והלא-חשוב "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
בקבוקי היין והקוניאק ריקים-למחצה. הקצינים התורכים להוטים לשתות, ופחות מכך טועמים מהתבשילים, למרות שאלה הוכנו ממצרכי-מזון שנעשו נדירים בימי המלחמה. פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד, בגלל השרב המעיק של טרם אביב. מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה, מבין ברושים ודקלים, נשקפים שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.
"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם, "לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו, המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"
התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.
"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר, שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה, "נזכרתי, איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!" הוא צוחק.
מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים, ובהם שפירא, אנוסים לחייך.
"בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אלי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'!"
הגנרל צוחק, ושוב הכל צוחקים אחריו, אלה בהנאה ובצייתנות, ואלה כמי שכפאם שד.
"זקן אחד משלנו העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, ולבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות, וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."
ושוב צוחק, ובצוחקים אחריו יש גוונים ובני-קול שונים, בייחוד מגזים חסן-ביי.
"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם, לכל איזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.
הפעם איש אינו צוחק. מתחת למפת השולחן מקמץ שפירא אגרופיו עד כדי כאב, ועיניו משוטטות סביב. הוא משתדל לא לפגוש במבטו של הגנרל, כדי שלא להתפרץ.
"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד, פקדתי על אחד הוואזירים שלי להשלים סלילת כביש תוך שבוע. הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה לא ממלא את הפקודה, אני תולה אותך!' – מאז קראו לי שם, התליין! – "
"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה, בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי," שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מנסיונו. "היה שמן, ככה... והתליין חסר-נסיון כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים. וככה, נקרע החבל בשעת התלייה. פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ, וככה, שוב נקרע החבל בגלל שהיה הגוף שלו כזה כבד... הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים. הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק, בית-המכס שבנמל – אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות שהפגיזו את יפו. וככה, בידיים שלי, הייתי מוכרח ללמד את התליין איך לתלות את הכופר, בפעם השלישית, ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..." הוא מתפאר.
שתיקה כבדה מתפרשת סביב. ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים כמוהו וכחסן-ביי מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק: "מוטב שנשנה את הנושא, שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו. גם אצלכם, בפתח-תקוה, יש בנות יפות?"
עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים. סבלנות שפירא פוקעת והוא מתכוון לקום ולענות לגנרל. חבריו עוצרים בו בחשאי.
"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי," מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד, לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי, ולהסיר מדעתו מחשבות זימה. את הצרפתית המשובחת שבפיו שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס, אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית. הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן, שזכה לראותה מחוללת על הבמה.
"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה, כמעלה בזכרונו את תענוגות העבר, אך מיד הוא מתעשת. "אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי, והצטרפו למלחמה נגדנו!"
הוא שולף את שעונו, נועץ בו כמי ששעתו קצרה, קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות, הקלועות דרגות גנרל, ומסכם את הביקור:
"אתמול נתתי מתנה גדולה לתושבי ראשון-לציון, היום אני רוצה להציע מתנה גדולה עוד יותר לאיכרי פתח-תקוה."
כל השומעים דרוכים מאוד.
"ראיתי את הפרדסים, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם והייתי נהנה מאוד אם תסכימו לבוא להתיישב בכפרי הארמנים הריקים באנאטוליה. הייתי משתדל לתת לכם קרקע ועזרה והקלות רבות לפתח את החקלאות – שם, לא בארץ-ישראל! לכך לא אסכים לעולם!"
בדממה הנופלת מעיז רק שפירא, המצליח בקושי לכלוא כל אותו זמן את זעמו, לקום כדי להסביר לגנרל שאנשי פתח-תקוה לעולם לא יעזבו את מקומם – אך בטרם ניתנת לו הזדמנות לדבר, מתמלאות כל האוזניים רחש כבד הבא מבחוץ והולך וגובר מרגע לרגע, ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה, וחשכה יורדת על הארץ.
יושבי החדר ניגשים אל החלונות ונושאים עיניהם לשמיים. הם עומדים רגעים אחדים, נדהמים ואינם יכולים להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את עין השמש. לאט-לאט מתרגלות עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם מבחינים באין-ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי-כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.
בעוד האנשים עומדים אחוזי-אימה, נוחתים נחילי הארבה גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל; מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים העטים מלמעלה כענן שחור. מבול השרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.
"ארבה! הארבה! הארבה בא!" רצים ברחובות אנשים כאשר אימה וחרדה על שפתיהם. "איזה אסון! הארבה עלול להפוך את כל הארץ לשממה!"
"לא אנחנו אשמים בדבר, אלוהים איתנו ויגן עלינו. צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ – שדים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית! אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים שקשרו קשר עם אוייבי עות'מניה!" כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים, ממהר הגנרל לצאת ברכיבה עם שיירתו מפתח-תקוה דרומה, לעבר רמלה וירושלים.
בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם, וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא, ויוצאים למטעים ולשדות; מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה, אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.
"הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל, "ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ פקד לקשט גמל, כלב ושור בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה, והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות, והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"
"אידיוט! מחר תוציא פקודה שכל תושב באיזור שלך, יהודי כערבי, חייב להביא לשלטונות מדי יום פח מלא ביצים של ארבה, ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!" משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו. חסן-ביי הוא, כאמור, מושלם הצבאי של יפו והמחוז.
ההרעשה בפחים היא לשווא. כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד הוא מתעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה. אחרים מביאים נפט, שופכים על הארבה ושורפים אותו, או אוספים אותו בדליים לתוך חביות ושם שופכים עליו את הנפט. הארץ משחירה מן הארבה ותחת כל מידרך כף-רגל הוא חורק בהימעכו, מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים.
בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל מלבינים כבר על העצים ענפים מעורטלים מקליפתם.
"זאת רק ראשית הצרה שבאה עלינו," אומר האיכר גרשוני, שחוזר על חמור מהפרדס. "נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק הצעיר יפשוט בשדות, יעלה בפרדסים ובכרמים, ויכלה כל עלה וכל גבעול שעוד נותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה."