עשרים פרקים בקורות המעורבות האמריקאית המוקדמת בארץ הקודש

מאת מרדכי נאור

בהוצאת ספרים אריאל ירושלים, 2015

ספר מרתק וחשוב ומומלץ מאוד הביא לנו מרדכי נאור בתיאור הקשרים האמריקאיים לארץ ישראל משנת 1840 ועד קום המדינה. במפוזר קראנו במרוצת השנים חלק מהסיפורים המופיעים בספר, ואולם הפעם הם ניתנים במלוא הבקיאות ההיסטורית ועם מובאות שהן לעיתים מקפיאות דם – ומוכיחות מה היה המצב באותה "פלסטין" מדומיינת, אותו "גן עדן" של רצח ואונס, שממנו "גירשנו" ב"נכבה" את הערבים המסכנים והתמימים. מציאות לא כל כך רחוקה מהרצחנות המוסלמית של דעאש וכת דיליה בימינו.

זהו הסיפור של "הר התקווה", המושבה האמריקאית שהתנוססה היכן שכיום עומד בית הספר "שבח" בתל אביב. העדה היא צעירה מאנשי המושבה קצרת הימים, אשר סבו וסבתו של הסופר האמריקאי הידוע ג'ון סטיינבק היו מאבות משפחתה.

כותב נאור:

העדות המזעזעת ביותר היא של מרי אי. סטיינבק, בת 24, מגרוטון, מסצ'וסטס. היא הושמעה לפני הקונסול גורדהאם ב-18 בינואר 1858, יומיים לאחר שאר העדויות, כנראה בשל מצבה הנפשי והגופני הקשה, בעקבות מה שאירע לה ולבעלה (שנרצח).

היא סיפרה בין היתר:

הגנבים נכנסו לתוך החדר שבו נמצאנו. הם היו חמישה. הראשון שבהם אחז מקל גדול ובו היכה את אבא. אבי נפל לאחור. קפצתי לעזור לו. הדם זרם מראשו על פניו בזרמים גדולים. עזרתי לו להתרומם והוא התיישב בקצה החדר. אחד ניגש אל התנור והחל לפרקו. אחד שבר את השעון. פניהם של כל התוקפים היו מכוסים להוציא נקבים לעיניים. הם פתחו את המזוודות שמצאו בחדר ואחר כך רצו שאלך איתם לחדר השני, כדי לפתח את המזוודות. סירבתי, ואמרתי שאם יביאו את המזוודות הנעולות לחדר שבו נמצאתי, אפתח אותן, וכך היה.

לאחר מכן התיישבתי ליד בעלי הפצוע. אחד התוקפים, שנראה בהיר בהשוואה לשאר, רצה שאצא איתו ואראה לו את החדרים האחרים. לא הסכמתי. הוא תפס אותי בזרועי, נאחזתי במיטה. אחד האנשים השחורים התקרב אליי והיכה אותי בחזי, ברובהו, ואחר כך גם בגבי. הוא משך אותי בכוח מהמיטה, למרות התנגדותי. נגררתי על גופת בעלי אל מחוץ לבית.

יחד עם האיש שגרר אותי באו עוד שניים, כהי עור. הוא השליך אותי על הארץ. נאבקתי על נפשי. האיש הוציא את אקדחו וכיוון אותו אל ליבי. אז נכנעתי והוא אנס אותי. לפני שהספקתי לקום בא איש שני. הוא אנס אותי וגם נשך את לחיי. אחריו בא שלישי וכשסיים נכנסו כל השלושה לבית.

הלכתי בעקבותיהם. ניגשתי אל פרדריק. לא הצלחתי לחוש את הדופק שלו. ישבתי ליד אבי ואימי על הרצפה. התוקפים חיטטו בכל פינות הבית. הם שאלו אותי היכן נמצא הכסף. אחד מהם משך אותי לחדר השני והיכה אותי. ואז שוב אנס אותי. הבית היה חשוך לגמרי, ורק אור אחד, שהתוקפים לקחו לחלקה האחר של הדירה, האיר במקצת. אבי התפלל. הם חזרו וביקשו אור. הדלקתי מנורה ומסרתיה לאחד מהם. הם יצאו ומיד חזר אחד ושאל אותי היכן כל היתר. עניתי לו והוא ניגש אליי ותפס בזרועי. התנגדתי בכל כוחי. הוא משך אותי לחדר הסמוך ואנס אותי.

לפני שעזב אותי הופיע האיש הבהיר ופנס בידו. הם תבעו ממני כסף. אמרתי שאין לנו. הם כיוונו רובה לעברו של אבי והיכוהו. אחד מהם שלף חרב ואיים על אבי ועליי. ניבינו להתגונן בידינו. אבי נפצע אנושות בידו. האיש ניסה לפגוע גם בי. החבאתי את ראשי מתחת לשולחן והחרב פגעה בשולחן. אחד מהם אמר: הרוג אותה ונלך. שני שאל למה פרדריק בעלי ישן. לא עניתי. הוא לקח פטיש שהיה שם והיכה אותי ברגלי, וגם ניסה לקחת את טבעתי. ואז הם יצאו מן הבית.

ישבנו שם חצי שעה לפחות, בלי לזוז, בחושך. כשקמתי ממקומי עדיין שמעתי את קולותיהם, אך לא ראיתי דבר. אימא הדליקה אור. אני חושבת שכאשר עזבו התוקפים את הבית הבית היתה השעה חמש לפנות בוקר." [שם. עמ'53-54].

מעניין, לא?

לידיעת ידידיהם הטובים של צאצאי הרוצחים והאנסים – פרנציסקוס הפופ ואובמה הנשיא.

אכן, בימינו אלה, גורל כזה ואפילו רצחני יותר הוא גורלם של רבבות נוצרים באזורנו, שלא לדבר על המוסלמים המגלים, שוחטים ואונסים אלה את אלה.

רק לנו, ליהודים בישראל, ולאזרחינו הערבים, מוסלמים כנוצרים, יש מדינה המגינה עליהנו מחורבן אכזר.

פרקים נוספים בספר: וושינגטון מתערבת ב"עלילות דמשק". גורלה המר של "מושבת אדמס". מי ירדן בחביות. המכונית הראשונה בארץ הקודש. הרכבת הימית שהצילה את היישוב היהודי בארץ ישראל בעת מלחמת העולם הראשונה. מאי 1948 בירושלים בעיניים אמריקאיות. ואין אלה אלא רק חלק.

מומלץ.