אם במהלך הקדנציה שלו יחתום נתניהו על חוזה שלום אזורי כולל עם מדינות ערב והפלשתינאים, וקבלת ההסכם תהיה תלויה באופוזיציה, כיצד תנהגנה המחנ"צ ומרצ? על פי הניסיון ההיסטורי, הן תתמוכנה. אולם אם הן תשאלנה לפיו של המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, הן תצבענה נגד, כדי להפיל את נתניהו.
במאמר מרושע ב"הארץ", רכלבסקי יצא חוצץ נגד שלי יחימוביץ', שהודיעה שתתמוך, ותפעל לכך שמפלגתה תתמוך, ברפורמות חברתיות וכלכליות שיוביל כחלון, לטובת המשק והחברה, לקידום הצדק והשיוויון, מתוך אחריות ממלכתית ופטריוטיות.
תחת הכותרת "יחימוביץ' התבלבלה", המסית והמדיח תקף אותה בחריפות: "הצעת יחימוביץ' לשת״פ למען משטר נתניהו לא תחזיק – כי היא מופרכת, מזיקה ואנטי-מוסרית. יחימוביץ' אמורה להיות הראשונה לדעת שההצעה לתמוך ולחזק רוע בעזרת 'הדברים הטובים' שהוא עושה היא פארסה. משטר אנטי-דמוקרטי, שמתחיל בריסוק משרד התקשורת, ושאין לו כלל רוב – דווקא יחימוביץ' תציל אותו? יש גבול לכל תעלול... הצעתה הנואלת של יחימוביץ'... מישהו השתגע? לגמרי?"
רכלבסקי משווה את הצעתה של יחימוביץ' לצעדו של דיין שערק ממפלגת העבודה לממשלתו של בגין. בדיעבד, הוא מצדיק את המהלך, כיוון שלטענתו בזכותו הושג השלום עם מצרים. אלא שאם אז המטרה המרכזית היתה להשיג שלום, הפעם המטרה המרכזית היא להפיל את נתניהו, אותו הוא מכנה בעזות מצח "דיקטטור". "אין משימה חשובה מהצלת ישראל מדיקטטורה. פריצת דרך מדינית תחכה."
שלי לא נשארה חייבת. במאמר תגובה היא יצאה נגד המגנים אותה על דרישתה מהאופוזיציה לנהוג באחריות פטריוטית, וכינתה אותם, בצדק רב, "צבועים, טיפשים ומנותקים." היא התמקדה במיוחד במסית והמדיח הסדרתי רכלבסקי, ובין השאר סיפרה סיפור.

"ביוני שנה שעברה, באתי ללשכתו של פואד בכנסת. רציתי להגיד לו ישירות, בפניו, שלא רק שהתנגדתי להצביע עבורו כמועמד סיעת העבודה לנשיאות, אלא שארחיק לכת ואביע תמיכה פומבית במי שהיה בעיניי המועמד הראוי מכולם, אף שבא משורות הליכוד: רובי ריבלין, כיום נשיאנו האהוב.
פואד היה בהלם. ביקש והפציר שלא אעשה זאת, עבר לשלב האיומים באשר לגורלי ב'שטח' של המפלגה (בפריימריז שאחר כך נבחרתי למקום הראשון, למרבה השמחה ולמרות האיומים), והזהיר מפני לינץ' תקשורתי נגדי על תמיכה באיש ליכוד.
הגבתי בסבלנות ובנימוס ולא התעמתי אתו. אכן צפיתי נזק פוליטי ותקשורתי מסוים, אבל הייתי כל כך משוכנעת בכך שרובי יהיה נשיא נפלא, עד שהייתי מוכנה ומזומנה לשלם את המחיר.
כשקמתי ללכת, פואד צעק בזעם לעבר עוזרתו, איילת: 'תשיגי לי את ספי רכלבסקי דחוף.'
ואכן עוד באותו יום, ומיד אחרי שהודעתי על תמיכה בריבלין, העלה רכלבסקי בעמוד הפייסבוק שלו סטטוס עם דברי שטנה והסתה נגד ריבלין, וגם נגדי על כך שאני מעזה לתמוך בו. אין די מקום לפרוש את כל מה שנכתב בסטטוס המופרע והפרוע ההוא, רק קטע קטן:
'בואו נדבר על יחימוביץ'. שלי יחימוביץ'... מי שהוא משת״פ אגואיסט, מי שמקדם סוציאליזם לאומני – גם בלי תרגום לגרמנית – (רמז עבה: אני נאצית. ש.י.) אינו ראוי לאף קול... לידה אפילו נתניהו נראה כמופת של אינטגריטי... כל רוע ההתנחלות וחברון והרב ליאור הוא על ידי משתפי הפעולה...'"

שלי יחימוביץ' היתה צדיקה אחת בסדום, כאשר התנגדה למועמדות פואד בן אליעזר לנשיאות. בדברי תמיכתה בריבלין, היא אמרה שאמנם פעורה ביניהם תהום אידיאולוגית, אך היא תומכת בו בזכות יושרו וטוהר כפיו. מכלל הן, ניתן היה להבין את הלאו. אמנם היא חולקת אותה אידיאולוגיה עם פואד, אך פעורה ביניהם תהום בשל העדר יושר ואי ניקיון כפיו.
האם שלי ידעה מה שאחרים לא ידעו? לא. היא ידעה מה שכולם ידעו. סביר להניח שלא הכול ידעו את הפרטים שלהם אנו נחשפים היום בכתב האישום החמור, המתגבש נגד פואד, וכולל עבירות חמורות של שוחד ומרמה. אבל האם היה אדם אחד שראה בפואד מופת של יושר, של הגינות, של אמת, של טוהר מידות, של ניקיון כפיים, כפי שמצופה מנשיא המדינה? ודאי שלא. אבל כל סיעת העבודה והרצוג בראשה, ידעו גם ידעו עד כמה פואד חזק "בשטח", כלומר בשטחם של קבלני הקולות, מִפְקְדֵי הארגזים ושאר חוליי הפריימריטיס. ומשיקול זר זה, כמעט ושוב היינו עדים לנשיא בחקירות פליליות, כאילו לא די היה לנו במשה קצב.
המסית והמדיח הסדרתי רכלבסקי נוהג לכנות את ישראל "מדינה מושחתת", ולהציג את השחיתות כתוצאה ישירה של שלטון הליכוד, שהוא מושחת מן היסוד; מושחת ומשחית. נכון שבקרוב עומד להיכנס לכלא ראש הממשלה שניסה להגשים את השקפותיו המדיניות של רכלבסקי (אלמלא אבו מאזן הבריז לו דחה אפילו את הצעותיו), אך לדידו של רכלבסקי, אולמרט נגוע, בשל עברו כליכודניק שהשחית אותו.
והיום, כאשר מתברר שמועמד מפלגת העבודה לנשיאות המדינה מושחת עד שורשי שערותיו, מתברר גם שהמסית והמדיח הסדרתי הוא ממקורביו, המתאם עימו את פשקווילי ההסתה והנאצה שלו.

בסרט "הרצוג" הגיח שוב ושוב פרצופו של המסית והמדיח הסדרתי רכבלסקי. מסתבר שהוא, דווקא הוא, שייך למעטפת הקרובה ביותר להרצוג. הוא, דווקא הוא, מהלוחשים על אוזנו.
כשראיתי זאת הזדעזעתי.
רכלבסקי, המרשה לעצמו להגדיר את ראש הממשלה שזה עתה נבחר בבחירות דמוקרטיות וחופשיות בידי רוב העם – "דיקטטור", הוא האדם האחרון שיכול לדבר על דמוקרטיה. מדובר באדם שנפשו סולדת מדמוקרטיה. אדם שהמניע המרכזי בחייו הוא השנאה. היא המוליכה אותו. כל חייו, מפעל חייו, מאז ספר ההסתה והשקר "חמורו של משיח" דרך מאות פשקווילי הסתה ב"הארץ", קודש להסתה והפצת שנאה נגד כל מי שמעז לחשוב אחרת ממנו. רכלבסקי הוא אנטי דמוקרט ביסודו. הוא האיש שהסית לפוטש של צה"ל נגד הממשלה הנבחרת. הוא האיש שקרא לפיקוד של צה"ל לסכל החלטה של הדרג המדיני לתקוף את הכור הגרעיני באיראן, אם תינתן פקודה כזאת. הוא האיש שהסית את טייסי חיל האוויר לדומם את מנועי המטוסים, אם יקבלו פקודה לצאת לתקיפת הכור האיראני. משמעות הדברים היא הפיכה צבאית.
והאיש הנקלה הזה, הדיקטטור בנשמה הזה, האנטי דמוקרט הקיצוני הזה, איש השנאה והמדון, המסית והמדיח הסדרתי, מדבר על דיקטטורה... הרי אם אדם כמותו יעלה חלילה לשלטון, עשרות אלפים יכלאו במחנות ריכוז ומאות ייתלו בכיכרות הערים.

כאנטי דמוקרט קיצוני, הוא תמך בהתלהבות בעריקי 8200. כאשר שלי יחימוביץ' גינתה את עריקתם, הוא פירסם נגדה ב"הארץ" פשקוויל הסתה ממוקד, שבו הגדיר אותה כפשיסטית השייכת לכהניזם ולרבני להב"ה.
והאיש הזה הוא הלוחש על אוזנו של יצחק הרצוג.
מה הפלא שהרצוג הוביל את מפלגתו לתמיכה בבנימין פואד בן אליעזר לנשיאות המדינה?

2. יש גבולות לחופש האמנות?
חופש הביטוי, חופש היצירה, החופש האמנותי, הינם מן היסודות המרכזיים של דמוקרטיה ליברלית. יש לשמור עליהם מכל משמר. אך האם החופש הזה מוחלט, בלתי מוגבל? האם יש אי אלו קווים אדומים, גבולות, גם לחופש הביטוי?
זו שאלה נכבדת, אך לא זו השאלה הניצבת לדיון, בעקבות החלטותיהם השנויות במחלוקת של שר החינוך ושל שרת התרבות בימים האחרונים. השאלה שעל סדר היום נוגעת לתמיכת המדינה. חופש היצירה אינו מותנה בתמיכת המדינה. אדם יכול לכתוב, לפרסם, להופיע, להקים תיאטרון ללא תמיכה תקציבית של המדינה. ניתן להבטיח את חופש היצירה שלו, מבלי לממן אותה. האם למדינה אמורה להיות אמירה בנוגע לתכנים התרבותיים שהיא מממנת?
במדינה דמוקרטית מצופה מהממשלה שתתמוך בתיאטרון, אך בשום אופן אין מצופה מהתיאטרון שיתמוך בממשלה. על הממשלה לתמוך גם בהצגות תיאטרון היוצאות נגדה, התוקפות את דרכה ואת מדיניותה. אך יש להבחין בין הממשלה למדינה. מי שיוצא נגד הממשלה, אינו יוצא נגד המדינה. אולם מי שפועל נגד המדינה, אין להתייחס אל יצירתו כאל יצירה פוליטית לגיטימית, הראויה לתמיכתה (ואילו אותו יוצר היה אדם הגון, הוא עצמו היה מסרב לקבל תמיכה כזו מן המדינה).
מהם הגבולות והקווים האדומים לתמיכת המדינה ביצירה בעלת מסרים שנויים במחלוקת?
זו שאלה נכבדת, אך יש שאלה נוספת הראויה להתייחסות מיוחדת – אילו תכנים ראויים לעידוד של משרד החינוך, כחלק מסל התרבות של הופעות בפני תלמידי בתי הספר.
יש מקום לחשיפת התלמידים לסוגיות פוליטיות באמצעות התרבות והאמנות, אך ראוי להבטיח איזון, כדי למנוע שטיפת מוח. לא כל מה שראוי להיכלל בחופש הביטוי ראוי למימון המדינה, אך לא כל מה שראוי למימון המדינה ראוי להיכנס לבתי הספר. כאן הקווים האדומים צריכים להיות הדוקים יותר.
כאב, איני מוכן בשום אופן שילדיי ייחשפו במסגרת תוכנית הלימודים שלהם למופעי תרבות בעלי תוכן גזעני, המטיפים לשנאת האחר; לשנאת ערבים, יוצאי אתיופיה, חרדים, בעלי נטיות מיניות שונות, מתנחלים וכד'. איני מוכן שילדיי ייחשפו במסגרת תוכנית הלימודים – לתכנים של הכחשת שואה, של הצגת מלחמת העצמאות כטיהור אתני או של הצגת חיילי צה"ל כנאצים. איני מוכן שביום השנה לרצח רבין, יוצג לילדיי מחזה היוצר גלוריפיקציה ליגאל עמיר. איני מוכן שיוצג בפניהם מחזה היוצר גלוריפיקציה למחבל רוצח. גיבור המחזה שבנט פסל את הצגתו במסגרת סל תרבות, הוא וליד דקה, פעיל החזית העממית לשחרור פלשתין, שהורשע בחטיפתו וברציחתו של החייל משה תמם ב-1984 ונידון למאסר עולם.
האם באמת חופש הביטוי והאמנות מחייב הצגת מחזה כזה בפני תלמידים, במסגרת מערכת החינוך ובמימון סל תרבות של משרד החינוך? ממש לא. בעיניי, הצגה כזאת במסגרת כזאת היא אבסורד והפקרות.
יש לחשוף את התלמידים לאמנות ביקורתית המעלה דילמות, המאתגרת את הקונצנזוס, המעוררת מחשבה; ליצירה שתעורר ויכוחים. אך חייבים להיות קווים אדומים.
מעורבות פוליטית של השר בתכנים האמנותיים היא בעייתית. יש מקום לחשש מפני המדרון החלקלק של פסילה ממניעים פוליטיים, וממצב שבו התכנים האמנותיים אליהם ייחשפו התלמידים יותאמו לעמדותיו הפוליטיות של השר, בין אם שמו נפתלי בנט או יולי תמיר. אולם כאשר ועדת רפרטואר מאשרת הצגה היוצרת גלורפיקציה למחבל רוצח, יש מקום לפקפק בשיקול דעתה ולבחון את הרכבה.
חופש הביטוי והחופש האמנותי הם מערכי היסוד של הדמוקרטיה, אך אינם בלתי מוגבלים. אין מקום לגזענות, לשנאה, לעידוד הפרת חוק, לחתירה בוטה נגד המדינה (ודוק – לא נגד הממשלה אלא נגד המדינה). כאשר מדובר בעצם החופש האמנותי, רק מקרים קיצוניים ביותר, כמו הסתה ישירה ובוטה לאלימות או לגזענות, ראויים לפסילה. כאשר מדובר בתמיכת המדינה, יש להציב קווים אדומים ברורים יותר. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בסל התרבות של משרד החינוך.

3. צרור הערות 10.6.15

* מצע דרבן – לכל אלה המשלים את עצמם, שהם יכולים לברוח ממסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל אם רק יצרחו: "זה לא אנחנו זה הם, זה אמיטנכלים, זה אקיבוש, אנחנו דווקא בסדר," להלן המצע של ועידת דרבן, שאמנם סוכל בידי המערב ולא עלה להצבעה, אך הוא המצע של מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, מאז אותה ועידה אנטישמית וגזענית לפני 14 שנה:

1. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.
2. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.
3. ציונות היא גזענות.
4. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.
5. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.
6. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלשתינאים.
7. מדינת ישראל – קיומה הוא בחטא כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

אין זאת "התנגדות למדיניות ישראל" ואין כל קשר לאקיבוש. תפנימו.

* סמל של אחדות – איני חסיד של תרבות הגבירים, ואיני מתלהב כלל מבעלי מאה, שהמאה הפכה אותם לבעלי הדעה, בין אם קוראים להם שלדון אדלסון ובין אם קוראים להם חיים סבן. ובכל זאת, שמחתי מאוד לראות אותם משלבים ידיים במאבק נגד החרם האנטישמי על ישראל, בשל מה שהם מסמלים. אדלסון מסמל את הזרם השמרני ביהדות ארה"ב וסבן את הזרם הליברלי. אדלסון מסמל את היהודים התומכים במפלגה הרפובליקאית וסבן את התומכים במפלגה הדמוקרטית. אדלסון מסמל את יהודי ארה"ב התומכים בימין הישראלי וסבן את התומכים בשמאל הישראלי.
יש לקוות שהאחדות שמגלים השנים במאבקם בחרם ובדה-לגיטימציה תבטא את האחדות הראויה במאבק הזה בין כל הזרמים של יהדות העולם ובין הזרמים הפוליטיים השונים בישראל.

* מה גייס את סבן? – איני יודע האם סבן התגייס מלכתחילה למאבק בחרם או רק אחרי שנפגע אישית, כבעל השליטה על "פרטנר". וזה לא כל כך משנה. הרי ידוע שמה שאיננו לומדים דרך הראש אנו לומדים דרך הרגליים ומה שאיננו לומדים דרך הרגליים אנו לומדים דרך הכיס.

* רישאר האמתי – רישאר, מנכ"ל אורנג' העולמי, חוזר בו מהחרם, חוזר בו מדבריו במצרים, מתנצל, רוצה לבקר בשגרירות ישראל בפאריס, רץ לבקר בישראל, מתנצל באוזני סילבן שלום, מביע חרטה באוזני נתניהו... להאמין לו? מיהו רישאר האמתי, זה המספר כמה הוא אוהב את ישראל, "אתם עם נפלא," או זה שהחרים את ישראל? האם מדובר באנטישמי או באוהד ישראל?
אין לי שמץ של מושג. הרי איני מכיר את האיש. דבר אחד ברור לי – שום אידיאולוגיה לא עמדה מאחורי החרם, ושום אידיאולוגיה לא עמדה מאחורי ביטולו. החרם היה כניעה לטרור הדה-לגיטימציה וביטולו היה כניעה ללחץ הנגדי של ישראל.
ומכאן שיש לנו כוח לא פחות מאשר לאוייב, ואנו צריכים לעבור ממגננה למתקפה. ולא רק למתקפת-נגד נקודתית כמו במקרה אורנג', אלא במתקפת-אמת רבתי מול תעשיית השקר, ברדיפה כלכלית, משפטית ומדינית אחר ברוני תעשיית השקר וברדיפה אישית ממוקדת כלפי מי שנכנעים לטרור.

* עליהום על "ידיעות אחרונות" – "ידיעות אחרונות" יצא לקמפיין נגד החרם על ישראל והדה-לגיטימציה לקיומה, ומיד הפך באחת לאוייב של "הארץ". "הארץ" אינו מסוגל להבין את מצב הצבירה של אופוזיציה לשלטון ולא למדינה. הוא – אופוזיציה למדינה. המתקפה של "הארץ" על "ידיעות", שלא התיישר איתו ועם קמפיין החרם והדה-לגיטימציה לישראל, השתלטה על מדור הדעות שלו, במיספר מאמרי נאצה מדי יום לאורך כל השבוע.
אחד המשתלחים הוא אורי משגב. במאמרו הוא כתב שמזל שהרצוג והמחנ"צ לא ניצחו בבחירות, כי אז היה מאבק לאומי משותף נגד החרם ברוח הקמפיין של "ידיעות אחרונות", כי בעצם אין הבדל בין הרצוג ונתניהו, כמו שאין הבדל בין "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". טוב, בעיני שונאי ישראל כל הישראלים אותו דבר.
גם גדעון לוי, התומך הנלהב והוותיק בכל צעד אנטי ישראלי, אם זה טרור פיזי ואם זה טרור הדה-לגיטימציה, יוצא במאמר תמיכה נלהב בצעדי החרם נגד מדינת ישראל, אותה הוא מכנה "בית הספר הגבוה לברוטליות ובהמיות." אמנם הוא מציין באכזבה שהחרמות הם "עונשים קלים מדי," אך הוא מתנחם בכך שזו תחילת הדרך, כיוון שעד כה העולם נהג בישראל ב"סלחנות בל תאומן," והוא מקווה ומאמין שבעקבות הצעדים הללו "העונשים יחמירו."
כמובן שהוא תוקף את הקמפיין של "ידיעות אחרונות", הפעם בלי להזכיר את שם העיתון, כ"תקשורת פופוליסטית" שיחד עם "פוליטיקאים לאומניים" עוסקים בשיסוי הישראלים ובהתלהמות. בין הפוליטיקאים הלאומניים, היחיד שאותו הוא מזכיר בשמו הוא יצחק הרצוג.
מתוך אמפטיה לבהמות, אני נמנע מלהגדיר את המנוול הזה כבהמה.

* הפרוטוקולים של אורי משגב – בשבועות האחרונים מנתב אורי משגב את חיצי שנאתו המורעלים בעיקר נגד ח"כ איוב קרא. טוב, זה ברור. כיוון שהוא דרוזי, בעיניו הוא בוגד – משת"פ עם מדינת ישראל השנואה עליו כל כך. הלעג שלו לאיוב ולעברית שבפיו גזעני ממש.
אורי משגב אינו אוהב בני מיעוטים שהינם פטריוטים ישראליים. הוא אוהב אותם רק כאשר הם מתאחדים נגד מדינת ישראל, כמו הרשימה המשותפת. כך ראוי שינהגו מיעוטים.
אלא אם כן מדובר במיעוטים יהודיים. כאשר מדובר בשלדון אדלסון וחיים סבן, היוצאים נגד החרם שהוא כל כך תומך בו ומזדהה אתו, הוא רואה בחיבור ביניהם את הפרוטוקולים של זקני ציון.

* כל הישראלים אותו הדבר – ציינתי שבעיני שונא ישראל כאורי משגב כל הישראלים אותו דבר. וכך גם אצל בן דמותו ושותפו לדבוקת שוקן – קובי ניב. הוא פירסם מאמר שבו הוא מציג את עמדות הימין ועמדות השמאל הציוני כזהות במהותן ונבדלות בשולי הסמנטיקה. כותרת המאמר: מלחמת בני חושך בבני חושך. ושורת הסיום: "כי הנה כולנו (טוב, נו, רק 97.3%) בני־חושך בדרך אל השחור הגדול."

* האנטישמי חטף מכה – ביום שבו ארדואן חוטף מכה בראש, העולם הוא מקום טוב יותר.

* המדיניות העקבית של ארה"ב – החלטת בית המשפט העליון בארה"ב לדחות את העתירה הדורשת לרשום את ישראל כמדינת הלידה של יהודים שנולדו בירושלים, משאירה על מכונו את המצב הקיים מאז קום המדינה – סירובה של ארה"ב להכיר בהיותה של ירושלים, בכל גבול שהוא, חלק מישראל. בית המשפט לא קבע שהמדיניות הזו נכונה או שגויה, אלא שסמכותו של נשיא ארה"ב לקבל החלטה בנדון.
אי אפשר לצפות שדווקא אובמה ישנה את ההחלטה הזו, בה דבקו גם הנשיאים הידידותיים ביותר לישראל. אולם לאחר תום הקדנציה שלו, על ישראל להעמיד את הסוגייה הזו במקום מרכזי בשיח הדיפלומטי עם ארה"ב ולהפעיל עליה לחץ כבד לשנות את מדיניותה.

* מתהפכים בקברותיהם – בחירתה של מרב מיכאלי ליו"ר סיעת המחנ"צ – היא ביטוי לאובדן דרכה של תנועת העבודה. מי שיעבור ליד בתי העלמין בכינרת ובגינוסר ובאחוזת הקבר בשדה בוקר בתצפית מעל נחל צין, אל יתפלא לשמוע את הד העצמות המתהפכות.

* הבור שנתניהו כרה לעצמו – נתניהו מחזר במרץ, בהצעות טובין אינסופיות, אחרי יאיר לפיד, שאותו פיטר לפני חצי שנה מממשלתו הקודמת, בצעד יהיר, מר ונמהר – ובלבד שיצטרף לממשלתו ויציל אותו מהמצב שבו קיומה של הממשלה תלויה בקולו של אורן חזן, שאותו היה עליו לשמן באינסוף טובין וכיבודין. נתניהו אפילו אינו פיקח שמצליח לחלץ את עצמו מהמצב שלא היה נקלע אליו אילו היה חכם.

* תאונה קטלנית – איני יודע האם רשימת הליכוד תיבחר בעתיד בפריימריז, במרכז או בכל דרך אחרת. אבל אני מוכן להתערב שבכל שיטה ובכל דרך – התאונה הקטלנית שנקראת אורן חזן לא תחזור יותר (מה שלא מבטיח שלא תהיינה תאונות אחרות).
בוועדה מסדרת אורן חזן לעולם לא היה נבחר.

* תקשורת חופשית – אני תומך בהצעת החוק של יצחק הרצוג לפירוקו של משרד התקשורת והקמת רשות תקשורת עצמאית שלא תהיה בסמכות אף דמות פוליטית. אגב, יוזם הצעת החוק הזאת היה שר האוצר הנוכחי, משה כחלון, בהיותו שר התקשורת.

ביד הלשון: שתי השעיפים – מתוך מאמר של דן מרגלית ב"ישראל היום": "עודי פוסח על שתי השעיפים (כך זה כתוב במקור)."
האם מרגלית צודק?
ראשית, הוא צודק בכך שהוא כותב "שתי" ולא "שני". אין המדובר בסעיפי חוזה, שהם בלשון זכר, אלא במחשבות (במקור סעיפים הם ענפים, ובהשאלה משתמשים במילה למחשבות), והסעיפים הללו הם בלשון נקבה.
מרגלית צודק גם בכך שבתנ"ך מופיעה הצורה "שעיפים" בשי"ן שמאלית. כך היא מופיעה פעמיים בספר איוב: "לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי; וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי. מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע; וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי." (איוב כ ב) ו"בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה; בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל-אֲנָשִׁים." (איוב ד יג).
אולם לא כך מופיע המקור לביטוי "פוסח על שתי הסעיפים". בפסוק המקורי נכתבת המילה באות סמ"ך. המקור הוא גערת אליהו בעם ישראל, על שאינו מחליט האם להאמין לנביא ה' או לנביאי הבעל. "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם, וַיֹּאמֶר: עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?" (יח כא).
וראוי לשים לב, שהפ"א בסעיפּים דגושה.

* נאכל חרב – בנאומה בכנס הרצליה אמרה זהבה גלאון, שהיא אינה מוכנה להשלים עם האקסיומה שלנצח נאכל חרב.
איזו בורות מביכה!
אין שום משמעות לביטוי "נאכל חרב".
הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב בן צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). הטעות של גלאון היא בהבנה לפיו הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא המושא ושהמילה "תאכל" היא בגוף שני. ההבנה השגויה של הפסוק, מפרשת אותו כ"האם לנצח אתה תאכל את החרב?"
אולם לאמתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב. המילה "תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא "האם לנצח החרב תאכל בנו?"
הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". משמעות המילה אינה קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום בו היא תשבות?"
מי שהיטיב להשתמש במילות הפסוק היה יענקלה רוטבליט בשירו "אִם": "עד מתי תאכל החרב?"

אהוד: יש לסלוח לזהבה גלאון. היא עולה חדשה וכנראה ידיעתה בעברית אינה שונה מהבנתה את מה שקורה באזורנו, זאת למרות שהיא גרה בפתח-תקווה.