"המסע לארץ ישראל", שירם הנפלא של שלמה גרוניך ולהקת "שבא" למילותיו של חיים אידיסיס, מצביע על האקדח שבצבץ במערכה הראשונה, והתפוצץ השבוע בת"א, במערכה השלישית. אם לא נתעשת, לא תהיה זו המערכה האחרונה.
עליית יהדות אתיופיה לישראל היא אחד ממפעלי המופת הציוניים הנפלאים בדור האחרון. היא מפעל מופת של ישראל, מדינת העם היהודי, שפעלה בדרך לא דרך כדי לשים קץ לגלות אתיופיה ולהביא את יהודי אתיופיה למולדתם, לארץ ישראל. מבצע משה ועוד יותר מכך מבצע שלמה, הם התגלמות מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום היהודית, כמדינה שייעודה הגשמת הציונות, כמדינה שהנהגתה, צבאה, שירותי הביטחון שלה ושירות החוץ שלה מגויסים כדי להעלות אחים בצרה ארצה.
ולא פחות מכך הוכיחו המבצעים הללו את הלהט היהודי והציוני של יהודי אתיופיה, שלא נרתעו ממסע עמוס ייסורים וסבל כדי להגיע לירושלים, לציון. "עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים, מאמץ אחרון לפני ירושלים... עוד מעט, עוד קצת, בקרוב ניגאל, לא נפסיק ללכת לארץ ישראל... עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום, עוד מעט נגיע לארץ ישראל."
עולי אתיופיה עמדו בגבורה בכל הייסורים, בכל הסבל, במעשי השוד והרצח שפקדו אותם בדרך; אפילו במות ההורים והאחים שלא שרדו את המסע ולא הגיעו לארץ ישראל. אך את המכה הגדולה מכל הם קיבלו דווקא בהגיעם ארצה. "בירח דמותה של אמי / מביטה בי, אמא, אל תיעלמי / לו הייתה לצדי / היא היתה יכולה / לשכנע אותם שאני יהודי,"
זו הייתה המכה ה-81 שלהם – העובדה, שאחרי כל הסבל והייסורים שהיו נכונים להם ואחרי המחיר ששילמו כדי להגיע לארץ ישראל, למדינת היהודים, החברה פקפקה בהיותם יהודים. החברה התייחסה אליהם כאל שונים, כאל אחרים, כאל זרים. ואפילו אחרי שלושה עשורים, הם עדין לא התערו בחברה, לא הפכו באמת ובתמים חלק מאתנו, הם נתקלו ונתקלים בלא מעט גילויי ניכור, התנשאות, אפליה ואפילו גזענות. זהו כישלון של החברה הישראלית.
לא הכל שלילי. אין ספק שנעשה הרבה למען קליטתם, הן בידי מוסדות המדינה והן בידי ארגונים ואנשים שוחרי טוב. ויש גם הצלחות בלתי מבוטלות. באזור שלנו, אנו יכולים להתגאות במכינה הקדם צבאית ימין אורד, הקולטת בני נוער מעדת יוצאי אתיופיה המצויים בשולי החברה, בשכונות עוני ומצוקה, על סף פשע וסמים ולעתים מעבר לסף, ובוגריה הם מנהיגים ומתנדבים, בצה"ל ובאזרחות; חיילים וקצינים מצטיינים ולאחר מכן אזרחים מועילים.
אולם למרות כל ההצלחות, הסך הכל עגום למדיי, ומחייב את החברה הישראלית לחשבון נפש, ואת מדינת ישראל למאמץ לאומי לתיקון חברתי, בתחומי החינוך, התרבות, ההשכלה והרווחה ואף להעדפה מתקנת בתחומים שונים. פשע השנאה של שני השוטרים כלפי החייל דמאס פיקדה לא היה מעורר תסיסה כזאת, אלמלא הצטברה בקרב עדת יוצאי אתיופיה מועקה וזעם בני שלושים שנה.
אילו היה ראש הממשלה הראשון לזהות את המועקה; אילו כבר ביום בו צולם הפשע, היה מגנה בכל לשון את המעשה, היה מזמין ללשכתו למחרת את החייל, היה ממהר להזמין את וראשי העדה ולוקח על עצמו להוביל תוכנית לאומית לטיפול במצבם, כפי שנהג לאחר ההתפרצויות הקשות בירושלים ובתל-אביב, היה בידיו למנוע את ההתפרצות.
דבר אינו מצדיק את האלימות, את הוונדליזם, את הפרת החוק, את החוליגניות. אין לי ספק שהמפגינים לא באו לחולל מהומות ומנהיגיהם לא רצו שלכך תידרדר מחאתם. ברור שגורמים רדיקליים ואנרכיסטים, משמאל ומימין, שתפסו טרמפ על ההפגנה כדי לשלהב את היצרים, אשמים במידה רבה באלימות. יש לגנות את האלימות ולפעול נגדה, אך בראש ובראשונה יש לחולל תיקון חברתי ביחס ליוצאי אתיופיה.
זכורה קריאתו המהדהדת של מנחם בגין: "יהודים!!! אחים!!!" – זו הקריאה שחייבת להדהד היום מן הממשלה, ולחלחל לחברה ולמשרדי הממשלה, כדי לחולל שינוי.
"את אחיי אנוכי מבקש."

2. בשירות קמפיין הדה-לגיטימציה
במלחמת "צוק איתן" מדינת ישראל הותקפה באלפי רקטות שנורו ישירות לעבר אוכלוסייה אזרחית, במטרה לזרוע מוות, חורבן, הרס וייאוש בקרב אזרחי ישראל. המחבלים ניסו לממש את תוכניתם לביצוע מעשי טבח המוניים באמצעות פלישת מאות מחבלים ממנהרות תופת ליישובים ישראליים. אלו הם פשעים נגד האנושות, המשך לפשע המתמשך נגד האנושות של ירי רקטות ופצמ"רים במשך 14 השנים שקדמו למבצע.
על הפשע נגד האנושות הזה, הוסיפו המחבלים פשע מלחמה נוסף, כאשר פעלו מתוך אוכלוסיה אזרחית והפכו אותה למגן אנושי, בציניות אכזרית ומקפיאת דם.
ישראל עשתה כל שלאל ידה כדי להימנע מהמלחמה הזאת. ממשלת ישראל ממש התחננה למחבלים שתקפו אותה להפסיק את האש, והציעה את העיקרון של "שקט יענה בשקט". אך הם פירשו זאת כחולשה, המשיכו בתוקפנותם, ובכך היתה המלחמה למלחמת אין ברירה קלסית. לאורך כל המלחמה ישראל חתרה להפסקת האש והפסיקה את האש 12 פעמים. הפסקות האש היו תמיד חד צדדיות.
ישראל מימשה את זכותה להגנה עצמית, להגנה על חיי אזרחיה. היא עשתה זאת תוך שמירה על טוהר הנשק ועל מוסר לחימה, על פי אמות מידה הקיימות אך ורק בצה"ל. איננו משווים את עצמנו לצבאות של דיקטטורה, ובטח לא לצבאות ערב, חלילה (ודי שנביט במלחמות שסביבנו, כדי להבין שמדובר בציוויליזציה אחרת לגמרי, שיחסה לחיי אדם הוא בלתי נתפס למי שחי בסולם הערכים שלנו). ההשוואה שלנו היא לצבאות של מדינות דמוקרטיות, של מדינות העולם החופשי.
כל המחקרים וההשוואות שנעשו בין התנהגותו של צה"ל, במצב שבו אזרחי ישראל מותקפים באלפי רקטות, לבין צבאות ארה"ב ונאט"ו בעיראק, בסומליה ובבוסניה, בלי שאזרחי ארצותיהם היו מאוימים, מעידים על כך שצה"ל כובל את ידי עצמו בכבלי מוסר ייחודיים לו, שאין להם אח ורע באף צבא אחר. אף צבא אינו נמנע כמו צה"ל מפגיעה באזרחי אוייב. אף צבא אינו מאבד את מומנט ההפתעה בכרוזים המודיעים מראש על התקפותיו. הקוד האתי למלחמה בטרור, שכתבו פרופ' אסא כשר ואלוף עמוס ידלין, שהנחה את צה"ל, העדיף בצדק את חיי חיילי צה"ל על חיי האוייב, אולם חִיֵיב את צה"ל לעשות הכל כדי להימנע ככל האפשר מפגיעה מכוונת באזרחים. האזרחים והילדים שנפגעו ונהרגו – דמם בראש ארגוני הטרור שהפכו אותם, באכזריות, למגן אנושי.
ארגון "שוברים שתיקה" מציג עדויות לפשעי מלחמה וזוועות שבוצעו בידי חיילי צה"ל במלחמה. על צה"ל לחקור ביסודיות, ללא טיוח, כל עדות כזאת. אם יש בה אמת, יש להעמיד את החשודים לדין, ואם יורשעו, להעניש אותם במלוא החומרה. כל התנהגות מן הסוג שתואר באותן עדויות, סותרת את דרכו של צה"ל, את ערכיו, את מוסר הלחימה שלו, את פקודותיו ואת מטרות המלחמה.
יש לחקור את העדויות, למרות שהארגון שהציג אותם הוא ארגון שנועד לפגוע בצה"ל; ארגון רדיקלי, אנטי ציוני, המשרת את תעמולת האוייב, השותף למסעות הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולכל פעולה אנטי ישראלית בארץ ובעולם, וששירת כמשת"פ של עלילת גולדסטון. אני מודה ומתוודה, שאני מפקפק מראש באמתות דו"ח של ארגון קיצוני שזו מגמתו. ואף על פי כן, על צה"ל לחקור את התלונות ללא משוא פנים, כדי להבטיח את טוהר המחנה.
יש לחקור את העדויות על אותן חריגות, אך אסור לתת יד למגמה של עלילת דם קולקטיבית נגד מדינת ישראל וצה"ל, כמיטב המסורת האנטישמית, ולכל ניסיון להציג את החריג ככלל.
מאמר המערכת של "הארץ" קרא לחקור את הדרג המדיני, כחלק מעלילה המנסה להציג את המקרים החריגים, שאולי חלקם אכן נעשו, כדמותו של צה"ל, למרות הידיעה של אנשי מערכת העיתון שמדובר בשקר ובעלילת דם. בכך, מציב עצמו "הארץ" בחוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל וזכות ההגנה העצמית שלה.

3. צרור הערות 6.5.15

* שיח של אמת – על מה ייסוב השיח הציבורי בעקבות מחאת עולי אתיופיה? דיון על האלימות בלי דיון על הסיבות למחאה ועל מצוקת העולים מאתיופיה הוא בריחה. דיון על הסיבות למחאה בלי דיון על האלימות – אף הוא בריחה.

* אין הצדקה לאנרכיה – שום מחאה, צודקת ככל שתהיה, אינה מצדיקה אלימות, חוליגניות, ונדליזם, הפרת חוק ואנרכיה כפי שהיתה בהפגנות עולי אתיופיה בירושלים ובתל אביב. אני משוכנע שרוב המפגינים לא היו שותפים לאלימות וזו אינה דרכם. אולם עצם האלימות היא בלתי נסבלת.
עקבתי אחרי השידורים מן ההפגנה בתל-אביב. אין ספק שהמשטרה נהגה באיפוק מירבי, אולי אפילו מוגזם.
חשוב מאוד להתמודד עם מצוקת עדת יהדות אתיופיה. אך בשום אופן אין לאפשר הידרדרות לאנרכיה.

* הכלה, במבחן התוצאה – מלכתחילה, מדיניות ההבלגה, האיפוק וההכלה של המשטרה בהפגנת עולי אתיופיה היתה חכמה וראויה לשבח. בסיטואציה הרגשית המתוחה ונוכח העובדה שהמשטרה עצמה היא מוקד המחאה, ראוי היה לאפשר הוצאת הקיטור, גם במחיר ויתור על עקרונות של שלטון החוק, כמו הפגנה על פי רישיון, הימנעות מחסימת כבישים ועוד. אולם במבחן התוצאה – הדרך הזו כשלה. בעתיד, יקשה על המשטרה לשוב ולנהוג בדרך המתונה הזאת, וחבל.

* דרוש טיפול שורש – יש להעניש בכל חומרת הדין את השוטרים שביצעו את פשע השנאה כלפי החייל יוצא אתיופיה. יש לבחון באופן יסודי ובכל הרצינות את טענת עולי אתיופיה על תופעה נרחבת של אלימות שוטרים כלפי בניה.
אך כל אלה סימפטומים. לצד טיפול בסימפטומים יש מקום לתכנית לאומית של טיפול שורש במצבה של העדה. ציבור עולי אתיופיה, בחלקו הגדול, שרוי בתחתית המדרג הסוציואקונומי בישראל. זו עדה מוחלשת מבחינה כלכלית, תרבותית וחינוכית. התוצאה היא הידרדרות של רבים מצעירי העדה לסמים, לאלימות ולעבריינות. התוצאה היא ניכור הולך וגובר של העדה כלפי החברה הישראלית. מצב כזה הוא פצצת זמן לאומית. אין זו בעייתם של עולי אתיופיה, אלא בעיה לאומית המחייבת טיפול לאומי. זה אחד האתגרים הלאומיים הראשונים במעלה הניצבים לפתחה של הממשלה החדשה.

* כישלון החברה הישראלית – העלאת יהדות אתיופיה לישראל היתה אחד ממפעלי המופת הציוניים של הדור האחרון, אולם החברה הישראלית נכשלה, בדרך כלל, בקליטת העלייה. הפערים בתרבות, בהשכלה ובטכנולוגיה בין העולים מאתיופיה לחברה הישראלית, חייבו התמודדות אחרת, וזו לא הייתה. כעת נדרש תיקון.

* תוכנית לאומית – בשנים האחרונות נחשפתי למצוקת עולי אתיופיה, דרך שני מפעלים נפלאים של התמודדות מוצלחת עימה. האחד הוא כפר הנוער נווה עמיאל, שבני שירת בו בשנת שירות לפני גיוסו, המטפל בעיקר בנוער יוצא אתיופיה. השני הוא המכינה הקדם צבאית ימין אורד בחצור הגלילית, שבה בני נוער המוחלשים ביותר, מהמצוקה העמוקה ביותר, עברו מהפך אישי ותדמיתי, והיו לא רק לאזרחים נורמטיביים, אלא למנהיגים מובילים, לחיילים וקצינים מצטיינים. אולם הפתרון הכולל אינו יכול להיות בפנימיות, מחוץ לקהילה. יש לבנות תוכנית לאומית, יחד עם הנהגת העדה, לעבודת עומק, בעיקר בשדה החינוך, התרבות וההשכלה בתוך הקהילה.

* הקונספירציה של ערלי הלב – בערב ההפגנה בתל אביב, עמלו ערלי לב אטומים ורקחו והפיצו ברשתות החברתיות תאוריית קונספירציה מטורפת ומרושעת, על פיה הקרן החדשה עומדת מאחורי המחאה וההתפרעויות, כדי להציג את ישראל כגזענית בלה בלה בלה. הם יחזרו על כך עד שיאמינו בזה. שקר. זו מחאה אותנטית, של עדה שלמה, המבטאת כאב אמיתי, עלבון מתמשך.

* טרמפיסטים מחרחרי מדון – המחאה אותנטית, אך אין זה אומר שכולה טהורה. טרמפיסטים מקבוצות שמאל וימין רדיקלי הגיעו לשלהב את היצרים. הם התעלקו על ההפגנה, הסיתו ודירדרו אותה לאלימות, ומשכו אחריהם אספסוף מן הסוג שקיים בשולי כל חברה. מנהיגי המאבק, שאירגנו את ההפגנה ללא כל כוונה שתידרדר, דיווחו שהיו במקום פעילי להב"ה ופעילי קבוצות שמאל אנרכיסטי רדיקלי, והם אלה שהחלו ליידות אבנים ולשלהב את היצרים. מנהיג להב"ה, גיפשטיין, סיפר בדף הפייסבוק שלו שהוא ואירגונו השתתפו בהפגנה האלימה בירושלים אך לא בת"א. אולי לא להב"ה, אך לצד פעילי שמאל רדיקלי פעלו גם פעילי ימין רדיקלי. חוק הרדיקלים השלובים. כמו באירופה וכמו תמיד כאן – הפנאטים הרדיקליים מכאן ומכאן מונעים מאותה תאוות אנרכיה. יש לקוות שההנהגה האותנטית של יוצאי אתיופיה תתפוס את השליטה, ולא תיתן לטרמפיסטים האלה להשתלט על המחאה הצודקת.

* השלב הראשון של התיקון – השלב הראשון בתיקון החברתי ביחס לעולים מאתיופיה, הוא לחדול לכנות אותם "אתיופים". הם אינם אתיופים. הם ישראלים. הם יהודים. יהודים שעלו מאתיופיה או שהוריהם עלו מאתיופיה. ובהזדמנות זאת, לחדול גם מה"רוסים", "מרוקאים" וכן הלאה.

* שינוי חברתי – בן גוריון חלם על רמטכ"ל תימני, אך עשרת הרמטכ"לים הראשונים היו כולם ממוצא אשכנזי. לעומת זאת, בין עשיריית הרמטכ"לים השנייה, שישה היו ממוצא אשכנזי וארבעה ממוצא מזרחי. בערך חצי חצי. לא שחשוב מאיזה מוצא הרמטכ"ל, הוא לא נבחר בזכות מוצאו ולא למרות מוצאו, הוא נבחר בשל התאמתו. אולם דווקא משום כך, תמונת המצב הזאת מעידה על התהליך הטבעי החיובי בחברה הישראלי. בימים הקשים האלה, לנוכח משבר יוצאי אתיופיה, הנתונים הללו נותנים, למיטב הכרתי, מקום לתקווה.

* ממשלה על בלימה – אני שותף לחלק ניכר מביקורתו של ליברמן, ודברים ברוח זו כתבתי בשבועות האחרונים. אכן, נתניהו ויתר על ממשלה לאומית למען ממשלה חרדית. אני מעריך את נכונותו של ליברמן לוותר על חברות בממשלה ותיק החוץ למען העקרונות הללו. ואף על פי כן, אני סבור שאין הוא נוהג באחריות כשאינו מצטרף לממשלה. דווקא הוא, המרבה לדבר על הצורך במשילות, מבין מה המשמעות של ממשלת 61 ח"כים, התלויה על בלימה, וכל ח"כ סורר וממורמר מאיים על קיומה. יש לקוות שנתניהו וליברמן לא אמרו את המילה האחרונה ולאחר הקמת הממשלה, כפי שהיה בעבר, ימשך המו"מ וימצא פתרון.

* מי ימצמץ ראשון – אם בנט ימנע את הקמת ממשלת נתניהו בגלל דרישתו לתיק המשפטים עבור איילת שקד, יהיה זה סופו הפוליטי המוחלט. הציבור שלו לא יסלח לו על כך. הוא יודע זאת, ולכן הוא יירד מן העץ. גם נתניהו יודע זאת. השאלה היא האם נתניהו יגלה קור רוח וכושר עמידה או ייכנע לסחיטה.

* נתניהו יתגעגע – העובדה שנתניהו יעמוד בראש ממשלה צרה כל כך ונאלץ לשלם לחרדים מחיר כבד כל כך, מעידה עד כמה פירוקה של הממשלה הקודמת הייתה קפריזה נמהרת. נתניהו עוד יתגעגע לממשלה שפירק.

* מבחנה של האופוזיציה – שר האוצר המיועד, כחלון, נחוש לבצע את מהפיכת הדה-טייקוניזציה של המשק הישראלי, ובראשה שבירת קרטל הבנקים המסחריים. יהיה קשה מאוד להוביל מהפיכה כזאת בממשלת 61, כשדי בכך שחבר קואליציה אחד לא יעמוד בלחצים הפיזיים המתונים ובפיתויים שאי אפשר לסרב להם מצד שדולת הקרטל (עם פרס או בלעדיו) ויהיה בידיו להכשילה.
זה המבחן של האופוזיציה החברתית – יהיה עליה להעמיד זה מול זה את הפיתוי להפיל את הממשלה ואת תכניותיה לעומת ההזדמנות לחולל שינוי חברתי חסר תקדים.

* השר המיותר – עם כל ההסתייגות הכרוכה בהבנה, שמו"מ קואליציוני מעצם טבעו רווי סחרירים ויתכן שאני משחית לשווא ביקורת על הדלפה שגויה – הידיעות על מינויו של יצחק כהן מש"ס כשר במשרד האוצר מקוממות, ואני מקווה מאוד שכחלון יסכל זאת.
במשרד ממשלתי יש מקום לפוליטיקאי אחד, השר העומד בראש המשרד. הוא מנהיג את המשרד, הוא קובע את המדיניות ומתווה את הדרך, ותחתיו מערכת ביצועית בראשות המנכ"ל. תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר, שאינו אלא אתנן פוליטי לשמו. שר במשרד, הינו בסך הכל סגן שר מיותר, המקבל משכורת מיותרת של שר מיותר ותקנים מיותרים של שר מיותר ועוד אצבע בממשלה. והכל, על חשבון משלם המסים. זו שערורייה שאין כדוגמתה.
אגב, יש תקדים לפטנט הזה. כאשר נתניהו היה שר האוצר, הוא לקחת למשרדו כשר מיותר את מי שהיה אז מקורבו, מאיר שטרית. למה? ככיבוד למקורבו. שעה שהוא קיצץ באכזריות בכל דבר חברתי וריסק את מערכת הרווחה הישראלית, הוא נהג בזבוז בוטה וזלזול בציבור במינוי הזה.

* לא נעים לו – שלי יחימוביץ' החרימה את ישיבת סיעת המחנ"צ במחאה על כך שהיא מנוהלת בידי שני יו"רים, הרצוג ולבני. כנראה שהיה צורך לעבור את הבחירות, כדי שהיא סוף סוף תביע את דעתה האמתית על הגרוטסקה הזאת. נראה לי שגם הרצוג היה רוצה להחרים את הישיבה, ומת לשים קץ לבדיחה, אבל לא נעים לו מציפי.

* נשף מסכות – המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, שלאורך שנים בז לכל רעיון ציוני, לכל התבטאות ציונית, מציג כל דבר ציוני כלאומנות, פשיזם וגזענות, תוקף את הצעתו של נתניהו לאפשר זכות בחירה לישראלים החיים בחו"ל ומכנה אותה "אנטי ציונית". הוא, שיצא מגדרו לתמוך ב"מחאת המילקי", וגינה בכל פה את מי שיצאו נגד אותו קמפיין, מבטא צביעות מבחילה בתחפושת הציונית שהוא עוטה על עצמו.
הוא הדין, באותה מידה, בנוגע למי שיצאו חוצץ נגד "מחאת המילקי" ונגד הלגיטימציה לירידה והיום יוזמים את התוכנית או מצדדים בה. גם זו צביעות מבחילה.
האמת היא שהמטרה היא להגדיל את אחוז המצביעים היהודיים ולהקטין את אחוז המצביעים הערביים. בהנחה שדפוס ההצבעה של היורדים דומה לדפוס ההצבעה של היהודים בישראל, הדבר יחזק את הימין. לשם כך הימין מאמץ רטוריקה ליברלית, שלרוב מוגדרת בפיו כפוסט ציונית, על אודות זכותו של אזרח לגור היכן שיחפוץ בעולם הגלובלי, והשמאל מאמץ רטוריקה פטריוטית, שבדרך כלל מוגדרת בפיו כלאומנית, נגד הירידה ונגד זכויותיהם של היורדים.
נשף המסכות הזה הוא שיח של צביעות.

* מטיל ספק באקסיומה – אני שולל, מסיבות עקרוניות, את הרעיון של מתן זכות הצבעה ליורדים, כי אני רואה בירידה תופעה שלילית שיש להיאבק בה ולא לתת לה לגיטימציה. מאותן סיבות בעטיין תקפתי את קמפיין המילקי, אני מתנגד להצעת החוק הזאת. כלומר, ההתנגדות העקרונית שלי, מנותקת מהשאלה את מי זכות הצבעה ליורדים תשרת מבחינה אלקטורלית.
עם זאת, ספק בידי אם האקסיומה שהימין יתחזק כתוצאה מן ההצעה נכונה. האקסיומה הזאת מבוססת על קיזוז ההצבעה של ערביי ישראל, שבאופן גורף אין בה כמעט קולות לימין. אך היא מתעלמת ממיעוט היורדים בקרב הציבור הדתי, שבאופן גורף יש בו מעט מאוד קולות למפלגות השמאל. אם נקזז את שני הציבורים הללו, ניווכח שזכות הצבעה ליורדים לא תשנה את מבנה המערכת הפוליטית. היא רק תיתן לגיטימציה ממלכתית לירידה מן הארץ.

* מי שראויים לזכות הצבעה – אני בעד מתן זכות הצבעה לישראלים בחו"ל במהלך השנתיים הראשונות אחרי שירותם הצבאי או במהלך שנה מאז שירתו לאחרונה במילואים. רוב הצעירים מטיילים בחו"ל אחרי שירותם ובפרט הלוחמים הקרביים. הם אינם יורדים מן הארץ ומן הראוי למצוא את הדרך הטכנית לאפשר להם, כקבוצה מובחנת, כמי שזה עתה הקדישו לפחות שלוש שנים מחייהם לשירות המדינה, את הזכות לבחור.

* חג שלנו – ביום הניצחון על גרמניה הנאצית, לפני 70 שנה, ציטט דוד בן גוריון ביומנו שבר פסוק מספר הושע: "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל, אֶל גִּיל כָּעַמִּים". כוונתו הייתה, שהשואה הנוראה שפקדה את עמנו, אינה מאפשרת לנו לחגוג.
ייתכן שהוא צדק באותם ימים. אולם היום, שבעים שנים אחרי, 67 שנים אחרי שהוקמה מדינת ישראל – מדינת הלאום הריבונית של העם היהודי במולדתו, אנו יכולים לחגוג יחד עם העולם החופשי את הניצחון על הרֶשע בהתגלמותו.
מיליון וחצי לוחמים יהודים היו שותפים לניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית, והם ראויים להכרה, לכבוד ולהוקרה, לצד ההוקרה לעמים ולצבאות שלחמו בחיה הנאצית וניצחוה.
מן הראוי שמדינת ישראל תגדיר את תשעה במאי כיום חג לאומי, חג הניצחון על גרמניה.
ולמה בתשעה, כנחוג ברוסיה, ולא בשמונה, כנחוג בעולם החופשי, שאנו חלק ממנו?
כהוקרה לאלפי הווטרנים שעלו מחבר העמים בדור האחרון.

* אנשי תרבות אמיצים – כל אמן השובר את החרם האלים נגד ישראל, הוא הוכחה לכך שיש עוד אמנות בעולם, ושיש בעולם האמנות אנשי תרבות אמתיים, בני חורין, בעלי חשיבה עצמאית, ובעלי אומץ לצאת נגד המכבש האלים של הברית הבלתי קדושה של צבעי האדום-ירוק-שחור, המובילה את הקמפיין האנטישמי להחרמת ישראל. השבוע היה זה רובי ויליאמס והבא בתור הוא ארט גרפינקל.
אך יש גם נמושות כמו לורין היל שנכנעה לטרור וללחץ וביטלה את הופעתה בישראל. מה שמוכיח שבמאבק בין התרבות לברבריות, לא תמיד התרבות מנצחת.

* תחי האנטישמיות – לרגל הופעתו בישראל של רובי ויליאמס, גדעון לוי יוצא נגדו בשצף קצף, על כך שאינו מחרים את ישראל. לעומתו, הוא מעלה על נס את אחד הגרועים שבמסיתים האנטישמיים בעולם, רוג'ר ווטרס.

* חרם הוא חרם – במאמר ב"ידיעות אחרונות", יצר בן דרור ימיני הפרדה מלאכותית ומאכזבת בין שני חלקים בחוק החרם. הוא שיבח את החלק המאפשר לישראל להתגונן מפני טרור החרם נגדה, אך התנגד לחלק המאפשר התגוננות מפני חרם על ההתנחלויות. אני ממש לא מסכים לדעתו. דעתו נגד ההתנחלויות לגיטימית לחלוטין. גם אני התנגדתי ומתנגד להקמת יישובים בלב אוכלוסיה פלשתינאית, וסבור שיש להתיישב רק באזורים מוסכמים שיאפשרו פשרה טריטוריאלית.
אולם אין קשר בין עמדה פוליטית לגיטימית, לבין מעשה אלים ובלתי לגיטימי כחרם כלכלי, שנועד לשבור את מטה לחמם של אנשים בשל מקום מגוריהם או השקפת עולמם. חוק החרם נועד לאפשר לאנשים להתגונן מפני מי שנקטו נגדם בטרור החרם ולבקש סעד מבית המשפט. והרי לשם מה קיים בית משפט, אם לא לתת סעד למי שנפגע ולאפשר לו להתגונן מפני המתנכלים לו?

* האם אסד הובס? – כאשר אני קורא את הדיווחים על כך שאסד מובס ומשטרו מתמוטט, איני יכול שלא לזכור איך לפני ארבע שנים שר הביטחון ברק הקצה לו "ימים עד שבועות" וזה היה המיינסטרים אצל הפרשנים והתקשורת. הזהרתי אז שכדאי להתייחס בזהירות לוודאות הזאת, וזו המלצתי גם היום.

* הנאים השכנים בעיניך? – חזרנו לשמוע את הדי הפיצוצים מאזור הגבול עם סוריה, לאחר חודשים אחדים שהגזרה היתה שקטה. לפני כחצי שנה הקרבות היו בין ג'ובהאת אל נוסרה לבין חיזבאללה. היום הם בין ג'ובהאת אל נוסרה לדאעש – קנאים סונים נגד קנאים סונים.
זוכרים את החכמים שכמעט מסרו את הגולן לסורים? אילו הצליחו, חלילה, האם השליטה על הכנרת הייתה היום בידי דאעש, ג'ובהאת אל נוסרה או חיזבאללה?

* הגנה עצמית – כפר כנא והמגזר הערבי כולו סערו והשתוללו בעקבות האירוע בכפר כנא, ורבים בתוכנו הצדיקו את המאורעות בטענה ששוטרים "רצחו" ערבי בשל היותו ערבי. התקשורת כולה רעשה וגעשה. וכך כתבתי באותו יום: אילו התקרית בכפר כנא בה נהרג חיר חמדאן הייתה מתרחשת במגזר היהודי, זאת היתה ידיעה קטנה במדור פלילים. "עבריין שתקף שוטרים בסכין נורה ונהרג."
לקח קצת זמן, קצת יותר מדי זמן, כרגיל, טחנות הצדק טוחנות לאט. אך תוצאות חקירת מח"ש חד-משמעיות: השוטר שירה בחמדאן פעל מתוך הגנה עצמית.
מחר ב"הארץ" מח"ש תועלה על המוקד.

* ח"כ יוסף ג'בארין מהרשימה הערבית המשותפת אמר, בתגובה למסקנות חקירת מח"ש: "ח'יר חמדאן הוא קורבן של גזענות ממסדית וממוסדת, שלא נשלים עימה."
תרגום: הרשימה הערבית המשותפת תומכת בעבריין חמוש בסכין שניסה לרצוח שוטרים.

* ביד הלשון: קומזיץ – לכבוד ל"ג בעומר מוקדשת הפינה למילה קומזיץ.
מקור המילה הוא ביטוי ביידיש – "קום זיץ", שפירושו – "בוא, שב".
השימוש בביטוי הזה לישיבה בצוותא סביב המדורה נולד בפלמ"ח, שהקומזיץ היה מרכז ההווי והתרבות בו.
הפלמ"ח נוסד בל"ג בעומר, לפני 74 שנים.