בט"ז בסיוון תשע"ד נחטפו ונרצחו שלושת הנערים, אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, מידי מחבלי חמאס. עם היוודע דבר החטיפה ובטרם אוששה הערכת הרצח, החל מבצע "שובו אחים" – מבצע גדול של צה"ל לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתית חמאס ביהודה ושומרון. תוך כדי מבצע "שובו אחים", העצים חמאס את ירי הרקטות מרצועת עזה – ה"טיפטוף" השגרתי של רקטות על אזרחי ישראל בדרום הפך לגשם זלעפות. מדינת ישראל הותקפה, ולאחר שתחינותיה לחמאס להפסיק – "שקט יענה בשקט," הגבירו את התוקפנות, יצאה לממש את זכותה להגנה עצמית, במבצע "צוק איתן".
מיד בהיוודע דבר החטיפה, יצא הישראלי היפה ממסתורו, יצאה הישראליות היפה מהמחסה שתפסה מאחורי הכותרות המבליטות את הקיצוניות, את השנאה, את הציניות, את ההתפרקות. עם ישראל התגבש במפגן של אחדות, של התנדבות, של חיפוש כל דרך לסייע, לעזור. מפגן הישראליות היפה נמשך כל ימי "שובו אחים" ו"צוק איתן". הישראליות היפה באה לידי ביטוי בקרב החיילים שהפגינו דבקות במשימה, רעות, מוסר לחימה ונכונות להקרבה, מתוך נחישות להגן על אזרחי ישראל ועל ריבונות המדינה. היא באה לידי ביטוי בקרב אזרחי ישראל, הסמוכים לגבול והרחוקים ממנו, שהותקפו בידי אוייב והתאחדו בנחישות לממש את זכות ההגנה העצמית ולהכות באוייב, תוך גיבוי מקיר לקיר לצה"ל ולממשלה. היא באה לידי בגילויים אדירים של התנדבות למען תושבי הדרום וחיילי צה"ל; הישראלים היפים יצאו מגדרם כדי להיות שותפים, לעשות, לתמוך, לסייע. הערכים שבאו לידי ביטוי היו הסולידריות הלאומית והחברתית, הערבות ההדדית והאחדות הלאומית, סביב הערכים הבסיסיים של הציונות – זכותנו לקיים מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל ולהגן עליה ועל אזרחיה. עם כל המחלוקות העמוקות בתוכנו, קיימת הסכמה רחבה סביב הערכים הללו. ההלוויות ההמוניות לחיילים הבודדים שנפלו בקרב, בהשתתפות עשרות אלפי ישראלים שלא הכירו אותם, היו לסמל הערך הנעלה של "כל ישראל ערבים זה בזה", והיו הביטוי לרוח הישראלית שנשבה באותה תקופה.
מפגן הערבות, הסולידריות והאחדות הזה היה לצנינים בפני מחנה הקצוות, מחנה השנאה והקיטוב. לרגע הוא חש שנדחק לפינה וירד מן הכותרות שהיו בשליטתו. לכן, בעיצומה של המלחמה, מחנה הקיטוב וההתפרקות הלאומית הגביר ווליום, שלא נשכח אותו. הוא בא לידי ביטוי בהקצנת ההסתה נגד חיילי צה"ל, עלילות דם נוראיות על הלוחמים, הצגתם כפושעי מלחמה, גילויי נאצה נוראים כמו הפשקוויל "הרעים לטיס" הזכור לדיראון, והלהיט האהוב ביותר על אותם האנשים, הוא ההשוואה הנואלת של צה"ל לנאצים, של ראש הממשלה להיטלר, בהפגנות, בפייסבוק ואפילו במאמרי דעה בעיתון מכובד.
ובמקביל, תמונת הראי של אותם אנשים, החלק השני של מחנה הקיטוב וההתפרקות, הלך והקצין באלימות מילולית קשה שגלשה לאלימות פיזית, מצד אנשי ימין רדיקאלי, כשבלט מכולם "הצל" שנסה להטיל צלו על החברה הישראלית, והלהיט היה הקריאות הנוראות "מוות לשמאלנים" שליוו את הקריאות הנוראות לא פחות "מוות לערבים". מחנה השנאה והקיטוב על שני פלגיו הרים ראש, הקצין, צרח, דאג שלא נשכח אותו. אבל הישראליות היפה שמלכה בכיפה רק הבליטה את שוליותו.
בתשעה באב אשתקד, השתתפתי בכנס של ארגוני ההתחדשות היהודית, שהדוברת המרכזית בו היתה רחלי פרנקל, אמו של נפתלי. בשיא אבלה הנורא על האסון הכבד שפקד אותה, היא הופיעה בפנינו במופע של אצילות, פניה קורנות, עיניה זורחות ודבריה מרוממי נפש. היא סיפרה בהרחבה על גילויי הסולידריות מצד כל קצוות הציבור, אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילונים, גם חרדים, אף בני מיעוטים שנרתמו לסייע. היא העלתה על נס את הרוח המיוחדת ששררה בחברה הישראלית באותם ימים, וסיימה בשתי שאלות: א. האם זה אמיתי? ב. האם זה יימשך?
תשובתה לשאלה הראשונה היתה חיובית. לא היה לה ספק באותנטיות התופעה. על השאלה השניה לא הייתה לה תשובה.
את התשובה קיבלנו במערכת בחירות מן המכוערות שידענו – רוויית שנאה, השמצות והסתה משני הצדדים. מחנה הקיטוב, השנאה והפירוק התפרץ במלוא עוזו, בעוד הישראליות היפה של הרוב הדומם, הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, שבה להסתגר ולהסתתר. מחנה הקיטוב נתן את הטון וגרר אחריו את השיח הציבורי כולו, את השיח התקשורתי ואת השיח הפוליטי, כשמנהיגי המחנות נגררו אף הם לקצוות הללו. הערבות ההדדית, הסולידריות הלאומית, הישראליות היפה שבאה לידי ביטוי עילאי בקיץ שעברנו, הוכתה והושלכה רמוסה ודרוסה לקרן זווית. היו אלה ימיה הגדולים של הישראליות המכוערת.
הביטוי המכוער ביותר, בעיניי, של הפניית העורף לסולידריות הלאומית והחברתית, היה אחרי הבחירות, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לאורך שנים, עם כל המחלוקות העמוקים בינינו, יום הזיכרון היה הסמל לאחדות הלאומית, לערבות ההדדית שמעל למחלוקות ולשסעים והקרעים. לפחות יום בשנה הנחנו בצד את המחלוקות, והתאחדנו באבלנו על הלוחמים שמסרו את נפשם על תקומתה וקיומה של מדינת ישראל, המדינה היהודית הדמוקרטית בארץ ישראל, ועל הגנת שלומם וביטחונם של אזרחיה.
בשנים האחרונות, גם היום הזה חולל. יחס ציני מצד גורמים מסויימים חילל את היום ואת הסולידריות שאיפיינה אותו. הביטוי הבוטה ביותר של התופעה, הוא אותה פרובוקציה של טקס זיכרון משותף לחיילי צה"ל ומחבלים. מעבר לגסות הרוח ולפגיעה המכוונת ברגשות הציבור, זריית המלח הצורב בפצעים הפתוחים שלנו – יש כאן מסר של הפניית העורף לסולידריות הלאומית בינינו, שיום הזיכרון נועד לבטא אותו, והחלפתו בסולידריות חלופית. ובסולידריות הזאת, מחבל שפוצץ את עצמו למוות וקטל חייהם של עשרות אנשים, נשים וטף – הוא והם "קורבנות השנאה", והסולידריות שלנו היא עם הקורבן המשותף. זהו ביטוי נפסד למגמה לפרק את החישוקים המחברים בינינו כחברה, כמדינה, כאומה.
אסור לרוב השפוי להמשיך ולהסתגר ולתת למגמות הקיטוב והפירוק להשתלט על התרבות הישראלית. יש להיאבק על החזרת ההגמוניה של ערכי הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית והאחדות הלאומית למרכז; לשוב ולטפח את הרוח הישראלית, את הישראליות היפה שבאה לידי ביטוי במלחמה. אין כל סיבה לכך שרק ימי משבר ומלחמה יביאו לידי ביטוי את הישראליות היפה. אין כל סיבה שרק אסון כמו האסון בנפאל, יפנה את הזרקור ליופיה של הישראליות. מן הראוי שהערכים הללו יובילו אותנו גם בימי שלום, לכל אורך השנה.
הוריהם של שלושת החטופים אינם מתכנסים באבלם הכבד אלא לקחו אחריות להנהיג מהלכים חברתיים שיציבו את הרוח הישראלית במרכז הווייתנו. יחד עם ארגונים אחרים, הם הכריזו על יום החטיפה והרצח, ט"ז בסיוון, כיום האחדות. ביום זה, יוענק בידי נשיא המדינה ראובן ריבלין, המגלם באישיותו ופועלו אותה רוח ישראלית ומחזיר לבית הנשיא את הממלכתיות שנרמסה בידי שלושת הנשיאים הקודמים – פרס ירושלים לארגונים ואנשים המקדמים את האחדות והסולידריות בעם ישראל.
בין הזוכים פרס, בקטגוריה של מיזמים, זכה מיזם שאני גאה להיות שותף בו בעשר השנים האחרונות – נפגשים בשביל ישראל. רעיה ויוסי אופנר, ששכלו את בנם אבי באסון המסוקים, יזמו יחד עם ארגונים נוספים את המיזם ומובילים אותו לאורך עשור ביד רמה. מדובר במסע המתקיים מדי שנה, שבו עשרות ישראלים צועדים לאורך שביל ישראל מאילת ועד האנדרטה לחללי אסון המסוקים בשאר ישוב, ועוד מאות ואלפים מצטרפים אליהם לאורך הדרך ליום אחד או לימים אחדים. ההליכה משולבת בשיח – חלקו יזום וחלקו ספונטני, על סוגיות ליבה של החברה הישראלית, בין השותפים בו – אנשי שמאל וימין, דתיים וחילונים, הרואים בסולידריות הישראלית ערך שראוי להתאמץ למענו ולטפח אותו, בלי להסתיר ולהדחיק את המחלוקות בתוכנו בנושאים השונים, שכן אחדות אינה אחידות.
בשירו "אלוהיי" מספר קובי אוז לסבא שלו המנוח, המגלם בעיניו את המתינות הספרדית שבה הוא דגל, על הקנאות והקיצוניות התופסים את הכותרות ובולטים על פני השטח, אך הוא גם מגניב לו מידע כמוס, אודות המתינות והסובלנות הרוחשת מתחת לפני השטח.
ביטוייה הרבים של אותה אנרגיה חיובית חייבים לבוא לידי ביטוי, להעלות מעל לפני השטח, ולחזור ולהוביל את החברה הישראלית.

2. צרור הערות 29.4.15

* אור לגויים – ברגע שנודע על האסון בנפאל, מיד החלה ישראל להתארגן לסיוע בשני אפיקים מקבילים. האחד, הוא מימוש הערבות ההדדית בתוכנו, שהיא הערך היהודי העליון. מדינת ישראל – צבאה, מוסדותיה הרפואיים, מגיעים לישראלים במצוקה על פני הגלובוס כולו, כדי לסייע להם ולהשיבם הביתה בביטחה. השני, הוא הסולידריות האנושית, שבה ישראל הקטנה מתגלה שוב ושוב כמעצמת-על הומניטרית, שתרומתה לאנושות חסרת כל פרופורציות לגודלה, ובוודאי לבעיותיה הביטחוניות ושאר מצוקותיה.
שוב הוכח שאין כל סתירה בין האפיקים. אין כל סתירה בין סולידריות לאומית וסולידריות אנושית. אין סתירה בין לאומיות ואוניברסליות. אין כל צורך להיות קוסמופוליטי כדי להיות הומניטרי, אוניברסלי. מדינת ישראל, מדינת היהודים, מוכיחה זאת שוב ושוב.
במוצאי שבת שודרה בטלוויזיה תוכנית עם בן גוריון, שצולמה בשנתו האחרונה, נועדה לשידור במוצאי יום הכיפורים שבו פרצה המלחמה ונגנזה ל-42 שנים. גם במרומי גילו, בסכמו את מפעל חייו ובהותירו צוואה רוחנית לעמו, דיבר בן גוריון על ישראל כמדינת מופת, כאור לגויים. בכל שעת מבחן ומשבר ישראל מוכיחה שהיא נאמנה לחזון מייסדיה.

* עם שמח, טף צוהל – בשבוע שבו חגגנו את יום העצמאות ה-67 של מדינת ישראל, פירסם האו"ם את מדד האושר הבינלאומי, וישראל נמצאת בפסגתו, במקום ה-11. גם בשנה של מלחמה קשה, עם עשרות הרוגים ומאות פצועים, שבה למעלה ממחצית תושבי ישראל הותקפו ברקטות וטילים, וכאשר תקשורת מגוייסת לקמפיין פוליטי לא חסכה במאמצים להשחיר בעיני הישראלים את מדינתם – זאת התוצאה.
איך ניתן להסביר זאת? יש לכך שני הסברים: א. במאה ה-19 היתה נפוצה אמירה אנטישמית, לפיה היהודי – היכן שטוב לו, שם מולדתו (היום היינו אומרים היכן שהמילקי קצת זול יותר). הציונות הפכה את המשוואה על פיה: היהודי – היכן שמולדתו, שם טוב לו.
ב. מדינת ישראל, על כל מגרעותיה הדורשות תיקון, ועל אף מלחמת הקיום הנכפית עליה מיום הקמתה, היא באמת מדינה מצוינת. טוב לחיות כאן.

* הפן הפוליטי של סקר האושר – הישראלים מאושרים. האושר חוצה מחנות והשקפות פוליטיות. בין הישראלים המאושרים יש מי שתמכו בליכוד ובמחנ"צ, בבית היהודי ובמרצ, ביש עתיד ובכולנו; תומכי נתניהו ומתנגדיו, אוהביו ואפילו שונאיו. כך שמהבחינה הזאת אין משמעות פוליטית לסקר האושר. ובכל זאת יש משמעות פוליטית לסקר הזה. הוא יכול להסביר את הכישלון החרוץ של קמפיין ההשחרה של ישראל, בהובלת ynet, שהציג את ישראל כמדינת עולם שלישי נחשלת וכאזור מוכה אסון. הקמפיין הזה היה כל כך מנותק מן המציאות, שלא זו בלבד שהוא לא השיג את מטרותיו, כלומר לא הביא ב-15 את ה-V, אלא הוא אף שימש כבומרנג. האם נתניהו כבר שלח זר פרחים רענן לנוני מוזס?

* מסקנות והיפוכן – דו"ח מזכ"ל האו"ם מוכיח בעליל שחמאס השתמש במתקני אונר"א לצורכי טרור נגד ישראל. מכאן, שלכל ביקורת שאותו דו"ח מותח על כך שישראל פעלה נגד מתקני הטרור הללו, אין כל הצדקה. הפעולה הישראלית נגד בסיסי הטרור בחסות אונר"א היתה מימוש זכותה להגנה עצמית.

* למען חיזוק בית המשפט העליון – חוזקו של בית המשפט העליון הוא מרכיב משמעותי בחוסנה ובעוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית. אולם בדמוקרטיה, אין תחום החסין מפני ביקורת ואין תחום החסין מפני שינויים ורפורמות.
הרפלקס המותנה, כאילו כל הצעת שינוי ורפורמה בבית המשפט העליון נועדה לפגוע בו ולהחלישו, חוטא לאמת. ההיפך הוא הנכון, גוף המציב עצמו מעל לביקורת ושולל אפריורי כל רפורמה - סופו להתנוון.
אמון הציבור בבית המשפט הוא מרכיב משמעותי בעוצמתו. האמון הזה נשחק מאוד, לעומת הימים שבהם עיני הציבור היו נשואות אליו כאל מגדלור הצדק והמשפט, דווקא בתקופתם של אהרון ברק ודורית בייניש, שבהם הרשה לעצמו בית המשפט להתנשא על הכנסת, שנבחרה בידי הציבור בבחירות חופשיות, בשם האקטיביזם השיפוטי, שגרס ש"הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט". אם הכל שפיט, הרי ששופטי בית המשפט העליון יכולים לראות בכל החלטה פוליטית וביטחונית סוגיה משפטית, והעמידו את עצמם מעל המערכות הנבחרות. "גם השאלה האם לאגף מימין או משמאל היא סוגיה משפטית," קבע ביהירות אהרון ברק. הפוליטיזציה של בית המשפט העליון, תחת הכותרת "אקטיביזם שיפוטי", פגעה קשות באמון הציבור בבית המשפט, וכתוצאה מכך כירסמה במעמדו של בית המשפט ובשלטון החוק.
לא כל רפורמה ושינוי המוצעים או יוצעו נועדו לפגוע בבית המשפט, להחליש אותו, לכרסם בכוחו. יש לשים קץ לפרנויה הזאת, מפני כל הצעת תיקון. יש לבחון כל מקרה לגופו, בפתיחות, מתוך הנחה מוקדמת בכוונות הטובות של מציעי ההצעה. אפשר לדחות הצעה או לתמוך בה, אך ראוי להתייחס אליה בכבוד, לא בפרנויה. אין כל קדושה בשיטת בחירת השופטים הנהוגה היום. אם יש הצעה לשנותה, ראוי לבחון אותה, ומתוך הבחינה אפשר להתנגד לה, אך כל הצעה כזאת היא לגיטימית.
יש להחיל מחדש את רוח הדמוקרטיה גם על בית המשפט.

* הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים – יש מקום לפסיקת התגברות, המאפשרת לכנסת לחוקק מחדש חוק שנפסל בידי בית המשפט, כמקובל בדמוקרטיות מתוקנות. אולם אני מתנגד להצעה שעומדת לעלות לדיון, על פיה ניתן להתגבר על פסילת חוק ברוב של 61 ח"כים. 61 ח"כים הם הרוב האוטומטי של הקואליציה, ומשמעות הדבר העמדת הכנסת, ולמעשה הממשלה, מעל בית המשפט העליון. וכפי שאני שולל את העמדת בית המשפט העליון מעל הכנסת, ברוח האקטיביזם השיפוטי, כך אני שולל את העמדת הכנסת מעל בית המשפט העליון. בשני המקרים מדובר בפגיעה בעקרונות הדמוקרטיים של הפרדת הרשויות תוך איזונים ובלמים ביניהן.
אני בעד פסיקת התגברות, אולם בהצבעת 80 ח"כים. מיד ייאמר, שכמעט בלתי אפשרי להגיע לרוב כזה. נכון, ובדין. התגברות על פסיקת בית המשפט העליון, צריכה להיות קשה ונדירה. אולם כדי שפסיקת ההתגברות תהיה כזאת, מן הראוי שגם היכולת של בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת תהיה קשה ונדירה, רק במקרים של פגיעה מובהקת בזכויות האזרח. לכן, אני מציע, במקביל לחקיקת פסיקת ההתגברות ברוב של 2/3, להגביל גם את יכולת בית המשפט לפסול חוקים. בית המשפט העליון יוכל לדון בפסילת חוק רק בהרכב של 9 שופטים לפחות, וחוק יוכל להיפסל רק בתמיכת 2/3 משופטי ההרכב. זאת הדרך שתבטיח עצמאות הן לכנסת והן לבית המשפט והפרדת רשויות ראויה, עם איזונים ובלמים.

* בג"ץ תחת מתקפה – בשבועות האחרונים מצוי בג"ץ תחת מתקפה שלוחת רסן. ב"הארץ" מדובר בממוצע של שני מאמרים מדי יום. זאת, כיוון שנאמן למהותו לתת סעד לאזרח, הוא אישר את החוק המאפשר לאזרחי ישראל הנפגעים מטרור החרם להתגונן, ולתבוע את מי שפגעו במטה לחמם בשל דעותיהם הפוליטיות או מקום מגוריהם.

* לחיזוק המשילות – בהחלטה קפריזית, פירק ראש הממשלה את הממשלה הקודמת וקלע את מדינת ישראל למערכת בחירות מיותרת, יקרה ורוויית שנאה, ללא כל צורך, שנתיים בלבד אחרי הבחירות הקודמות. וכאילו לא די בכך, הוא יזם את המשבר בטרם התקבל תקציב המדינה. וכך, במשך שלושה חודשי הבחירות, ממשלת ישראל תיפקדה ללא תקציב, כלומר לא תיפקדה, אלא במינימום שבמינימום. ולאחר מכן, תהליך הרכבת הקואליציה מתנהל בעצלתיים כבר חודש וחצי וכך יתנהל כנראה עד שתמוצה עד תומה התקופה שהחוק מאפשר. וכשתקום הממשלה, עדין לא יהיה תקציב, ועד שיהיה תקציב יחלפו מן הסתם עוד חודשיים שלושה. וכך, כמעט שנה שלמה, מדינת ישראל מתנהלת בתפקוד מינימליסטי. ואחרי זה נתניהו מתבכיין על בעיית משילות.
יש לחזור לשיטת התקציב הדו-שנתי שהנהיג שר האוצר לשעבר שטייניץ. זהו רעיון שיש בו פגמים; יכולת ההשפעה של הכנסת והציבור על התקציב פוחתת והגמישות התקציבית נפגעת. אולם ליציבות התקציבית והשלטונית יש חשיבות רבה לכלכלת המדינה, וכאשר מעמידים את חסרונות השיטה מול יתרונותיה, כף הזכות כבדה יותר.

* אני שייך ל"נגדנו" – בשנה האחרונה כתבתי הרבה על נתניהו, שכל העת היה בעין הסערה. פעמים רבות כתבתי בזכותו, בעיקר בנושא האיראני ונגד הקמפיין שלוח הרסן שנוהל נגדו ובנושאים נוספים. פעמים רבות כתבתי בגנותו, בעיקר בשל החלטתו להקדים את הבחירות ללא סיבה, בעקבות השתלחותו בערביי ישראל ביום הבחירות ובנושאים נוספים.
כל אימת שביקרתי אותו, קיבלתי תגובות בנוסח "טוב, ברור, אתם תמיד תגידו שביבי אשם." וכל אימת ששיבחתי אותו קיבלתי תגובות בנוסח "טוב, ברור, אתם אף פעם לא מסוגלים לקבל ביקורת על נתניהו," וכד'. ומעניין, שאלה ואלה קוראים קבועים שלי, המודעים למכלול כתיבתי.
איך להסביר זאת? ההסבר נעוץ באיפיונם של המגיבים כך, המשתייכים לשתי קבוצות, שהן תמונת ראי זו של זו.
קבוצה אחת היא החסידים השוטים של נתניהו. יש לציין, שהם מיעוט קטן מקרב מצביעי הליכוד, שרובם אזרחים תבוניים וביקורתיים. בעיני החסידים השוטים, העולם מתחלק ל"אנחנו" ו"נגדנו". ה"אנחנו" הם רק החסידים השוטים של נתניהו. ה"נגדנו" הם שאר העולם. וכיוון שאני שייך לשאר העולם, מאליו אני "נגדנו".
הקבוצה השניה היא קנאי דת "רקלוביבי". גם בעיניהם העולם מתחלק ל"אנחנו" ו"נגדנו". ה"אנחנו" הם רק קנאי דת "רקלוביבי". ה"נגדנו" הם שאר העולם. וכיוון שאני שייך לשאר העולם, מאליו אני "נגדנו".
אותי זה בעיקר משעשע. גישתי, כתמיד, היא ברוח פרקי אבות: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך.
סוג של נכות – בסך הכל אני מרחם על אנשים כאלה. אני רואה בכך פגם אישיותי. להיות חסיד שוטה של מנהיג, זה סוג של נכות פסיכולוגית ואינטלקטואלית.

* סר החינוך – מאז ומתמיד תיק החינוך היה משאת נפש של כל מפלגה. כל מפלגה מעוניינת בתפקיד, שבו היא יכולה להשפיע על עיצוב הדור הבא ברוח אמונותיה. כל מפלגה מעוניינת בתפקיד שבו תהיה לה נגיעה לכל בית ומשפחה בישראל. וכל מפלגה שואפת לקבל לידיה את התקציב השני בגודלו אחרי הביטחון, שהוא אף עתיר כו"א.
עד מהפך 1977 מפא"י מעולם לא היתה מוכנה להעמיד את החינוך למו"מ קואליציוני. היא תמיד שמרה על המשרד בידיה. לאחר מכן הקואליציות נעשו מורכבות וקשות יותר, וכל מפלגה לטשה עיניה לתפקיד. הגדילה מכולם המפד"ל, שהחינוך תמיד היה בבת עיניה ובבת עיני הציבור הדתי לאומי; היא לחמה על התפקיד בשיניים ובציפורניים. בממשלה הקודמת "יש עתיד" התנתה את הצטרפותה לממשלה במתן התפקיד לרב שי פירון.
בהנחה שנפתלי בנט ימונה לשר החינוך, דומני שתהיה זו הפעם הראשונה ששר החינוך ומפלגתו ראו בתפקיד ברירת מחדל ופרס ניחומים. הכל בשל הפנטזיה המוזרה של בנט, שהוא נועד להיות שר החוץ. תפקיד שר החוץ עתיר כבוד, אך הוא הרבה פחות משמעותי משר החינוך.

* האנדרטה של יוסי שריד – כמו כל מפלגה נורמלית, גם מרצ לטשה עיניה לתיק החינוך, ושלושה ממנהיגיה כיהנו בו – שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין (שחולל בתפקידו את רפורמת המכללות האקדמיות, שהיא אחת המהפכות החברתיות החשובות והצודקות בתולדות מדינת ישראל) ויוסי שריד.
לאחר שנפתלי בנט דחה את ההצעה לתיק החינוך, שריד כתב מאמר בו טען שכולם בורחים מתפקיד שר החינוך, כיוון שהוא תפקיד קשה, תובעני וכפוי טובה ואינו נושא רווח פוליטי לטווח קצר, ורק הוא לא רצה כיבודים אלא עבודה קשה, דרש את תיק החינוך ונלחם עליו. יוסי שריד שני רק לשמעון פרס בבניית אנדרטה לעצמו, וניכר בו שהוא מאמין לסיפור המוזר.
ובכלל, יוסי שריד מקפיד לכתוב בענווה אופיינית על הצלחתו הגדולה כשר החינוך ועל כך שגדולי יריביו ראו בו שר חינוך דגול. כדאי לזכור ששריד כיהן בתפקיד 11 חודשים בלבד, ומדובר בתפקיד מורכב, שגם גאון זקוק לחצי שנה לפחות רק כדי ללמוד אותו.

* אילו בידי הדבר – אילו בידי הדבר, הייתי ממנה את שי פירון לקדנציה נוספת. פירון הכניס רוח חדשה למשרד, יזם שורה של שינויים ורפורמות, ואני חושש שהשר החדש, יהיה אשר יהיה, יסתום עליהם את הגולל.

* גוש שנאה מהלך (גש"ם) – גדעון לוי הוא גוש שנאה מהלך (גשם) למדינת ישראל ולאזרחיה. ולכן, היום השנוא עליו ביותר בשנה הוא יום העצמאות, חגה של המדינה שהוא כה מתעב, שהוא תומך בהתלהבות גדולה כל כך בכל אויביה, וככל שהם טרוריסטים ורצחניים יותר, כך תמיכתו בהם ובפעולותיהם גדולה יותר.
כבכל שנה, גם השנה השפריץ גשם זה את שנאתו היוקדת, את הבוז והתעוב שלו כלפי המדינה וכלפי יום עצמאותה, בעיתון שהפך אותו לחלון הראווה שלו. למשל, הוא התייחס למטס של חיל האוויר: "בחופי תל אביב עמדו ההמונים והריעו למטוסים אמריקאיים, מוטסים בידי טייסים ישראלים אוטומטים, שבקיץ האחרון הפציצו שכונות מגורים חסרות ישע והרגו מאות אזרחים, כולל זקנים, ילדים, תינוקות ונשים. עמדתי בגן העצמאות, במתחם בית הקברות הפלסטיני העזוב שבו, וראיתי איך ישראל מצדיעה לגיבורים־על־חלשים שלה, שמעולם לא השתתפו בקרב אוויר אחד בחייהם, ואיך היא מתפעלת ממטוסים שעפים בשמים ומטייסים שזורעים מוות והרס נפשעים על האדמה."
הוא גם תקף את התקשורת הישראלית, שלמרבה הזוועה לא התאבלה ביום העצמאות אלא, שומו שמים, חגגה: "העיתונים, הטלוויזיה והרדיו כבר עמדו לקראת סיום החִינגה הצינית הקבועה שלהם של קיטש, מוות, גבורה, לאומנות ומיליטריזם — עם נגיעות של שואה — השנה במהדורות מורחבות ודוחות במיוחד."
אבל הפעם, תתפלאו, לא הכל היה שחור ביום העצמאות. הפעם היתה גם קרן אור באפילה, אירוע חיובי אחד, שזכה לברכת הגשם: "עזה שיגרה רקטה תועה כתזכורת רועמת וחסרת אונים לישראל ולעולם על קיומה ועל אסונה, שי לחג מ'ארגון סורר' למדינה סוררת."
כמובן שה"ארגון סורר" הוא במירכאות, והמדינה הסוררת אינה במירכאות.
זה לא גשם. זה רוק.

* קול המוסר – בכתבת ביקורת טלוויזיה ב"הארץ", תוקפת רווית הכט בחריפות את אלון בן דוד על כתבה בערוץ 10 שבה התלווה ללוחמי "דובדבן" שסיכלו פיגוע ועצרו מחבל. בלשונה – חטפו בן אדם. כנראה שרווית הכט מתגעגעת לימים שבהם מדי יום, כמעט, פוצצו את עצמם ברחובות ישראל מחבלים, כלומר בני אדם שלא נחטפו בידי הקלגסים הציונים, ורצחו 1,500 אנשים נשים וטף באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. הרי היא נציגת המוסר עלי אדמות.

* 99 קבין של אור – אם תהיתם בלבכם מדוע מדינת ישראל מצטיירת בכתביו של יוסי שריד כהתגלמות השלילה, הרוע, הטיפשות, השקר, הכיעור והחושך, דומני שמצאתי את התשובה. לשם כך יש לראות את תמונת העולם הרחבה של שריד. מאה קבין של חיוב, טוב, חוכמה, אמת, יופי ואור ירדו לעולם. תשעים ותשעה נטל יוסי שריד, ואחד נטל כל העולם כולו. אז מה כבר נשאר למדינת ישראל?

* ראשות עיר שיש עמה קלון – שמעון גפסו, ראש עיריית נצרת עילית, הורשע בלקיחת שוחד. והוא מרוצה, כי לא הוטל עליו קלון.
הגיע הזמן להפסיק עם משחק הקלון הזה. בית המשפט מרשיע או מזכה את הנאשם ואם הוא מאשים אותו, הוא מטיל עליו עונש. הקלון אינו עניין משפטי אלא מוסרי, ערכי, ציבורי. יש ספק בקלון שבלקיחת שוחד?
כיוון שלא הוטל עליו קלון, גפסו הודיע בביטחון על חזרתו לראשות העיר, לאחר שירצה את עבודות השירות. חזרתו תהיה קלון לעירו ולחברה הישראלית.

* ייחודיות השואה והג'נוסייד הארמני – תגובות רבות קיבלתי על קריאתי להכיר ברצח העם הארמני – רובן מחייבות ומיעוטן שוללות. שוללי עמדתי, ברובם, לא טענו בשם אינטרסים מדיניים ואסטרטגיים של ישראל שעלולים להיפגע, סוגייה אליה התייחסתי, אלא בשם ייחודיות השואה. הטענה היתה, שאל לנו לתת יד לניסיון לגמד את השואה על ידי גושפנקא ל"שואות" אחרות.
אין ספק ששואת העם היהודי היא ייחודית וחסרת תקדים. זה המקרה היחיד, שבו מעצמה קיבלה החלטה אידיאולוגית להשמיד עם המפוזר בכל העולם, העמידה זאת בראש מאמציה שעה שהיתה נתונה במלחמת עולם, יצרה תשתית השמדה המונית תעשייתית, וזאת כאשר מדובר בעם שכלל אינו נמצא עימה בסכסוך ואינו מהווה כל איום על ביטחונה. ואכן, חשוב להבחין בין השואה לבין פשעים אחרים נגד האנושות.
אולם אין בכך כדי להכחיש פשעים נגד האנושות ומקרים של ג'נוסייד – רצח עם, ואין ספק שמה שקרה לארמנים היה פשע נגד האנושות, רצח עם בידי האימפריה העות'מאנית. ודווקא עמנו, הנלחם נגד הכחשת השואה, חייב להיות בראש הנאבקים נגד הכחשת רצח העם, שמניעיה ושיטותיה דומים לאלו של הכחשת השואה. זו מחויבותנו המוסרית, התרבותית והמדינית, כמדינת העם היהודי.
איני נוהג להשתמש במילה "שואה" לתיאור רצח העם הארמני, ועל כך לדעתי יש להקפיד. אך אין בכך כדי להצדיק את השתמטותה של ישראל מההכרה בפשע.

* לא לטשטש – הארצות הבלטיות, שרבים מאזרחיהן שיתפו פעולה עם הנאצים בשואה כמבצעים בפועל של הפשעים, מנסות לטשטש את ייחודיות השואה, ביוזמה לקביעת יום זיכרון בינלאומי לקורבנות פשעי הדיקטטורות של המאה ה-20.
ישראל מתנגדת לכך בתוקף וכך גם רוב מדינות העולם החופשי, כי מגמת ההצעה שקופה וברורה. אולם אין בכך כדי להכחיש את פשעיו של סטלין כלפי עמו ועמים אחרים, את רצח העם בקמבודיה ובווייטנאם בידי השלטון הקומוניסטי, את פשעי "מהפיכת התרבות" של מאו בסין ועוד. יש להוקיע את הפשעים הללו ולהעמיד את האחראים להם על עמוד הקלון של ההיסטוריה. אך לא לערבב ולטשטש באמצעותם את ייחודה של השואה. הוא הדין באשר לרצח העם הארמני.

* בחירה משונה – בגיליון האחרון של "7 לילות" דורגו 25 הסרטים הישראלים הטובים ביותר ב-25 השנים האחרונות. במקום הראשון דורג "ולס עם באשיר". אני הייתי בוחר ב"הערת שוליים", שדורג במקום הרביעי. הסרט שחסר לי ואני מתקשה להבין איך הוא נגרע מן הרשימה, הוא "מיתה משונה".

* ביד הלשון: שמת משקף – בעוונותיי, הגעתי לגיל שבו אני מרכיב, לסירוגין, משקפיים. שאלה אותי חברה בקיבוץ: "התחלת מרכיב משקף, חתיאר?" ונתנה לי השראה לפינתי "ביד הלשון".
אחת העילגויות העושות את בשרי חידודין חידודין, היא ה... מכנס, משקף, תחתון, במקום מכנסיים, משקפיים ותחתונים.
במקרה זה, לפחות, נשאלתי אם אני מרכיב משקף, ולא אם אני שם משקף, וגם זו לטובה.
כבר עמדתי פעמים אחדות על התופעה של רידוד והשטחת העברית העשירה שלנו, לביטוי כוללני אחד. כתבתי על האחדת כל צורות הקטיף הרבות והמגוונות ל"להוריד את הפרי", ואת ריבוי וגיוון השמות לקולות בעלי החיים ל"איך עושה (פרה)?"
הוא הדין עם "שמת מכנס". אנו לובשים בגד, נועלים נעליים, גורבים גרביים, חובשים כובע, מרכיבים משקפיים, עונדים שעון ותכשיטים, עונבים עניבה, חוגרים חגורה. איזה בזבוז ואיזו השחתת שפה יש בהאחדה של כל אלה ל"לשים", במיוחד אם אחרי כן מופיע ה"תחתון". אנו פושטים, חולצים, מתירים ומסירים. למה לאחד ל"להוריד המכנס"?