ארץ ישראל האבודה והיפהפיה והנשכחת
...הושיטה את ידה כדי לתת ולא כדי לקחת
נעמי שמר, "בהיאחזות הנח"ל בסיני"

בנאומו בטקס ההשבעה שלו לתפקיד הנשיא ה-35 של ארה"ב, אמר ג'ון פיצג'רלד קנדי את המשפט המזוהה עימו יותר מכל: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך. שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה." משפט זה עורר התלהבות והערצה בקרב העם האמריקאי ובקרב העולם החופשי כולו.
היום, 55 שנים מאוחר יותר, אין סיכוי שנשיא אמריקאי כלשהו, דמוקרטי (כקנדי) או רפובליקאי, יאמר משפט כזה. משפט כזה מנוגד ניגוד מוחלט לרוח התקופה. הוא מנוגד לרוח התקופה של התרבות האמריקאית, של תרבות המערב בכללה וגם של התרבות הישראלית. את שיח המחויבות הזה, שבו מצופה מן הפרט לראות את עצמו אחראי לתרום לכלל, החליף שיח הזכויות, שבו הכלל קיים רק ככספומט לשירות דרישותיו של הפרט. שיח הזכויות מתמקד ב"זכותי", "מגיע לי", "עכשיו". שיח הזכויות אינו יודע דחיית סיפוקים. שיח הזכויות הופך את הילדותיות למצב תודעתי קבוע, את האנוכיות לנורמה חברתית ואת הנהי הקורבני לרטוריקה השלטת.
יש להפריד בין זכויות האדם והאזרח לבין שיח הזכויות. זכויות האדם והאזרח, זכויות המיעוט, זכויות השונה, חופש הביטוי והיצירה, הם הבסיס לחברה דמוקרטית וחובה לשמור עליהן מכל משמר. שיח הזכויות, הוא הפיכת הזכויות לחזות הכל, לאמת המידה היחידה לשיפוט חברתי ודה-לגיטימציה לתביעה מן הפרט לאחריות כלפי הקולקטיב; יהיה זה קולקטיב לאומי, קהילתי ואפילו משפחתי.
כבר ב-1987 הזהיר הפילוסוף היהודי האמריקאי אלן בלום, בספרו המפורסם – מפני דלדולה של הרוח האמריקאית. היום החשש הוא מפני ניוונה של הרוח המערבית, ובתוכה – הישראלית. המקרה הישראלי חמור יותר, כיוון שישראל היא עדיין מדינה בהקמה, המעצבת את דמותה, הנמצאת במלחמה על קיומה והמחויבת לקיבוץ גלויות. "טיסת השוקולד" ו"מחאת המילקי" הם שני ביטויים מכוערים של תרבות מנוונת, תרבות המגיע לי בכל כיעורה.

בנאומו בכנסת, בעת הצגת חוק שירות ביטחון (16 בינואר 1950) אמר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון: "...נדמה לי שבכלל אנו מדברים יותר מדי על זכויות-אדם, כאילו אנו חיים במאה השמונה-עשרה, כשעמים אחדים שיברו בפעם הראשונה אזיקי העריצות והכריזו על זכויות-אדם. בימינו יש להכריז קודם-כל על חובות-אדם. מדינת ישראל יש לבנות על מגילת-חובות – חובת קליטת עלייה, חובת בניין הארץ, חובת עזרה הדדית, חובת עבודה, חובת חינוך, חובת פיתוח, חובת הפרחת השממה, חובת האמת והצדק וכדומה. אין זכויות בלי חובות. ומעל הכל יש חובת ביטחון, חובת הגנת קיומנו, חירותנו, עצמאותנו וגידולנו."
אם ראש ממשלה ישראלי בימינו, מן הליכוד או ממפלגת העבודה, ידבר בסגנון זה ויאמר דברים אלה, הוא יעורר סערה רבתי והתנגדות גורפת. למזלנו, בימי הסער והפרץ של ראשית המדינה, עמד בראש המדינה מנהיג כבן-גוריון, שלא התבייש לתבוע מן החברה ומן הפרטים להירתם למען טובת העם והמדינה. לא תמיד הוא הצליח. לא תמיד הציבור הלך אחריו. אך הוא עשה את הנדרש ממנהיג אמת, מנהיג-מחנך, שאינו מתחנף לקהלו אלא דורש ממנו, וקודם כל דורש מעצמו.
לא היה כמעט נאום או מאמר של בן-גוריון, שלא היה ברוח זו. הנה, ציטוט נוסף מנאום שנשא ב"ג בכנסת שלושה חודשים קודם לכן:
"עלינו לעצב דמותו של העם. ולכך מכוונת ההכשרה החקלאית... בחורינו ובחורותינו הם יהודים, ואם נשקיע בהם שנה של עבודה מחנכת במשק, בחקלאות, בתרבות, בענייני צבא, ונעשה המלאכה בנאמנות, באהבה, בלב שלם ובלב אחד בלי ניגודים אידיאולוגיים וחברתיים, אלא בשלמות ובאחדות חלוצית – נשנה פני הדור הצעיר ונקים מסד בריא ובן קיימא לאומה המתחדשת במדינת ישראל... הכשרה זו תבריא את הגוף, תחשל הנפש, תיישר עקמומיות, תהרוס מחיצות, תעקור ניגודים מדומים, תגדל נוער חלוצי לוחם. אם נזכה ונצליח – זה יהיה בית-היוצר לעם חלוצי לוחם."
ברוח זו דיברו מנהיגי תנועת העבודה. יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, תבע מן הציבור מתיחות בלתי פוסקת של משימה והגשמה, "לשאת את עמם עלי שכם" (כבשירו של אלתרמן, "נאום תשובה לרב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה").
וכך כתב יגאל אלון בספרו "מסך של חול": "הדרך היחידה להבטיח חיים הוגנים לכל העם, ברמת חיים הוגנת, היא על ידי הפיכתו לעם עובד, השולט על עיקר אמצעי הייצור שלו, המקיים אורח חיים צנוע ותרבותי, אמון עלי ערכים מוסריים ומכיר בעדיפות צורכי הכלל והלאום על פני הצרכים האנוכיים. [ההדגשה במקור א.ה.] בלעדי אלה לא תתפתח ולא תיכון ישראל כמדינה קולטת. ... ההכרה, הרצון הטוב וההתנדבות מוסיפים להיות מנופים עיקריים – מלבד העידוד הכלכלי והחברתי, לקבלת עול של משימתיות חלוצית בהתיישבות, בקליטה ובהגנה, כשם שאלה היו אופייניות לתקופת ההתנחלות בטרם מדינה. אותם הדרכים והאמצעים שהביאו ואיפשרו את כינונה של המדינה, דרושים גם היום ובממדים גדולים יותר, כדי להוסיף ולקיים אותה, לא פחות מאשר בשביל להבטיח את עתידה."
הרוח הזו של בן-גוריון ואלון, היא ביטוי אמיתי של האתיקה היהודית, של התרבות היהודית. השיח היהודי הוא שיח של חובות, של מצוות. מצוות הצדקה אינה מנומקת כזכותו של העני לקבל, אלא כחובתו של העשיר לתת. ולא רק העשיר נדרש לתת, אלא אף עני, בהתאם ליכולתו.
"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה.
לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה." (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ' ע"ב).
הדרישה מן האדם בפסוקים האלה, היא לראות את עצמו כמי שבו תלוי קיומו של העולם, ולהתייחס לכל צעד ופעולה שלו, כאל המעשה שיכריע את גורלו של העולם. דרישה זו, כפשוטה, אינה אנושית ואינה מעשית. אך הרוח של פסוקים אלה היא רוח של דרישה מן הפרט למחויבות ולאחריות. זו הרוח היהודית, זו הרוח הציונית, זו הרוח שאפשרה את בניין הארץ והקמת המדינה.
מי שהיטיב לנסח את הרוח היהודית של שיח חובות, היה ביאליק. במסתו "אגדה והלכה" (1917) העלה ביאליק על נס את הרעיון היהודי של הלכה מחייבת, וקרא ליצור הלכה יהודית ציונית מודרנית. וכך הוא סיים את המסה:

"אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? ...
יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חובה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשייה, עשייה קשה כברזל, חובה אכזרית...
בואו והעמידו עלינו מצוות!
יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשייה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות.
אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?"

כמעט מאה שנה חלפו מכתיבת המאמר, ומן הראוי שהחברה הישראלית תאמץ ולו חלק מן התרבות הזאת; תרבות של משימה והגשמה, תרבות של מצוות וחובות, תרבות של מחויבות ואחריות.

2. צרור הערות 14.6.15

* בחינה מקצועית ואמינה – כאשר אנשי מקצוע אמיתיים ואובייקטיבים בוחנים את העובדות, כן כן, את העובדות (יש דבר כזה), התמונה של מבצע "צוק איתן" שונה לחלוטין מכפי שהיא מצטיירת בתעמולת הזוועה הפלשתינאית, במסע התערוכות של "שוברים שתיקה" וב"הארץ". ועדה בינלאומית מקצועית ואמינה, בראשותו של גנרל קלאוס נאומן, לשעבר רמטכ"ל צבא גרמניה ויו"ר הוועדה הצבאית של נאט"ו, חקרה את מלחמת "צוק איתן". בין 11 חברי הוועדה – ג'וליו טרצי שר החוץ לשעבר של איטליה, גנרל וינצ'נזו קמפוריני שעמד בראש משרד ההגנה האיטלקי, פייר-ריצ'רד פרוספר שהיה האחראי במחלקת המדינה על נושא פשעי מלחמה, רפאל ברדאחי שהיה ראש המועצה לביטחון לאומי של ממשלת ספרד, ובכירים נוספים מספרד, אוסטרליה, ארה"ב ובריטניה, בעלי ניסיון בפיקוד במלחמות בעיראק ואפגניסטן.
מסקנותיהם חד-משמעיות, ושונות לחלוטין מהמסקנות של ועדת "זכויות האדם" כביכול של האו"ם, שעוד טרם התפרסמו אך ברור מה נקבע מראש שייכתב בהם. המסר המרכזי של הוועדה – לא זו בלבד שצה"ל פעל ב"צוק איתן" על פי החוק הבינלאומי, אלא "ישראל התעלתה בצורה משמעותית מעבר לסטנדרטים הבינלאומיים של דיני המלחמה."
חברי הוועדה הגיעו למסקנה שישראל ניסתה במשך חודשים להימנע מעימות בעזה למרות ירי רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית, עד שישראל נאלצה לצאת "למלחמה לגיטימית" כדי להגן על אזרחיה ועל שטחה. המשלחת קבעה כי הפגיעה המכוונת של חמאס באזרחים ישראלים והשימוש באזרחים פלסטינים כמגן אנושי "הן בבירור פשעי מלחמה."
עוד קבעה הוועדה ש"כוחות צה"ל פעלו באופן פרופורציונלי בהתאם לחוק הצבאי הבינלאומי, ולפעמים הרחיקו כוחות צה"ל מעבר לעקרונות הנדרשים. הצעדים ההומניטריים של צה"ל היו במקרים רבים מעבר לנדרש על פי חוקי ז'נבה. הם העמידו לעתים חיים של ישראלים בסכנה. הצעדים הללו פגעו ביעילות של מבצעי צה"ל. הפסקת הלחימה מסיבה הומניטרית אפשרה לחמאס לשוב ולהתארגן,"
ועכשיו חשוב מאוד לפעול לכך שדעת הקהל העולמית תיחשף לאמת שהתגלתה, ולא רק לתעשיית השקר (ולמהדורה האנגלית של "הארץ").

* איחור אופנתי – משרד החוץ לקח את כל שגרירי אירופה בישראל, לסיור במנהרות הטרור הפלשתינאיות. זה צעד חשוב ומבורך ביותר. אבל הוא נעשה באפריל, 8 חודשים (!) אחרי תום המלחמה. הנמנמת האדישה הזאת, מול הנמרצות של בארוני תעשיית השקרים – היא בעוכרינו.

* מבחן כוח – יש משהו קצת מביך בזחילתו של מנכ"ל אורנג' רישאר לקנוסה שבישראל. אפשר להאמין לדברי הקילוסין שהוא מרעיף עלינו? הרי רק לפני עשרה ימים גילינו את פרצופו האמתי, בדברי הבלע שלו על ישראל, בעת ביקורו במצרים.
ואולי דווקא דברי הידידות שלו לישראל הם האמת שלו, ודווקא במצרים הוא השמיע דברי חנופה?
האמת? זה לא ממש משנה. מה שחשוב, הוא שהפארסה הזאת הוכיחה את מהות החרם. המחרימים אינם באמת נגד ישראל. הם אינם בהכרח אנטישמים. בדרך כלל מדובר במי שלא עמד להם כוחם להתנגד לטרור החרם.
מה שקרה בפרשת אורנג', הוא שישראל יצאה פתאום ממגננה למתקפה. וראו זה פלא, זה עובד. התרגלנו להפקיר את הזירה לאוייב, והתפלאנו. וכאן הוכח, שאיננו פחות חזקים ממנו. אולי להיפך.
ומבחינה זאת, הזובור הנגדי שחטף רישאר, עשוי להיות מפנה במאבק נגד החרמות והדה-לגיטימציה. היה זובור – למען יראו וייראו. בטרם ייכנעו לטרור החרם, יחשבו פעמים אם כדאי להם להתעסק עם התגובה הישראלית.

* ארה"ב מתגייסת – בשבוע שעבר סיפר התועמלן אמנון אברמוביץ' ביומן ליל שבת בערוץ השני, על החוק נגד החרם הערבי, שנחקק בארה"ב בשנים שלפני מלחמת ששת הימים. האם מישהו משלה את עצמו, הוא שאל ביהירות וזחיחות, שהיום (אתם יודעים, אקיבוש וזה) ארה"ב תחוקק חוק כזה?
אז זהו, שכן. חקיקה כזאת נמצאת בשלבי גיבוש מתקדמים ותתקבל בקרוב בבתי הנבחרים בארה"ב. הניחוש שלי? היא תתקבל פה אחד. יתר על כן, החקיקה מתנה הימנעות מכל חרם על ישראל כתנאי להסכם סחר חופשי עם אירופה, מה שעשוי לגרום להנהגת מדינות אירופה להילחם בחרם.

* המקהלה הנודדת של הכפשת ישראל – בעקבות פניית שגרירות ישראל בגרמניה, ביטל משרד החוץ הגרמני את הצגת תערוכת ההסתה נגד צה"ל וישראל מן האירועים לציון יובל ליחסים הדיפלומטיים בין המדינות. כנראה משרד החוץ הגרמני מבין למה חותרים מי שרוצים להציג תערוכה כזאת דווקא בגרמניה.
התערוכה הזאת, אוי לבושה, היא תערוכה של ישראלים, של ארגון "שוברים שתיקה", הארגון הנע ונד מארץ לארץ וממדינה למדינה כדי להכפיש את מדינת ישראל ואת צה"ל, ומשתלב בקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל.

* מתחייב אני – קראתי שנוער מר"צ מסמן במרכולים מוצרים מההתנחלויות. צעד המזכיר לי נוער אחר, בשפה אחרת, בארץ אחרת, במאה שעברה, שעשה מעשה דומה. אני מתחייב, שבכל מקום שאראה מוצר מסומן כזה, אקנה אותו. אני בטוח שרבים ינהגו כמוני.

* בראש החץ של המערכה – במלחמת השחרור לחמו בשורות צה"ל יהודים מ-55 ארצות, שראו חובה להיות שותפים במלחמה להקמת המדינה היהודית. רבים מהם מסרו את נפשם על תקומת המדינה. בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים ובמלחמה עצמה, שוב צבאו יהודים רבים מאוד על שערי המדינה, ברצון להתגייס ולתרום. בניגוד לתש"ח, שבה צה"ל קם תוך כדי מלחמה, בששת הימים צה"ל כבר היה צבא מאורגן ומסודר ולא יכול לגייס מתנדבי חו"ל, שכל הכשרתם מסתכמת במוטיבציה גבוהה. המתנדבים השתבצו במילוי מקום המתגייסים בעבודות במשק החקלאי, בעיקר בקיבוצים. בכל המבחנים, יהדות הגולה לא הכזיבה.
המלחמה הנוכחית, מלחמת הדה-לגיטימציה לישראל, מתבצעת בפועל בניכר, בעיקר באירופה ואמריקה. זו ההזדמנות ליהדות הגולה להיות ראש החץ במאבק נגד הקמפיין האנטישמי. על מדינת ישראל לרתום את העם היהודי למערכה הזאת.
אם היהודים בכל מקום ואתר בעולם ילחמו במסע ההסתה ובתעשיית השקר, אנו נביס אותו.
פעולה כזו תחזק את הקשר בין העם היהודי בארץ ובגולה, תעמיק את הזיקה של יהודי התפוצות לעמם, לציונות ולמדינת ישראל ותגביר את העליה.

* חובת הממלכתיות – מה היה במפגש בין שרת התרבות לקבוצת האמנים וראשי מוסדות תרבות? מצד אחד, האמנים שנפגשו עם השרה ציינו שיצאו בהרגשה טובה וחיובית, שמצאו פרטנרית ראויה במשרד. מצד שני, היא צוטטה מדברת על כך שהיא מייצגת 30 מנדטים ולכן זכותה להחליט מה לתקצב וכו'. ייתכן שהמשפט הזה הוצא מהקשרו, ואינו מייצג את רוח הדברים. אך אני רוצה להתייחס למשפט הזה כעומד בפני עצמו.
משפט כזה מבטא אי הבנה בסיסית מה תפקידו של שר בכלל, ושל שר התרבות בפרט. השר אינו מחויב רק לרוב הגורף של שלושים המנדטים שהצביעו למפלגתו, אלא באותה מידה, גם למיעוט המבוטל של 90 מנדטים שלא הצביעו למפלגתו. השר נושא באחריות ממלכתית לכל אזרחי ישראל, והוא מחויב לטובת הכלל.
במשרד התרבות הדבר בא לידי ביטוי בולט במיוחד. תפקידו של המשרד לטפח את התרבות הישראלית, לעודד אותה ולתמוך בה. תפקידו של השר אינו להיות קומיסר. אחריותו אינה לכפות את השקפות בוחריו על התרבות הישראלית, לא לתקצב רק אמנות המתיישרת עם מדיניותו ומדיניות הממשלה. בדמוקרטיה הממשלה תומכת בתרבות, אך התרבות אינה תומכת בממשלה. המשפט הזה של מירי רגב, ואני באמת מקווה שהוצא מהקשרו ואינו מבטא את תפיסתה, מדיף ריח של ז'דנוביזם ושל שכרון כוח.
אני תומך בהחלטתו של בנט לא להכניס לסל התרבות של מערכת החינוך הצגה היוצרת גלוריפיקציה למחבל רוצח (או בלשונו של המחזאי והבמאי "אסיר פוליטי"), כי מדובר במקרה קיצוני ובלתי נסבל, המחייב הצבת קווים אדומים.
רב המרחק מכאן ועד תקצוב התרבות על פי שלושים המנדטים של הליכוד.

* חרותניקית – בניגוד למירי רגב, ניכר על השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל שהיא קראה והפנימה את כתבי ז'בוטינסקי ובגין. גמליאל מתחה ביקורת על הצהרותיה של רגב כי בכוונתה לבחון מחדש את תמיכת משרדה בתיאטרון הילדים אלמינא, ואמרה שזו אמירה לא תרבותית הפוגעת בעקרון השוויון. ״עצם העלאת האפשרות בכלל להעניש ילדים ערבים ויהודים על ידי הסרת תמיכת משרד התרבות מהתיאטרון, היא החלטה פסולה. זאת החלטה לא תרבותית בעליל, הצהרה שאיננה מתקבלת על הדעת שפוגעת בעקרון השוויון. הרעיונות האלה לא צריכים לבוא לידי ביטוי באמירה, בטח שלא לשקול אותם או ליישם אותם הלכה למעשה. את האפשרות לפסול תקציבים מאלמינא, אסור להעלות בשיח הציבורי. אני מקווה שהנושאים האלה יופנמו במשרד התרבות."

* אסיר פוליטי – צפיתי בראיון עם המחזאי והבמאי של ההצגה "הזמן המקביל". הוא התעקש להגדיר את גיבור ההצגה, המחבל הרוצח, כ"אסיר פוליטי", כאילו מדובר במתנגד משטר שנשלח לכלא בשל דעותיו. מי שבעיניו מחבל רוצח הוא אסיר פוליטי – הרצח הוא בעיניו ביטוי פוליטי לגיטימי.
המסר הזה הוא בלתי לגיטימי, וטוב ששר החינוך הוציא את ההצגה מסל התרבות של בתי הספר.

* אליטה תרבותית – בעקבות מאמר ב"ישראל היום" שבו הבעתי תמיכה בפסילת "הזמן המקביל", קיבלתי מייל מאחת מחברות ועדת הרפרטואר, שבו היא נימקה את ההחלטה. לא השתכנעתי, והשבתי לה. משפט מתגובתה לתשובתי, אולי מסביר את הרוח התרבותית של הוועדה שאישרה את המחזה: "אתה מתעלם ממה שהסברתי לך לגבי התוכן, ועוד מעיז לכתוב אליי????" – ה"מעיז" במקור. ואני תמה – למה רק ארבעה סימני שאלה?

* לך תתווכח עם פלקט – במיספר מאמרים שכתבתי השבוע, שיבחתי את החלטתו של בנט לפסול הכנסת הצגה העושה גלוריפיקציה למחבל רוצח לסל התרבות של מערכת החינוך, וגיניתי את מירי רגב על אי הבנתה את תפקידה ואת מהות התרבות, בדבריה על כך שהיא השר והיא תחליט במה לתמוך וכו'. וכך, בלבלתי את ה"קוהרנטים", שאינם מסוגלים לעכל כל עמדה קצת יותר מורכבת מפלקט. בעיני "קוהרנטים" א', מי שמבקר את מירי רגב, תומך בטרור הערבי נגד ישראל ובעיני "קוהרנטים" ב', מי שתומך בצעדו של בנט הוא כהניסט וראוי להיות שותפו לתא של יגאל עמיר.
אני בז ל"קוהרנטים" האלה.

* בורות ובריונות – השחתת כרזה בתערוכה בנושא האבולוציה בידי יונתן רזאל מעידה על כך שהקשר בין בורות ובריונות אינו רק אטימולוגי.
האירוניה, היא שרזאל עשה את המעשה במסגרת אירועי "יום האחדות".

* הרצוג ראוי לשבח – הודעתו של יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג, שהאופוזיציה תקזז בתקופה הקרובה את אורן חזן כדי למנוע ממנו את השימוש בכוח הסחטנות למניעת הפגיעה בו, ראויה לשבח. בכך, העדיף הרצוג את האינטרס הממלכתי ואת כבוד הכנסת, על האינטרס המפלגתי לנצל את ההזדמנות ולהשתמש בסרסור (לכאורה) כדי להפיל את הממשלה.
כעת הכדור אצל נתניהו. עליו לפעול בראש ובראשונה לסילוקו של חזן מכל הוועדות ולמנוע ממנו את רשות הדיבור בכנסת. יש למצות כל אמצעי לחץ אפשרי כדי לטהר את הכנסת מנוכחותו, אם כי אני בספק אם יש דרך משפטית המאפשרת זאת. אם נתניהו לא יעשה כן, כמובן שעל האופוזיציה להסיר מיד את הקיזוז. אולם אם נתניהו ינהג כך, ראוי שהאופוזיציה תתן לו גב למהלך.

* אתיקה שמתיקה – יש מי שבזים לאתיקה/שמתיקה מוסר/שמוסר. האתיקה שלהם מסתכמת בשאלה האם הוא מהטובים – כלומר אלה שבדעתי הפוליטית, או מהרעים – כלומר אלה שמעזים לדגול בדעה אחרת. וכך, הראשונים שראוי היה שיתייצבו נגד מי שאמור לייצג אותם כשסרח, כי הוא בגד בהם ובקולם – דווקא מגוננים עליו ומיד משליכים מררתם על מי שמעזים לפשוע את הפשע האמתי – לא להיות בעמדותיהם הפוליטיות. קראתי כל מיני טוקבקיסטים בפייסבוק, שמה שיש להם לומר על פרשת אורן חזן הוא שתמר זנדברג הצטלמה על קברו של ערפאת וכד'.
הפייסבוק הוא כידוע הזירה של הטוקבקיזם הנחות, שאין לו מקום בעיתונות מהוגנת. אבל תמונת הראי של טוקבקים מסוג זה היא העיתון לאנשים שמרגישים חשובים. רווית הכט כותבת שכל הדברים המיוחסים לחזן באמת שוליים ולא חשובים. הבעיה הגדולה באמת היא עמדותיו הפוליטיות. וכאן הוא בסך הכל דק רקק והאיום הגדול הוא נתניהו. הבנתם?
דמוקרטים גדולים.

* ההערה שאיני כותב – מזל שמי שחשף את מעלליו של אורן סרסור הוא עמית סגל. כך, איש לא יוכל לטעון שרודפים את הח"כ בשל היותו ימני.
את ההערה הזאת איני כותב. למה? כי היא לא נכונה. למרות שמי שחשף את מעללי הנ"ל הוא עמית סגל, רבים טוענים שרודפים את חזן כי הוא ימני. איזו עליבות.

* מגן הדמוקרטיה – אני גאה ביו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שפעל במהירות ובנחרצות נגד חזן. בכך הוא מילא את שליחותו הממלכתית והגן על כבוד הכנסת וכבוד הדמוקרטיה.

* הסחטן – אורן חזן נאבק על מעמדו הציבורי, והדרך הקלה היא התקרבנות והצגתו כימני שהשמאלנים הקיצונים (עמית סגל ואדלשטיין) רודפים אותו. בעלבון מעושה, הוא דחה את האפשרות שהוא יצביע כנקמה נגד הממשלה. "מה, אני אצביע יחד עם... זה וזה וזה...?"
הוא בטוח ששכחנו איך הצמיד אקדח לרקתו של ראש הממשלה ובאיומי הצבעה נגד הממשלה, כלומר הצבעה יחד עם זה וזה וזה, סחט שלל תפקידים שאיש לא חשב שהוא מתאים להם.

* אהבת חינם – התוכנית "המילה האחרונה" בהשתתפות יוסי שריד ומנחם הורביץ, היא תוכנית גדושה באהבה. אהבתו של מנחם להורביץ יכולה להתחרות באהבתו של יוסי לשריד, וזו ממש לא תחרות קלה. היכן נמצא האולפן המסוגל להכיל את האגו של השניים?

* משורר ושחקן או שחקן ומשורר – 35 שנים מלאו השבוע לפטירתו של המשורר והשחקן (הוא היה מעדיף את ההגדרה – השחקן והמשורר) אברהם חלפי. חלפי השתייך לחבורה הספרותית של אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אלכסנדר פן ויעקב אורלנד, אף שמעולם לא היה בקדמת הבמה הספרותית, במת השירה. את הבמה הוא השאיר למשחק. חלפי היה משורר גדול, כתב שירים נפלאים, ששנים רבות אחרי מותו זוכים לפופולריות רבה, בעיקר בזכות ההלחנה של רבים מהם. הוא עצמו הספיק לשמוע בחייו שיר אחד שלו שהולחן, אולי הגדול שבהם – "עטור מצחך זהב שחור".

* חייו מלאי שיר – במסגרת אירועי חודש הקריאה, נערכה הקרנה מיוחדת של הסרט במתנ"ס קצרין, ואחריה שיחה עם יוצר הסרט. הסרט – מעולה. הוא מיטיב לשרטט את דמותו המיוחדת ורבת הסתירות של חלפי – הקומדיאנט העליז ומשורר הבדידות והעצב. איש רעים להתרועע ואדם סגור ומופנם. אוהב ילדים וילדים אוהבים אותו שבחר לא להביא ילדים לעולם. לסרט התראיינו דמויות מפתח בתרבות הישראלית, בשירה, בתיאטרון, בקולנוע ובמוסיקה, ובהם נתן זך, חיים גורי, יורם קניוק, אריק איינשטיין, אילי גורליצקי, יענקלה בן סירה, יוסי יזרעאלי, שלמה וישינסקי, דן וולמן ואחרים. יוני רכטר ומיקי גבריאלוב תיארו את הלחנת שיריו "עטור מצחך זהב שחור" ו"התוכי יוסי".
הבנייה האמנותית של הסרט מצוינת. הסיפורים על אודות חלפי לוהקו בצורה מרשימה ומדויקת לצד מעט קטעי המשחק המתועדים שלו, כשאותם קטעים מיטיבים להמחיש את המסופר. ישנם קטעים בסרט שבו מספר רב של מרואיינים מתייחסים לנקודה ספציפית מסוימת ומספרים בדיוק אותו הסיפור, ברצף מהיר, מה שמשכנע באמינות המסר.
נתן זך הוא המרואיין הדומיננטי ביותר – חכם, רהוט, מרשים ותיאטרלי. אולם גם היום, אחרי שישה עשורים, נתן זך ממשיך למרוד ולבעוט בחבורת שלונסקי ואלתרמן. בגילו זה כבר ממש פאתטי.
מה שחסר לי בסרט, הוא מקומם של האלוהים, האמונה, התפילה והרליגיוזיות בשירתו של חלפי. העליתי זאת בשיחה שאחרי ההקרנה. היוצר הסכים עם דבריי ואמר שזה הדבר עליו הוא מתחרט בעריכת הסרט. אולם הוא מפצה על כך בשיחות, כאשר הוא קורא שני שירים של חלפי העוסקים בנושא: "חלום עקבותיך" ו"שעשועי כאילו".

* איזה בזבוז, איזה בזבוז – יוצר הסרט הוא אורי משגב. כן, כן, אותו אורי משגב מ"הארץ". אותו משגב שכתיבתו נוטפת תיעוב ושטנה חולניים למדינת ישראל, לחברה הישראלית ולצה"ל. אותו משגב בעל עט ההסתה והתרעלה. אותו משגב האובססיבי לגימוד השואה וזילותה והצגת זכר השואה בישראל כהתקרבנות שנועדה לאפשר לנו להיות הפושעים של ימינו. אותו משגב, שהעיקרון המנחה של כתיבתו היא - מִדְּבָר אמת תרחק.
אבל כשהוא ראוי לשבח ולפרגון – יש לשבח אותו ולפרגן לו, ועל הסרט הזה הוא ראוי בהחלט לשבחים. וכשראיתי למה הוא מסוגל, ולאן הוא בוחר להוליך את כישרונו, נמלאתי תחושה קשה של החמצה. איזה בזבוז, איזה בזבוז.

* מה הוא היה כותב על חלפי – יש לציין לשבח את משגב, על היושרה הבלתי אופיינית לו שגילה בסרט, כאשר תיאר את התנגדותו של חלפי לקברט הסטירי הנשכני של חנוך לוין "מלכת האמבטיה" ואת המאבק שהוביל להורדתה מעל במת התיאטרון הקאמרי. הבחירה להכניס את הפרשה הזאת, ולא כבדרך אגב, בסרט דוקומנטרי קצר (53 ד') אינה מובנת מאליה וראויה לציון.
וניסיתי לדמיין מה משגב העיתונאי היה כותב על דבריו של חלפי בנדון.

* רווח כפול – לאחר השיחה ניגשתי למשגב, לחצתי את ידו והצגתי את עצמי. כבר שנים אנו מתכתשים בכתובים, עוד כשכתב ב"ידיעות אחרונות" והוא אף ראיין אותי טלפונית, אך זו הפעם הראשונה שאנו נפגשים פנים אל פנים. היתה זו פגישה טעונה לשנינו. הוא הודה לי על שבאתי, כאילו אין זה מובן מאליו שאטריח את עצמי לבוא לאירוע שלו (האמת שלא באתי לאירוע שלו אלא של חלפי...) ואילו אני החמאתי לו על הסרט.
נדמה לי, שככל שהוא יתרכז יותר בעשיה קולנועית דוקומנטרית (זהו סרטו הראשון) ופחות בכתיבה פובליציסטית, הרווח לחברה הישראלית יהיה כפול.

* ביד הלשון: לטהר את השרץ – לפני שבועות אחדים כתבתי נגד השביתה הפראית של עובדי הנמלים. אחד מקוראיי הגיב והסביר בצורה קצת מפותלת את תמיכתו בשביתה. בתשובתי לתגובתו הערתי לו שהוא מנסה לטהר את השרץ ותגובתו הייתה: "מתאים לך להגדיר בני אדם כשרצים..."
טוב, זה בהחלט סיכון מקצועי. ככותב, אני משתמש לא אחת בניבים וביטויים מתוך הנחה שהם מוכרים וידועים, ומסתבר שיש קוראים שאינם מכירים אותם ומתייחסים אליהם כפשוטם, באופן מילולי.
הביטוי לטהר את השרץ לא נועד לכנות בן אדם כשרץ, חלילה, אלא לתאר את תהליך הטיהור של דבר שלילי. הביטוי המלא הוא "טיהר את השרץ בק"ן טעמים".
המקור הוא משנאי, מתוך מסכת עירובין: "תַּלְמִיד וָתִיק הָיָה בְּיַבְנֶה, שֶׁהָיָה מְטַהֵר אֶת הַשֶּׁרֶץ בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים טְעָמִים." 150 בגימטריה = ק"ן.
הכוונה היא למי שמתפלפל תוך שימוש בתירוצים רבים כדי להכשיר את הטמא, כדי לתרץ את השלילי ולהציגו כחיובי.