3.8.11. יום רביעי. לפני הצהריים רואים בשידור חי את מובאראכ שוכב בתא הנאשמים במשפט בקהיר. לידו שני בניו. הסנגורים מרבים בדברים פרוצדוראליים, ולכאורה זהו משפט רגיל ולא משפט ראווה. אבל יש הרגשה שאיש באולם לא יודע מה יילד יום ואם לא הוא יהיה הקורבן או הנאשם הבא.
לגיליון מחר אני כותב:
הבאתו של הנשיא-לשעבר, במשך כשלושים שנה – חוסני מובאראכ על אלונקה לבית המשפט בקהיר מסמלת את שקיעתה של מצרים כמעצמה אזורית בהנהגתו, את התפוררותו של הסכם השלום עם ישראל, ואת התדרדרותה של מצרים לתהום של רעב, מהומות ואנארכיה.
זו לא היתה השפלתו של מובאראכ, כפי שסוברים בטעות הפרשנים – זו היתה השפלתה של מצרים כמדינה שהיתה החשובה והמרכזית ביותר במזרח התיכון.
השופט הנפחד ששופט וישפוט את מובאראכ וחבורתו – יעמוד אולי מחר למשפט-דומה מאחורי סורגים. ומי ששולט כיום בשם הכת הצבאית יימצא מאחורי הסורגים מחרתיים. אילו הייתי מצרי הייתי מתבייש ונבהל לנוכח המחזה שרואות עיניי בטלוויזיה, ומי יודע מה עוד עלול לקרות. אולי דווקא "השפלתו" של מובאראכ עלולה להעיר הפגנות זעם נגד "המהפכה" (שהתחוללה בעידודו של הסכל אובמה) – גם משום שמרבית בעלי התפקידים המסתובבים היום חופשיים – יכולים אמנם לשלוט ולשפוט אבל מחר עלולים גם להישפט ולהיות מוצאים להורג ממש כצפוי למובאראכ. נגד כל אחד מהם אפשר למצוא "תיק", ולהשליכו לכלא.
המצרי הפשוט, 50% אנאלפאבית, ישאל למראה מנהיגו-לשעבר המוטל אין-אונים על מיטת חוליו בכלא – מי הם הזדים והזרים שפגעו בגאוותה של מצרים ודרדרו את ארצו למצבה הנורא כיום? ואולי דווקא עתה הולכים ומתגברים הגעגועים לתקופת מובאראכ!
התחזית המתקבלת על הדעת היא מהפכה צבאית שקטה נוספת של הצבא, כגוף מלוכד השומר קודם כל על עצמו ועל מוסדותיו – תוך שמקריב את מובאראכ ובניו ושותפיו הקרובים – להמון הצמא לדם, כבימי הגיליוטינה של המהפכה הצרפתית. אבל השלטון הדיקטטורי-למחצה של תקופת מובאראכ ותקופת קודמיו יימשך, אחרת יעלו לשלטון "האחים המוסלמים".
מובאראכ וכוחות הביטחון שלו פקדו לירות במפגינים, בין השאר, כאשר האלטרנטיבה היתה בזיזת המוזיאון המצרי המפואר שאין שני לו – בידי המתפרעים, השודדים, "לוחמי החופש" שאותם עודד ברק חוסיין אובמה, כי בחוש המוסלמי שלו ובדברת האמריקאית הרהוטה – ראה בהם את תקוות העתיד!
אבל חוסני מובאראכ, אם שכחתם, הוא פאטריוט מצרי גאה שעשה למען עמו וארצו יותר מכל שופכי דמו כיום! יכול היה לברוח לסעודיה עם כל בני משפחתו – ולא ברח! הוא לא ברח! – למרות שהסעודים לא היו מסגירים אותו למשפט המבזה בקהיר כי קהיר אוכלת מידיהם של הסעודים כדי שאזרחיה לא ירעבו.
אבל לתקשורת הישראלית יותר חשוב כמובן מה חושבים ה"מנהיגים" מטעם-עצמם, המפונקים, שהשתן עלה להם לראש – אלה ממאהל שדרות רוטשילד ודומיו – מאשר המהומה והתהפוכות המתרחשות סביבנו באיזור ואשר אחריתן מי ישורנה. ואם לא ניזהר ונתעשת בעוד מועד, גם ישראל עלולה להידרדר למצבה של מצרים כיום, בעקבות ההיסטריה הרעילה של תחריר-רוטשילד.