* למען היציבות השלטונית – הליכוד טוען שהרחבת מספר השרים תחסוך כסף, כי היא תבטיח יציבות שלטונית. השתכנעתי, וזו הצעתי: להרחיב את הממשלה ולמנות בה 61 שרים – כל חברי הקואליציה. כך תובטח יציבות שלטונית מקסימלית וייחסך כסף רב. (את ח"כ חזן אפשר למנות לשר הלוטו).

* בגידת הבית היהודי – בשבוע שעבר תקפתי את נתניהו על כניעתו לחרדים. בעוד נתניהו התקפל בפני כל דרישות "הבית היהודי" באשר לסמכויות שרת המשפטים, רק תחום אחד הופקע מהמשרד – הוועדה למינוי דיינים, בשל התקפלותו מפני לחץ החרדים.
אך האמת היא שאת הביקורת יש להפנות גם ל"בית היהודי", לא רק לנתניהו. "הבית היהודי" נלחם כארי על כל סמכויות המשרד, והתקפל בסוגייה החשובה הזאת. "הבית היהודי" שותף בכך להפקרת חיי הדת בישראל, ובהם ענייני אישות – שעל פי החוק הם נתונים בידי הרבנות, לידי הפונדמנטליזם החרדי, הקיצוני, הקנאי. "הבית היהודי" שמתיימר להיות הגשר בין חלקי העם ושבקדנציה הקודמת כרת ברית עם "יש עתיד" לקידום סדר יום ממלכתי, הכולל נושאים חיוניים כמו הגיור, הגיוס, החינוך, השקיפות במערכת הדתית וכו', ויתר על כל אלה והפקיר אותם בידי החרדים. החמור מכל הוא הוצאת בתי הדין הרבניים מידי משרד המשפטים והעברתם לידי משרד הדתות, תחת שליטתו המוחלטת של העבריין המשוחרר, נושא דגל החרדות הפנאטית.
בשבוע שעבר כתבתי שהנפגעות העיקריות תהיינה נשים חילוניות. מדברים שקראתי בימים האחרונים, השתכנעתי שהנפגעות העיקריות תהיינה נשים דתיות, שלא תעזנה להמרות את פי בתי הדין הרבניים המתעללים בהן. כך אמרה בפירוש הח"כית הדתית מטעם "כולנו" רחל עזריה. לא בכדי, מי שהובילו בכנסת הקודמת חקיקה לליברליזציה של מערכת מינוי הרבנים, לשקיפות של המערכת ולהצבת נשים בוועדה, היו ח"כיות דתיות – עליזה לביא מ"יש עתיד" ושולי מועלם מ"הבית היהודי", בשיתוף פעולה עם זהבה גלאון.
הוויתור של "הבית היהודי" על כל עמדות ההשפעה בנושא הדתי הוא בגידה בציונות הדתית. יש לקוות ששרת המשפטים, היודעת היטב להיות אסרטיבית ולוחמנית, תמצה את דריסת הרגל שנותרה לה בתחום מינוי דיינים, כדי להגן על החברה הישראלית מפני הדורסנות החרדית.

* הפונדמנטליסטים של מערכת המשפט – כאשר שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן הציע להקים נציבות לביקורת על פרקליטות המדינה, עמדו הפונדמנטליסטים של מערכת המשפט על רגליהם האחוריות כדי לסכל את הרעיון, כפי שנהגו כלפי כל הרפורמות שהוא הציע. הקמת הגוף הזה תוארה כפגיעה בפרקליטות ובשלטון החוק, לא פחות. הקמת הגוף, שנועד להבטיח שגורם כל כך חזק ודומיננטי כמו הפרקליטות, שבכוחו לפגוע בזכויות האזרח, יהיה תחת פיקוח, הוגדרה כ...אנטי דמוקרטית.
פרשת רות דוד, פרקליטת מחוז ת"א, מוכיחה עד כמה הטענה הזאת הייתה נואלת, ועד כמה קיומה של נציבות כזו הכרחית לחיזוק הדמוקרטיה.
ייאמר לשבחה של ציפי לבני, שהיא זאת שהקימה את הנציבות, בקדנציה השניה שלה כשרת המשפטים.
קבלת הפנים ההיסטרית של הפונדמנטליסטים של מערכת המשפט לשרת המשפטים החדשה, גזורה מאותה גישה של ההתנגדות להקמת הנציבות.

* הטעות ההיסטורית של בגין – מבין אישי הציבור הפעילים היום, אין מי שנאמן יותר לדרכה ההיסטורית של תנועת החירות ולמשנתו של מנחם בגין מנשיא המדינה רובי ריבלין. הוא אחד היחידים בליכוד שדבק עדיין ברעיון שלמות הארץ, מצד אחד, וברעיונות הליברליים מרחיקי הלכת של בגין בסוגיות של זכויות האזרח, זכויות המיעוטים, עליונות המשפט, היחס לאופוזיציה וכו'.
דווקא לכן, יש משהו סמלי בכך שדווקא ריבלין הוא האיש המייצג את מדינת ישראל באירועים לציון יובל לכינון היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה. זו מעין סגירת מעגל והודאה באחת השגיאות ההיסטוריות הגדולות של בגין, אולי הגדולה שבהן. לא היה נושא שבו נלחם בגין בחריפות רבה יותר מאשר בהסכם השילומים (1952) וביחסים עם גרמניה (1965). הוא, שבדרך כלל היה סמל לדמוקרטיה ופרלמנטריזם, נאבק בנושאים הללו בדרכים אלימות, הודיע שאינו מקבל ואינו מכבד את החלטת הרוב, הודיע שעל הנושא הזה הוא ואנשיו מוכנים לשבת בבתי סוהר ואף למסור את נפשם.
כעבור שנתיים ישב בגין בממשלת האחדות הלאומית שניהלה קשרים דיפלומטיים עם גרמניה. עוד עשור חלף ובגין היה ראש ממשלה שקיימה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה. בגין עצמו הזמין לביקור ממלכתי בישראל את הקנצלר הגרמני קוהל (אך התפטר מתפקידו לפני הביקור).
לא יזיק להנהגת הליכוד להודות בגלוי בשגיאה ההיסטורית של תנועתם ולהעלות על נס את מנהיגותו ואומץ לבו של בן גוריון שחולל את התהליך (וצריך לדעת שללא השילומים ישראל לא היתה מסוגלת לקלוט את העליות הגדולות של שנות החמישים, והיתה עלולה לקרוס מבחינה כלכלית), ושל אשכול, שבזמנו הועלו היחסים לדרגת קשרים דיפלומטיים.

* מיהו אנטישמי – ראש ממשלת צרפת התייחס לאנטישמיות בארצו ובאירופה וגינה אותה בחריפות. בדבריו, הוא אמר בפירוש שאנטי ישראליות ואנטי ציונות היא מסווה לאנטישמיות. אלה דברים חשובים מאוד, הזקוקים להבלטה גדולה. הדברים נכונים ביתר שאת, באשר ליהודים וישראלים שהנם אנטי ציונים ואנטי ישראלים.

* מהות הסכסוך – הרש"פ מתרצת בק"ן טעמים את ניסיונה הנואל להשעות את ישראל מפיפ"א. אך האמת היא, שהרצון שלהם לראות את פיפ"א בלי ישראל, נגזר מהרצון שלהם לראות את העולם בלי ישראל. זו מהות הסכסוך במזרח התיכון.

* פרובוקציה מיותרת – בג"ץ דחה את העתירות נגד אישור תוואי מצעד הדגלים ביום ירושלים בתוך שכונות מוסלמיות. אין זה מפתיע, כיוון שבאופן עקבי בג"ץ מעניק עדיפות לחופש הביטוי על שלום הציבור. אך לא כל מה שבית המשפט מאשר, ראוי שיתקיים. ראוי לחגוג את יום ירושלים ומִצְעַדְגָלִים הוא דרך יפה לחגוג את היום. אולם למה דווקא בתוך שכונות מוסלמיות? למי הפרובוקציות הללו עוזרות? בדיוק כפי שאין מקום לקיומו של "מצעד הגאווה" בשכונות החרדיות, כך אין מקום למצעד הדגלים בשכונות מוסלמיות. בפרט, כאשר אל המצעד הזה נספחים פרובוקטורים גזענים, הקוראים את הקריאה הנוראה, "מוות לערבים", אחותה התאומה של הקריאה "מוות ליהודים", שליוותה את עמנו בגולה לאורך דורות.
החסרים משוגעים אנו?

* הישג לבנון השנייה – לא צפיתי בסרט התעודה המדובר על מלחמת לבנון השניה, אך קראתי את מאמרי הביקורת. והביקורת תקפה את מובילי המלחמה, על ש"התחמקו מאשמה" ולא היכו על חטא. ... כאילו אין שום משמעות לעובדה, שגבול שדימם במשך 40 שנה, הוא גבול שקט כמעט לחלוטין בתשע השנים מאז מלחמת לבנון השניה.
היו במלחמה כשלים רבים, הן בתחום הצבאי והן בתחום האזרחי, אך השורה התחתונה היא ניצחון גדול. והמטרה במלחמה היא ניצחון.

* ביד הלשון: שר – לרגל השבעת הממשלה החדשה ומינוי השרים, אעסוק במילה שר. ב-16 במאי 1948 ז' באייר תש"ח, נערכה הישיבה הראשונה של הממשלה הזמנית. עיקר הדיון התמקד, מן הסתם, בפלישת צבאות ערב והמלחמה הקשה. ולצד סקירות הביטחון, נערך דיון כיצד יש לכנות את התפקיד של הממונים על התיקים השונים. אחת ההצעות היתה – מיניסטר, כמקובל בכל המדינות. שר החוץ משה שרתוק (שרת) הבהיר מיד שבשבילו זה עניין מצפוני, "לא אקרֵא בשם זר." גם בן גוריון שלל את ההצעה, ואמר שהיא מגוחכת. הצעות נוספות היו נגיד ונאמן. שר המשטרה בכור שטרית אמר: "אני מציע שם שישנו בתנ"ך – שר." ב"ג תמך בשתי ההצעות – שר ונגיד. כידוע, נבחרה המילה שר.
שר בתנ"ך הוא ממונה. הממונה על המשקאות – שר המשקים. הממונה על העוגיות הוא שר האופים. הממונה על הצבא הוא שר הצבא. משה ממנה, על פי עצת יתרו, חותנו, שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים, כלומר פירמידת היררכיה. הממונה על עשרה הוא שר עשרה וכו'.
המילה שר היא מלשון שררה – שלטון.

2. שביל הזהב של שרת המשפטים
שתי להקות אוטומטיות מלוות את איילת שקד ללשכת שרת המשפטים. הלהקה האוטומטית האחת, היא להקת ההפחדה מפני הפשיסטית הלאומנית האנטי דמוקרטית שבאה לחרב את מערכת המשפט ואת הדמוקרטיה הישראלית. הלהקה האוטומטית האחרת היא להקת המעודדות בנוסח "תכנסי בהם... תעמידי את בית המשפט במקומו... רסני אותם."
שתי להקות – שתיים שהן אחת. שתיהן יוצאות מנקודת המוצא שאיילת שקד נכנסת לתפקיד כשרה לעומתית, כדי להילחם באוייב היושב בבית המשפט העליון.
המלצתי לשקד היא לאכזב את כל המצפים ממנה למלחמה. אל לה לנהוג כפיל בחנות חרסינה, אך תפקידה גם אינו להיות אומרת הן אוטומטית לאסכולה האקטיביסטית מבית מדרשו של אהרון ברק. עליה להיכנס לתפקיד ממקום של ענווה ושל כבוד למערכת המשפטית הישראלית. זאת צריכה להיות נקודת המוצא לכל הצעות השינוי שבכוונתה להנהיג.
מערכת משפט חזקה ועצמאית, שיש בידיה כלים לשפוט בצדק ולהגן על האזרח מפני הרשות ועל החלש מפני העוצמה, היא יסוד מוסד של חיים דמוקרטיים. שרת המשפטים חייבת לראות את ההגנה על המערכת הזאת כמושכל הראשון בכל צעד שתנקוט. מצד שני, אין היא צריכה לכוף את ראשה בפני הפונדמנטליזם של בית המשפט, הרואה בכל רפורמה איום, וכל שינוי כהחלשת בית המשפט.
עליה לפעול בשום שכל, ליצור אווירה של הידברות ופתיחות ולחתור להסכמות רחבות בדבר רפורמות רצויות במערכת המשפט. רפורמות, לא מהפכה, כי על אף כל הביקורת, יש לנו מערכת משפטית מצוינת.
חוזקו של בית המשפט העליון הוא מרכיב משמעותי בחוסנה ובעוצמתה של הדמוקרטיה הישראלית. אולם בדמוקרטיה, אין תחום החסין מפני ביקורת ואין תחום החסין מפני שינויים ורפורמות. הרפלקס המותנה, כאילו כל הצעת שינוי ורפורמה בבית המשפט העליון נועדה לפגוע בו ולהחלישו, חוטא לאמת. ההיפך הוא הנכון, גוף המציב עצמו מעל לביקורת ושולל אפריורי כל רפורמה - סופו להתנוון.
אמון הציבור בבית המשפט הוא מרכיב משמעותי בעוצמתו. האמון הזה נשחק מאוד, לעומת הימים שבהם עיני הציבור היו נשואות אליו כאל מגדלור הצדק והמשפט, דווקא בעידן האקטיביזם השיפוטי, של "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט". אם הכל שפיט, הרי ששופטי בית המשפט העליון יכולים לראות בכל החלטה פוליטית וביטחונית סוגייה משפטית, והעמידו את עצמם מעל המערכות הנבחרות. גישה זו פגעה קשות באמון הציבור בבית המשפט, וכתוצאה מכך כרסמה במעמדו של בית המשפט ובשלטון החוק.
לא כל רפורמה ושינוי המוצעים או יוצעו נועדו לפגוע בבית המשפט, להחליש אותו, לכרסם בכוחו. יש לשים קץ לפרנויה הזאת, מפני כל הצעת תיקון. יש לבחון כל מקרה לגופו, בפתיחות, באמון כלפי הכוונות הטובות של מציעי ההצעה. אפשר לדחות הצעה או לתמוך בה, אך ראוי להתייחס אליה בכבוד, ללא פרנויה.