החלפת דיסקט – לעשות ברית עם איראן העלווים וחיזבאללה
התבוסות האחרונות של העלאווים והשיעים בלבנון מסמנות כי בקרוב, למרות מאמצי איראן – הצבא הסורי וחיזבאללה לא יוכלו להגן יותר על המיעוט העלאווי והשיעי בסוריה ובלבנון, והם – עם כל שאר המיעוטים, הנוצרים, הדרוזים, והיזידים – יעמדו בסכנת השמדה.
מסתמן כי מולם (ומולנו) תקום חליפות איסלמית סונית גדולה שתשתרע על מרבית שטחי עיראק וסוריה, על רצועת עזה, ובוודאות קרובה גם על עבר הירדן, ותאיים על כל המיעוטים בעיראק, בסוריה, ובלבנון.
זה הזמן להחליף דיסקט ולשנות מדיניות. עד לסכנת תבוסה מוחשית, אל לישראל להתערב במלחמת העולם המוסלמי זה בזה, אבל במצב של ניצחון ודאי של החליפות המוסלמית-סונית, על ישראל לקחת צד, ולתמוך בהקמת מדינה כורדית עצמאית בעיראק ובסוריה לשעבר, ומדינה עלוואית עצמאית בסוריה לשעבר, ומדינה שיעית עצמאית בלבנון לשעבר, ע"מ למנוע הקמה של חליפות מוסלמית סונית ענקית בגבולנו, חליפות המכוונת אלינו במלוא קנאותה את מאגר הטילים הסוריים שנתפשו על ידיה, ביניהם גם טילים עם נשק כימי.
נכון כי כעת הדבר נראה עוד דמיוני, ולא פחות דמיונית נראית תמיכת השיעים והעלאווים בישראל, אך אנחנו כבר יודעים שבצוק העיתים הכול מתהפך, והאוייב של אויבי הוא ידידי. הרי סך הכול כולנו עוד זוכרים את היחסים הטובים שהיו לנו בזמנו עם איראן ועם השיעים בלבנון.

האווילות של ציפורה חוטובלי
הסגנית במשרד החוץ, ציפורה (ציפי) חוטובלי, כינסה את עובדי משרד החוץ והצוות הדיפלומטי בערב חג השבועות ואמרה "בימים אלה חשוב להיות צודקים. חייבים לחזור לאמת הבסיסית של זכותנו על הארץ הזו. חשוב לומר – הארץ הזו היא כולה שלנו. לא הגענו לכאן כדי להתנצל על כך. רש"י אומר שהתורה נפתחת בסיפור בריאת העולם כדי שאם יבואו אומות העולם ויאמרו לכם שאתם כובשים, עליכם להשיב להם שכל הארץ של בורא עולם וברצותו לקח מהם ונתן לנו."
יו"ר הקואליציה וסגן שר החוץ לשעבר, ח"כ צחי שטראוסברג-הנגבי, לא התלהב מדבריה ואמר בתגובה: "צדיקה באמונתה תחיה אבל גיליתי שיש לנו טיעונים טובים יותר מההבטחה האלוקית."
היות שהוא לא פירט מהם אותם טיעונים טובים שהוא גילה, אז אני אפרט מהם הנימוקים המשכנעים שעל ציפורה חוטובלי להשמיע בפעם הבאה:
אז ככה, השימוש בר' שלמה יצחקי (רש"י) אינו אפקטיבי. תארו לכם מה היתה תגובת הצרפתים והספרדים לו ציפורה חוטובלי היתה משכנעת אותם לשנות את שמם על פי רש"י. כידוע רש"י הוא שפיברק והמציא את השם "צרפת" לפרנס Frence, ואת השם "ספרד" לאספניה España בפירושו לנבואת הנביא עובדיה בפרק הראשון (והאחרון, יש רק פרק אחד). כמובן שהם לא היו משתכנעים. אבל ממה כן היו משתכנעים? לו היתה נואמת כך:
"בימים אלה חשוב להיות צודקים. חייבים לחזור לאמת הבסיסית של זכותנו על הארץ הזו. חשוב לומר – הארץ הזו היא כולה שלנו. לא הגענו לכאן כדי להתנצל על כך."
מניין יודעים זאת? הרי אלוהי הנצרות והאיסלם קבעו זאת.
ישו המשיח Iesus Christus בן האלוהים, ושליש האלוהות בשילוש הקדוש הכריז שהוא בן דוד מלך ישראל ולא בן דלילה או גוליית הפלישתים, ולכן הוא קורא לארצו "ארץ ישראל", ולא ארץ פלישתים או ארץ היבוסי (הברית החדשה, מתי, פרק א' ב'). ובכלל הוא קורא לגויים "כלבים" (מתי פרק 15)
גם הנביא מוחמד הסכים עימו כאשר הכריז כי המלאך גבריאל אמר לו כי אללה אלוהיו אמר לו שארץ ישראל על שתי גדות הירדן שייכת אך רק לעם ישראל, ולא לערבים, או לפלישתים, או ליבוסים (קוראן סורה 7 פסוק 132).
אין ספק שנימוקים אלו ישכנעו את כל הגויים ובא לציון גואל.
נ.ב. כדאי אולי לאיים על אותם המוסלמים הכופרים בדברי מוחמד אלו, והממרים את פי אללה אלוהיהם, באשר הם קוראים לארץ על שם הפלישתים, שיימסרו מיד לדעא"ש, שימצה עימם את דין הכפירה...

נורמן עיסא הגזען הנוצרי הכופר באלוהיו
שחקן התיאטרון הערבי-נוצרי נורמן עיסא, הקרוי על שם אלוהים הנוצרי (עיסא הוא ישו בערבית) כופר בישו אלוהיו בהכריזו כי הוא מחרים את היהודים בבקעת הירדן ומסרב להציג להם במסגרת הצגת תיאטרון חיפה "בומרנג". (מעניין אם היה מציג שם גם אם בקעת הירדן היתה תחת כיבוש של חליפות מוסלמית-סונית).
תיאטרון חיפאי אחר, התיאטרון הערבי אל מידאן, מעלה הצגה של גזען נוצרי אחר בשם בשאר מורקוס.
ההצגה "הזמן המקביל" מעלה על נס את חייו בכלא של וליד דקה, פעיל החזית העממית לשחרור פלסטין, החוטף והרוצח של החייל משה תמם ב-1984.
המעניין הוא שוועדת הרפרטואר של סל התרבות בראשותה של ד"ר בלהה בלום (המתנאה כמומחית בדרמה המודרנית), קבעה שהיא לא מצאה פסול במחזה והוא מתאים לשמש כמחזה חינוכי לתלמידים ערביים. זה הרי מאד חינוכי לתמוך ברצח יהודים, זו תרבות מלא הסל.
"פיליסטניזם" תרתי משמע.

"שוחר השלום" ד"ר מוסטפא עבאסי מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את היהודים גזענות ולא מופת מוסרי
כזכור, האינקביזיטור המושיע, התעמלן הפרו-מוסלמי– ידידיה יצחקי, שהצטרף לדבריו "למאמץ בין-לאומי ל'הצלתה של מדינת ישראל' ע"י הצטרפות למחרימי ישראל, גילה תגלית: 'יש ערבים שוחרי שלום. אחד מהם הוא פרופ' מוחמד עבאסי, מג'יש, מומחה להיסטוריה ולגיאוגרפיה של הגליל, מרצה במכללת תל-חי.'" ("חדשות בן עזר" 1047).
(החבר יצחקי התכוון לד"ר מוסטפא עבאסי. הוא רק העלה אותו לדרגת פרופסור, ובשמץ גזענות הדביק לו את השם הפרטי הגנרי לדעתו של ערבי-מוסלמי "מוחמד").
ובכן, פניתי אל ד"ר מוסטפא עבאסי לברור עמדותיו. הדבר היחיד שעניין את אותו "שוחר שלום" היה מי אני? וכשנודע לו שהנני רק יהודי פשוט, פשוט לא ענה יותר.
למרבה הצער גם ד"ר מוסטפא עבאסי ("שוחר השלום" כפי שהוא מתנאה בעצמו בדף פרסומיו) מסרב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את כל היהודים גזענות שהוא מגנה, ולא מופת מוסרי.
אנחנו קוראים לו להתנער מגזענותו, ולמען השלום המיוחל שיהיה הערבי-מוסלמי הראשון שיכריז בריש גלי בפני קהל מוסלמי שהוא רואה את דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש להשמיד את כל יהודי העולם – גזענות שהוא מגנה, ולא מופת מוסרי. ודוק: שתיקה כהודאה דמיא.
(אנחנו לא מתייאשים, חייב להימצא ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אנחנו עדיין מחפשים. אם אתם מכירים כזה אנא הודיעונו).

ד"ר מוסטפא עבאסי כמאל חוסיין רוצחם של טרומפלדור ועמיתיו בתל-חי בעצם פעיל ציוני
כאמל חוסיין אל-יוסוף, הזכור בהיסטוריה כמי שהוביל את המתקפה על תל חי שבה נהרגו יוסף טרומפלדור וחבריו. לא התכוון כלל, לפי מחקר של ד"ר עבאסי, להרוג את טרומפלדור ואנשיו, הוא רק נכנס לתל חי כדי לחפש צרפתים, ולשדל את היהודים לפנות את יישוביהם עד יעבור זעם ולהשאיר את הרכוש ואת העדרים בידיו, והבטיח כי ברצונו להגן עליהם מפני שודדים. המתיישבים, בראשות טרומפלדור, התייחסו כמובן להצעות בחשדנות ודחו אותן, והעניינים פשוט יצאו משליטה. (הערבים כמובן אינם אשמים אף פעם ברצח יהודים).
ובכלל הוא הפך להיות ידיד קרוב של מוסדות היישוב בעמק החולה, של נציגי הקק"ל ואפילו חלק מאנשי השומר". לדבריו, "אנשי כפר גלעדי החרימו אותו ומנעו ממנו להיכנס לקיבוץ, אבל המוסדות היהודיים האחרים, מוסדות ההתיישבות, היו בקשר שוטף איתו. משה שרתוק ודוד בן גוריון אף תמכו בעריכת סולחה בינו לבין כפר גלעדי ואנשי השומר."
בשלב מסוים גם הבריטים ניסו לסייע במהלכי הפיוס ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע זקן השומרים, אברהם שפירא, כדי לעזור, אבל המאמצים נכשלו. "הוא נשאר ידיד שלא סולחים לו על פרשת תל חי."
בשנת 1936 הוא הוגלה מהאזור בהחלטת בית משפט לתקופה קצרה, בשל מעורבותו בתסיסה אנטי-בריטית, אך במחצית השנייה של 1937 הוא הפסיק לשתף פעולה עם הנהגת המרד הערבי ומנהיגי צפת הערבים, וכרת ברית עם השלטונות הבריטיים והיישוב היהודי.
כאמל חוסיין סירב לדרישות של צבא ההצלה של הליגה ערבית לעזור לפלסטינים לפעול בעמק, כיוון שלא רצה להרגיז את שכניו היהודים. ב-1948 הוא הציע את כניעתו לכוחות "ההגנה", לפי המחקר, אך הצעתו נדחתה והוא נדרש לפנות את הכפר על תושביו. (היהודים הבוגדניים).
הכפר נכבש ללא קרב וחוסיין ואנשי שבטו עברו ללבנון. אחר כך הוא ביקר בארץ כמה פעמים ונפגש עם מכריו וידידיו היהודים, ביניהם מנו פרידמן, המושל הצבאי של אזור צפת ויוסף נחמני, חבר עיריית טבריה ואיש הקק"ל. הוא הפציר בהם לאפשר לו ולבני שבטו לשוב לארץ. בשלב מסוים הוא אפילו קיבל הלוואה ממנהל המחוז הצפוני של הקק"ל. ביקוריו בארץ עוררו את חשדו של המודיעין הסורי, ובמאי 1949 נרצח כאמל חוסיין בלבנון. (שוב באשמת היהודים).
http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2647352

לצאת מרצון מפיפא
היות שהמאבק להשעיית ישראל יתחדש ע"י 57 המדינות המוסלמיות, והיות שממילא כל משחק כדורגל מסתיים בביזיון לישראל, מוטב כבר פשוט לפרוש מהמשחקים.

דאע''ש: ''בשוק הנערות מישל אובמה
לא תעלה יותר מ-40 דולר''
כתבה שפורסמה במגזין החודשי "דאביק" של דעא"ש מצדיקה את מעשי החטיפה והאונס של נשים כופרות ומבטיחה ליישם את "שוק הנערות" גם במדינות המערב.
אום סמאיה, מחברת הכתבה "שפחות או פרוצות?" – מבטיחה בדבריה לייבא את שוק הנערות של דאע"ש גם למערב. כשזה יקרה, היא מעריכה כי מישל אובמה, אשת נשיא ארצות הברית, תוכל להימכר במחיר של 40 דולר בלבד – "שליש דינר זה יותר מדי בשבילה!" – כך הכותבת.
"לקיחת עבדים בזמן מלחמה זה מנהג נהדר ורווחי, בעל המון תבונה אלוהית ויתרונות דתיים," מסבירה הכותבת. לשם חיזוק הטענה שלה, היא מציינת מיספר מקרים בהם הנביא מוחמד חטף נשים צעירות, החזיק אותן בשבי והפך אותן לפילגשים. לדבריה, מדובר ביחס לגיטימי לחלוטין כלפי נשים נחותות ולכן ממש לא מדובר במקרי אונס.
מעניין מה עשוי להיות מחיר השוק של שרה נתניהו, או של גולדה-זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון)?

השפחות היהודיות של מוחמד
וזה הזמן להיזכר ביהודיות שלקח מוחמד כשלל מלחמה לאחר ניצחונו את היהודים.
צפיה (בערבית: صفية; 613-673 בערך) היתה בתו של חי בן אחיטוב, ממנהיגי שבט בני נדיר. היא נולדה באל-מדינה בשנת 613 לערך. מוחמד דרש מבני שבט נדיר לקבל את האסלאם, או לעזוב. לאחר מצור ארוך, נאלצו היהודים להיכנע, כלומר, למסור לו את הקרקע ואת הנשק. הם עצמם ניתצו את בתיהם ועמסו את המפתנים של הבתים על גמליהם. כדי להראות שאינם מנוצחים יצאו בתופים וכנורות. הנשים לבשו פאר. הם עזבו, חלקם לח'ייבר, וחלקם ליריחו. אביה של צפיה ומשפחתו החליטו להישאר באַל-מַדִינָה והצטרפו ליהודים של שבט קוריט'ה. צפיה נישאה לכנאנה אבן אבי אלרביע בן אבי אלחקיק, במקור מח'ייבר.
לאחר מצור ממושך, החליטו בני קוריט'ה להיכנע. לפני הכניעה הצליחו צפיה ובעלה לצאת מאַל-מַדִינָה ולברוח לח'ייבר. כאשר פתחו בני קוריט'ה את השערים, אסרו הערבים את כל הגברים. מוחמד יצא אל השוק באַל-מַדִינָה, חפר חפירות וצווה לכרות את ראשו של כל גבר יהודי שיסרב לקבל את האסלאם. הגברים הובאו אליו אחד אחד לפי הצו. הטבח נעשה בפניו של מוחמד עצמו. המתת היהודים נמשכה יום שלם. עלי בן אבי טאלב, בן-דודו וחתנו של מוחמד, קיים את זוועת השחיטה בידיו ממש. הראשים הותזו והגופות הושלכו אל בור מחוץ לעיר. כשנקרא אביה של צפיה, חי בן אח'טב, היה לבוש משי עם שלל צבעים. הוא קרע את לבושו למען לא יחלקוהו ביניהם המוסלמים. ידיו היו כבולות אל ערפו, כשראה את מוחמד אמר: "באלוהים אין אני מאשים את עצמי בגלל שנאתי אותך. אולם אשר יבגוד באלוהים יעכרנו האלוהים."
אחרי כן צנח. ראשו נכרת. הטבח נמשך בלילה לאור הנרות. הגופות הושלכו אל הבורות ונערמו עליהם ערמות של עפר. כל מי שהגיע לבגרות הוצא להורג. הנשים והילדים נמכרו לעבדות. הביזה הגדולה, אדמות, נשק, ילדים ונשים נתנו למוחמד, שהיה חסר מקורות מחייה, אמצעים לשלוט על אל-מדינה ולהמשיך במסע כיבושים בכל ערב.
היישוב היהודי הבא שנכבש על ידי מוחמד היה ח'ייבר, נאת מדבר העשירה והפורייה בערב. ח'ייבר הייתה מיושבת ביהודים מקומיים וחלק מיהודי נד'יר עברו לשם. בין השבויות שנתפסו לאחר כיבוש ח'ייבר היתה צפיה, בת חי בן אח'טב שנרצח בליל הטבח של קוריט'ה. מוחמד בחר בה מבין השבויות ולקחה לאישה כשלל מלחמה.
בעלה, כנאנה אבן אבי אלרביע נלקח גם הוא בשבי. מוחמד רצה להתנקם בו נקמה אכזרית. הוא ציווה להביאו אליו ודרש ממנו למסור לו את אוצרות משפחת אבי אלחוקיק שהכילו מרגליות וכלי הזהב ועדיים. כנאנה סירב. מוחמד ציווה לענותו ולסרוק את בשרו במסרקות ברזל ובשיפודים לוהטים. אחרי כן התיזו את ראשו. מוחמד ציווה לרצוח גם את אחיו סאלם. את צפיה, אשת הנרצח, הכריח לעבור ולצפות בגופות ההרוגים.
צפיה היתה יפת מראה. מוחמד הכיר אותה עוד בצאתה לגלות עם בני נד'יר מאַל-מַדִינָה. את הנישואין עם צפיה חגג מוחמד בח'ייבר. בליל הכלולות אישה בשם אום סולים בת מילחאן אם אנס בן מאלכ – מונתה לטפל בה. היא קישטה אותה וסרקה אותה. אחד מאנשי מוחמד, אבו איוב ח'אלד בן זיד אחי בני אלנג'אר מונה כשומר אישי עליה. איבן הישאם מספר כי משראה ח'אלד שמוחמד בחר בה לאישה, הזהיר אותו מפניה ואמר לו שעליו להיזהר מאישה מבין הכופרים שהרג את אביה, את בעלה, ואת בני עמה, פן תעשה לך רעה. אז נתן לו מוחמד את התפקיד לשמור עליה ומפניה.
צפיה האריכה ימים יחסית לתקופתה. כשנישאה למוחמד היתה בת 17, ובמותה היתה בת 60. לא היו להם ילדים. היא היתה עשירה מאוד כי ירשה רכוש רב מאבותיה. היא מתה בשנת 50 להג'רה (673 לספירה) בימי הח'ליף מועאויה הראשון, ונקברה בבקעה סמוך לשערי אל-מדינה.
בנוסף לקח מוחמד צעירה יהודייה נוספת כשלל והיות והיא סירבה להתאסלם הוא שמר אותה כשפחת מין בלבד.

מרים היפה עולה לישראל
על ספרו של מישל וולבק "כניעה" כבר כתבתי – הנביא מישל ולבק צרפת האבודה:
La France perdu
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01011.php
את הספר כתב וולבק לפני עליית האלימות הרצחנית של החליפות האיסלמית ולכן גם תיאורו את תהליך השתלטות האיסלם על צרפת אינו מלווה באלימות רצחנית, אלא יותר בהגות פסבדו אינטלקטואלית המלווה במתן מענקים כספיים ע"י סעודיה (בינתיים גם היא במשבר כלכלי) ובאפשרויות לעונג מיני ע"י נישואין עם מיספר קטינות. שני הפיתויים הללו כסף, ומין, הם שמשכנעים לבסוף את גיבור הספר פרנסואה (וולבק) להתאסלם.
יותר מאשר ביקורת על האיסלם וולבק לועג לבורגנות הנהנתנית הפיליסטינית של השמאל הליברלי הצרפתי, ויכולת הסתגלותם לכל פשע. "כל כך הרבה אינטלקטואלים לאורך המאה ה-20 תמכו בסטלין, במאו, או בפול פוט, וזה אף פעם לא הזיק להם באמת." כותב וולבק, "אינטלקטואל בצרפת לא נדרש להיות אחראי, האחריות אינה מטבעו."
מובן שהמאבק המוסלמי לשלטון בעולם עובר דרך חיסול ישראל: "המאמר שנשלח לאומה (כתב העת ללימודים פלסטיניים ואומה) שבו הוא דן בשאלה האם האיסלם נועד לשלוט בעולם, רדיז'ה עונה לבסוף בדרך החיוב." (שם עמ' 253)
מרים, הסטודנטית היהודייה המאוהבת בגיבור הספר, מחליטה לעזוב את צרפת בהבנה שיהודים לא יוכלו יותר לחיות בה. פרנסואה (וולבק) מתפעל לא רק מיופייה אלא גם מיחסה להוריה ולאחיה, יחס משפחתי אוהב שאותו לא הכיר מעולם, אבל אצל וולבק כמו תמיד, המין הוא בראש מעייניו: "מﬠרכת הבחירות, לא מנﬠה ממני כהוא זה מלחשוב שוב ושוב ﬠל מרים. היא היתה ודאי נﬠרה גותית מקסימה בגיל ההתבגרות שלה, בטרם הפכה לבחורה בﬠלת קלאסה. עורה הלבן מאור, ﬠיניה הכהות; בעלת קלאסה, אבל סקסית באופן מפוכח; וראוי לציין שההבטחות של הארוטיות החבויה שלה התקיימו מﬠל ומﬠבר.
"האהבה אצל הגבר אינה אלא הכרת תורה ﬠל העונג שניתן לו, ואיש מעולם לא הﬠניק לי ﬠונג במו מרים. היא יכלה לכווץ את הכוס שלה ברצונה (לﬠיתים בﬠדינות, בלחיצות איטיות שקשה לעמוד בפניהן, לﬠיתים ברטיטות נמרצות) היא טלטלה את ישבנה באצילות אינסופית לפני שהציﬠה לי אותו. אשר למציצות שלה, מעולם לא הכרתי משהו דומה, היא התייחסה לבל מציצה כאילו היתה הראשונה שלה וכאילו היא ﬠומדת להיות האחרונה בחייה. כל אחת מהמציצות שלה היתה מספיקה להצדיק חיים של גבר." (וולבק "כניעה" עמ' 34).
"לי אין את ישראל," אומר פרנסואה בצער למרים, וממשיך לחשוב עליה.
"אחרי שבוע ואולי שבועיים קיבלתי לבסוף מייל ממנה בו סיפרה לי הרבה על ישראל, על האווירה המיוחדת ששוררת בה – דינמית ועליזה באופן בלתי רגיל, אבל בעומק הדברים מסתתרת טרגדיה. זה יכול להראות מוזר, היא אמרה לעזוב ארץ – את צרפת בגלל החשש שיקרו בה דברים היפותטיים מסוכנים, ולהגר לארץ שבה הסכנות בכלל לא היפותטיות – זרוע מחתרתית של חמאס החליטה לפתוח בסדרת פעולות חדשה, ובכל יום או כמעט בכל יום מתאבדים עמוסים בחומרי נפץ מתפוצצים במסעדות ובאוטובוסים. זה מוזר אך כשנמצאים במקום מבינים את זה. מפני שישראל היתה תמיד במלחמה הפיגועים והמלחמות נתפסים כאן במובן מסוים כבלתי נמנעים טבעיים, מכל מקום הם לא מפריעים ליהנות מהחיים."
מול חוסר האונים של אירופה, פרנסואה, (וולבק), לא מסתיר את הערצתו לכוח הקיום של ישראל והישראלים: "ישראל היתה במלחמה מהקמתה. הפיגועים והקרבות נראים בה טבעיים ובלתי נמנעים, ומכל מקום אינם מונעים ליהנות מהחיים."
"מרים צירפה למייל שתי תמונות שלה בביקיני, בחוף תל אביב, באחת התמונות שצולמה מהגב כשהיא דוהרת לכיוון הים, היה אפשר לראות היטב את ישבנה ועמד לי. נתקפתי רצון בלתי נשלט ללטף אותו, הידיים שלי התכסו עקצוצים כואבים. לא ייאמן כמה היטבתי לזכור את הישבן שלה.
"כשסגרתי את המחשב שלי הבנתי שהיא לא הזכירה בשום רגע חזרה אפשרית לצרפת." (מישל וולבק "כניעה", עמ' 154)

אחשוורוש – היהודי הנודד – חבר הפרלמנט האירופי, הירוק לשעבר דניאל כהן-בנדיט, דניאל האדום, הפך צרפתי בגיל 70
בעוד מרים היפה נמלטת מצרפת לישראל – דניאל כהן-בנדיט השיג בגיל 70 אזרחות צרפתית.
דניאל כהן בנדיט בנו של אריך כהן בנדיט ממרקש, והרטה דוד מפוזנן גרמניה, נולד בצרפת להורים שנמלטו מהמשטר הנאצי, ושבו לגרמניה זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה.
דניאל כהן-בנדיט, שהיה חסר נתינות במשך 14 שנים, בחר באזרחות גרמנית בשנת 1959 כדי להימנע משירות צבאי צרפתי.
בשנת 1965 למד, כאזרח גרמני, במחלקה לסוציולוגיה של האוניברסיטה של נאנטר (Nanterre); כהן בנדיט התבלט כאחד ממנהיגי הסטודנטים במהומות של 1968, והמוניטין שלו כאנרכיסט הביא לו את התואר "דני האדום".
ב-21 במאי 1968, קיבל משר הפנים הצרפתי צו גירוש משטח צרפת בגין אי סדר ציבורי מטריד.
והנה לאחר 47 שנים קיבל כהן בנדיט גם אזרחות צרפתית. "עכשיו יש לי אזרחות כפולה," התנאה כהן בנדיט, "אני צרפתי-גרמני," דו-לאומי – זה "מתאים לזהות שלי, ולהלך הרוח שלי," הוא הוסיף.
האם במקרה של קונפליקט גרמני-צרפתי יהווה כהן בנדיט דרייפוס חדש? סביר שלא, כי הוא, בניגוד לדרייפוס, איננו רואה עוד את עצמו כיהודי.