* מוווו – לפני כחמש שנים נערך עימות בין עודד קוטלר לביני, בנושא החרם התרבותי על אריאל. לאחר העימות כתבתי, בין השאר: "היה זה ויכוח תרבותי באווירה תרבותית, חפה מהתלהמות, שהסתיים בלחיצת יד ידידותית וכנה בין קוטלר לביני. אך מה הטריד אותי בדיאלוג איתו? חשתי כמו בוויכוח עם חרדי. או אם לשאול מכתם מהעגה הגששית – 'לך תתווכח עם הודעה מוקלטת.' לאיש מנטרה אחת, המדירה ממנו מחשבה, פתיחות לדיון, כניסה למורכבות של נושא, ראיית צדדים נוספים – 'הכיבוש'. אמרת 'הכיבוש', ואין עוד צורך לדרוש מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא שאמרנו – הודעה מוקלטת."
השבוע, בנאום מתלהם, הוא הגדיר את מי שחושבים אחרת ממנו כעדר בהמות (הבה נתעלם מהתפתלויות מביכות בנוסח "דבריי לא הובנו כהלכה" למיניהן). האמת היא, שעומק השקפת עולמו, כפי שנחשפתי אליה באותו ניסיון לדיאלוג, אינו שונה בהרבה משל בהמה מצויה. אילו רק החליף את "אקיבוש" ב"מוווו", ניתן היה להיווכח בכך בנקל.

* עדר – מה שחמור יותר מדברי ההתבהמות של עודד קוטלר, הן מחיאות הכפים להן זכה. מישהו אמר עדר?

* פליטת פה – "פליטת הפה" של קוטלר היתה בנאום מן הכתב.

* לא בבית ספרנו – סרט ומחזה היוצרים גלוריפיקציה למחבלים הרוצחים יגאל עמיר ווליד דקה, הם זוועה. ואף על פי כן, חופש הביטוי יכול להכיל אותם ואין לצנזר אותם. אולם בשום אופן, אסור למדינה לתמוך בהם, ובוודאי ובוודאי שאין להציג אותם במסגרת סל תרבות בבתי הספר.

* או"ם שמום – גדעון לוי יצא בהתקפה פרועה על מזכ"ל האו"ם באן-קי-מון, על שלא הכניס את ישראל לרשימת המדינות הפוגעות בילדים. הרי צה"ל, כידוע, הוא צבא של רוצחי ילדים. לוי הוא גם שופט עליון מטעם עצמו. כאשר חקירה פלילית של צה"ל הוכיחה שלא היה דופי בפעולת טייסי חיל האוויר שבה נהרגו ילדים פלשתינאים בחוף עזה, זוהי "חקירה" שנועדה מראש לזיכויים של הורגי ילדים.

* האיזון הקדוש – מזכ"ל האו"ם ראוי לשבח על שלא נכנע ללחץ הברוטלי של הרוב האנטי ישראלי האוטומטי, ולא הכניס את ישראל לרשימה השחורה. חבל שלמען "האיזון הקדוש", הוא לא הכניס לרשימה את ארגון הטרור חמאס השולט בעזה, שבמשך שנים ירה אלפי טילים בירי מכוון על אוכלוסיה אזרחית, תוך שהוא הופך את ילדי עזה למגן אנושי.

* מתקפת אמת – האם ישראל תדאג לכך שכל קורא עיתונים וצופה בטלוויזיה בעולם ייחשף בשפתו לדו"ח המקצועי, האובייקטיבי, המהימן של ועדת נאומן – ועדת המומחים הבינלאומית שחקרה את מלחמת "צוק איתן" ללא משוא פנים, וקבעה נחרצות שישראל – לא רק פעלה על פי החוק הבינלאומי, אלא אף הטילה על עצמה מגבלות מרחיקות לכת יותר, ועמדה אף בהן? או שמא ישראל, כהרגלה, תמשיך להפקיר את השטח לתעשיית השקרים?

* אתיקה או אידיוטיקה? – התאבדות היא נשק מוכר של המחבלים במלחמתם נגדנו. אם הם יכולים לפוצץ את עצמם ולהרוג איתם כמה עשרות יהודים, מה טוב. ואם לא, אפשר להתפשר על התאבדות כדי לכופף את ישראל, כדי לפגוע בישראל, כדי לעורר מהומות. גם התאבדות באמצעות הרעבה עצמית. אין כל סיבה שניתן להם את התענוג הזה. החקיקה המאפשרת הזנה מצילת חיים של שובתי רעב בכלא – נכונה.
ההתנגדות של ההסתדרות הרפואית מטעמי אתיקה מוזרה, בלשון המעטה. האתיקה הרפואית מחייבת את הרופאים להציל חיים. האם רופאים לא יטפלו באסיר שחתך את ורידיו כי אינם רוצים לכפות עליו חיים?
ולהשתמש בטיעון אתי מוזר כזה, כנגד צעד חיוני לאינטרס של מדינתם ואף להסית את הרופאים להפר חוק... זאת שערוריה.

* התועמלן – בצרור ההערות הקודם הגדרתי את אמנון אברמוביץ' תועמלן. למה תועמלן? נכון יותר להפנות את השאלה לערוץ המגדיר אותו כפרשן. למה פרשן?
אמנון אברמוביץ' הוא פובליציסט. הוא היה פובליציסט בעיתונות הכתובה וכבר למעלה משני עשורים הוא פובליציסט בטלוויזיה. כפובליציסט, איני חשוד כמי שרואה פסול בפובליציסטיקה. ההיפך הוא הנכון. אולם יש לקרוא לילד בשמו. מקומה של פובליציסטיקה במדור דעות. פובליציסטיקה היא מאמר המביע דעה, מנסה לשכנע, להטיף. אין כל פסול בכך שאברמוביץ' יהיה בעל טור בערוץ השני. פעם בשבוע... יודעים מה? פעם ביום, תוגדר פינה – טור הדעה של אברמוביץ'. ומן הראוי שיהיה מגוון של טורים למגוון של דעות.
מה בין פובליציסטיקה לפרשנות? הפובליציסט מפרש את המציאות על פי השקפת עולמו, אך הדברים ידועים וברורים – זו עמדתו. לעומת זאת, "פרשננו" אמנון אברמוביץ' הוא הפרשן לענייני הכול של מהדורות החדשות הנצפות ביותר בימי חול ובליל שבת. הוא הפרשן, בה"א הידיעה, הפרשן היחיד, פרשן הבית. תפקידו, כביכול, לפרש לצופים את המציאות המוצגת בכתבות. הוא דעתן מושחז וחריף, בעל דעות קיצוניות, וככזה הוא המפרש הרשמי היחיד של הערוץ. הוא המסביר לצופה מה הוא ראה בכתבה.
זו מציאות שאינה הולמת חברת חדשות אלא חברת תעמולה. בחברת התעמולה הנקראת חדשות הערוץ השני, אמנון אברמוביץ' הוא התועמלן הראשי.

* הרצוג ראוי לכל שבח – יאיר לפיד, איש הפוליטיקה החדשה, סונט בהרצוג על שהעדיף את האינטרס הממלכתי של כבוד הכנסת, והתחייב לספק רשת ביטחון זמנית לממשלה ולקזז את אורן חזן, אם יצביע נגד הקואליציה כאשר יינקטו נגדו צעדים. כנראה שבפוליטיקה החדשה, המטרה הפוליטית מקדשת את כל האמצעים. גם שלי יחימוביץ', שבדרך כלל היא הסמן הממלכתי והערכי של מפלגתה, תקפה את הרצוג על החלטתו. וכך, כמובן, גם התקשורת, שלעגה לו על ההחלטה.
איני מחסידיו של הרצוג, ממש לא, אבל במקרה הזה הוא ראוי לכל שבח. למרבה הצער, בינתיים נראה שהצעד הראוי שלו היה צעד סרק, כיוון שטרם ראינו את נתניהו עושה מעשה כלשהו כדי לגול את החרפה מעל סיעתו ומעל הכנסת.

* שכנינו הדרוזים – מעניין מה חושבים היום אותם דרוזים בגולן, שבתקופת המאבק על הגולן זייפו תשוקה להחזרת השלטון הסורי לגולן.

* התפכחות – מנהל סוכנות הסיוע של האו"ם לפליטים הערביים, ממליץ לפעול למען יישובם של הפליטים בארצות ערב. "לא ייתכן להתמיד במתן סיוע כספי לפליטים עד אין קץ." האיש הוא אנרי לאבואיס. הדברים לקוחים ממאמר של משה ז"ק ב"מעריב". התאריך... 12 ביולי 1957!

* המוהיקנית האחרונה של "אחדות העבודה" – שושנה ארבלי אלמוזלינו, שהלכה לעולמה בגיל 89, היתה פעילה במחתרת הציונית בעיראק, כיהנה בשבע כנסות וכשרת הבריאות בממשלת האחדות הלאומית. היא החלה את דרכה בתנועת "אחדות העבודה – פועלי ציון", שנקטה בקו אקטיביסטי ניצי בתחומי חוץ וביטחון ובקו סוציאליסטי מובהק בנושאי חברה וכלכלה. היא דבקה בדרכה זו גם במפלגת העבודה, כאשר מפלגתה סטתה ימינה בתחום החברתי ושמאלה בתחום המדיני.
הכרתי אותה עת הצטרפה ללובי הגולן בכנסת, שהקמנו כשהחלו הדיבורים על מו"מ עם סוריה, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991. בראש הלובי עמד שלמה הלל, שכמוה היה בן העדה העיראקית ומאנשי הזרם המרכזי במפלגת העבודה. לאחר פרישתה, עמדה בראש חוג אלון במפלגת העבודה, שנשא את דגל רעיונות תוכנית אלון בנושאי חוץ וביטחון ומאבק לצדק חברתי ולהגנה על העובדים. חוג אלון התנגד לנסיגה מהגולן ומבקעת הירדן ולחלוקת ירושלים ותמך במאבקנו נגד הנסיגה. שושנה ארבלי אלמוזלינו הביאה אוטובוסים רבים של חברי מפלגת העבודה לסיורים בגולן מטעם חוג אלון, כדי להיפגש עמנו בתקופת המאבק, ולתת לנו הזדמנות לשכנע אותם להתנגד לעמדת מפלגתם בנושא זה.
שושנה ארבלי אלמוזלינו מייצגת זן נכחד בתנועת העבודה, ומותה מסמל את היעלמותו.
יהי זכרה ברוך!

* השרה הרביעית – בכתבה ב"ישראל היום" על שושנה ארבלי אלמוזלינו שהלכה לעולמה, נאמר שהיא האישה השנייה שכיהנה כשרה, אחרי גולדה מאיר. זאת טעות, היא היתה השרה הרביעית. השרה השנייה היתה שולמית אלוני, שכיהנה כשרה בממשלת רבין הראשונה (והתפטרה כעבור חודשים אחדים במחאה על הצטרפות המפד"ל לממשלה) והשלישית היתה שרה דורון, שכיהנה בממשלתו השניה של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר. אולם אלמוזלינו אכן היתה השנייה שעמדה בראש משרד ממשלתי, אחרי גולדה שכיהנה כשרת העבודה וכשרת החוץ. אלוני ודורון כיהנו כשרות בלי תיק (לימים, בממשלת רבין השנייה, אלוני היתה שרת החינוך ואח"כ שרת המדע, התקשורת והאמנויות) ואלמוזלינו כשרת הבריאות.

* התכונה הנשית – אפרופו נשים בפוליטיקה. במאמר על גולדה מאיר, טרם כניסתה לתפקיד ראש הממשלה, כתב עליה אורי אבנרי (הרואה עצמו פמיניסט): "גולדה שונאת כל מי שאינו מסכים איתה, ובכך היא מכניסה לחיינו המדיניים תכונה נשית מובהקת."
היום זה לא היה עובר.

* ביד הלשון: עצומה – בהרצאות שאני נושא, בעיקר בפני בני נוער וחיילים, על סיפור ההתיישבות בגולן, אני נוהג לקרוא קטע ממאמר של יהודה הראל בעלון מרום גולן ב-1967. כאשר אני מגיע למילה "פטיציה" אני שואל את הקהל מי יודע מה זה פטיציה. לעתים רחוקות אחד הנערים מבין מההקשר של המשפט שפטיציה היא עצומה. אלא שב-1967 טרם הומצאה המילה, או לפחות טרם היתה שגורה ומקובלת. אך המילה עצומה נקלטה בעברית המדוברת והתאקלמה, עד שדחקה לחלוטין את הפטיציה.
כל פרסום של מילים חדשות שמוציאה האקדמיה ללשון, מעורר תגובות של לעג. "מה, מישהו מאמין שהמילה הזאת תיקלט?"
אכן, לא כל החידושים נקלטים, אך רבים אחרים, רבים מאוד, נקלטים ומתאזרחים בשפה העברית. עצומה היא דוגמה אחת מרבות.
אני מרבה לקרוא ספרים ומאמרים ישנים, והם שזורים מילים לועזיות רבות, שלא היתה להם גירסה עברית באותה תקופה. לדוגמה – קראתי לאחרונה את ספרו של יגאל אלון, שנכתב ב-1959, "מסך של חול". אלון כתב בעברית רהוטה ולא נהג להתהדר במילים לועזיות. הוא הקפיד להשתמש במילים עבריות. למשל מדיניות ולא פוליטיקה, צבאנות ולא מיליטריזם. אך אין כמעט עמוד שלא מופיעות בו מילים לועזיות שהיום יש להן תחליפים בעברית. לדוגמה: פרופילאקטי = מניעתי, אוונטואליות = היתכנות, הליקופטרים = מסוקים ועוד.
אני מקבל בשמחה כל פרסום של האקדמיה על מילים חדשות, ואף שאני מודע לכך שלא כולן תקלטנה, אני יודע שהשפה העברית התעשרה.

2. אני בהמה גאה
במאמר שפרסמתי בטור שלי ב"ישראל היום", בו הבעתי תמיכה בהחלטתו של השר בנט להוציא מסל התרבות של בתי הספר את ההצגה "הזמן המקביל", שגיבורה הוא וליד דקה, האיש שחטף, עינה ורצח את החייל משה תמם, כתבתי שורה של לאווים – קווים אדומים שכאב איני מוכן שילדיי ייחשפו להם בתוכניות התרבות של מערכת החינוך. בין השאר כתבתי: "איני מוכן שביום השנה לרצח רבין, יוצג לילדיי מחזה היוצר גלוריפיקציה ליגאל עמיר."
כשכתבתי את הדברים, לא העליתי על דעתי את האפשרות ששלושה ימים לאחר מכן ייוודע שסרט כזה אכן יוקרן בפסטיבל ירושלים. כתבתי זאת מתוך הבנה תמימה, שמדובר באבסורד, ובאמצעותו רציתי להצביע על האבסורד שבהצגה "הזמן המקביל". אלא שאצלנו, כנראה, גם האבסורד ההזוי ביותר, עלול להתגלות כמציאות.
הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי בישראל יכולים להכיל גם את יצירות התועבה הללו. איני מציע לצנזר אותם, לאסור את הקרנתם או לנקוט בצעדי עונשין נגד היוצרים. אולם בלתי נסבל בעיניי הרעיון, שמדינת ישראל תתמוך בהן, במישרין או בעקיפין. אסור שמדינת ישראל תתקצב בפרוטה שחוקה תיאטרון המעלה הצגה כזאת או פסטיבל שמוקרן בו סרט כזה. לא כל שכן, אסור שמערכת החינוך תכניס לסל התרבות שלה זוועות כאלו.
פושעים, גם הנתעבים שבהם, הם בני אדם. כאסירים, חובתה של המדינה להבטיח את זכויותיהם. זכותו של יגאל עמיר להינשא ולהביא ילד לעולם נכפתה על המדינה בידי בתי המשפט, ובצדק. אולם אסור להתבלבל. גם אם יגאל עמיר קורא סיפור לילד שלו – הוא קודם כל רוצח נתעב, שרצח ראש ממשלה בישראל, שניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית. הצגת הפן האנושי שלו, כאבא הנאלץ לקרוא לילדו סיפור לפני השינה בטלפון, כדי לעורר את הזדהות הקהל, נועדה לגרום להזדהות גם עם מעשהו. הוא הדין בהצגה על וליד דקה. את מי מעניין הגעגוע שלו לפריטה על העוד? מה שמעניין את הציבור, הוא שמדובר ברוצח נתעב. "אנו רוצים להעלות על סדר היום את בעייתם של האסירים הפוליטיים," אמר מנהל תיאטרון אל-מידאן. "אסירים פוליטיים," כאילו מדובר במתנגד משטר בדיקטטורה, שנכלא בשל דעותיו. את זה צריך לממן משלם המסים הישראלי?
מי שיצא נגד פסילת "הזמן המקביל", לא יוכל להתנגד לפסילת הסרט על יגאל עמיר. מי שיוצא נגד הסרט על עמיר, לא יוכל להצדיק את תמיכתו בהצגה. בשני המקרים, אין לשפוט את היצירה על פי ערכה האמנותי, אלא לפסול אותה בשל מהותה.

הסרט על עמיר וההצגה על דקא מסמלים את הקווים האדומים: את הדברים שאל למדינה לתמוך בהם. הם מסמלים זאת דווקא כיוון שהם מקרי קצה. זה סוג היצירות החוצות את הקו האדום. יש להיזהר מפני המדרון החלקלק, של צנזורה פוליטית. דבריה של שרת התרבות מירי רגב על כך שהיא מייצגת 30 מנדטים והאמנים 20 מנדטים חמורים ביותר. האם המדינה צריכה לתמוך באמנות המבטאת את הממשלה, את המפלגה השלטת, את עמדות השרה? במדינה דמוקרטית הממשלה תומכת בתיאטרון, אך התיאטרון אינו תומך בממשלה. אוי לתרבות הישראלית, אם התמיכה בה תהיה על פי עמדה פוליטית. אין זה תפקידו של שר להתערב בפסילת התמיכה ליצירות ולגופים. על השר להתוות מדיניות, לקבוע קווים אדומים ולתת אמון לגורמים המקצועיים שיפעלו על פי המדיניות (המקרה של בנט הוא מקרה חריג, בשל חוסר שיקול הדעת הקיצוני שהפגינה ועדת סל התרבות).
אין לי ספק, שהשרה רגב לא התכוונה באמת לדברים שאמרה. איני רואה אותה כצנזורית פוליטית. אך גם לאמירות יש משמעות, בעיקר כאשר מדובר בשר בממשלה. בהתבטאותה האומללה וחסרת האחריות, הציתה רגב אש זרה והבעירה תבערה מיותרת.
דבריה זיכו אותה ב"כפיים" מטוקבקיסטים מתלהמים, שהריעו לה על כך ש"סוף סוף הימין מתנהג כמו שלטון" ועל כך שהיא "לא מתייפייפת כמו לימור לבנת שרקדה 'מה יפית' לפני הססמולנים" וכו'. יש לקוות שרגב לא תשתכר מחיבוק הדב של הקיצונים הללו. מנחם בגין, האב המייסד של מפלגתה, נהג לומר שלא נבחר לשלוט על העם, אלא לשרת את העם. תפקידה לשרת את העם, ולא רק את הבוחרים שהעניקו למפלגתה את 30 המנדטים.
אני מאמין שכך תנהג, וחבל שהתבטאה כפי שהתבטאה. וחבל שדבריה נוצלו למסע הפחדה בנוסח "דיקטטורה עליך, ישראל." הביקורת על דבריה – ראויה. אולם הפחד מעושה וההפחדה – צינית. במקום להידבר ולהגיע להבנות, נוצלו דבריה להסתה, שהגיעה לשיאה בכנס החירום של האמנים ובנאומו של עודד קוטלר בכנס.

מדרש חז"ל לפיו על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, הוא קצת מוזר. מה, העובדה שפלוני התנהג באופן מכוער לאלמוני וסילק אותו ממסיבה, היא סיבה לחורבן לאומי? אלא שלא כאן שורש הבעייה, כי אם בכך שגדולי ישראל ישבו באולם, ראו ושתקו, לא מיחו בידו.
בכנס החירום של האמנים בנמל יפו, לא ישבו גדולי ישראל. אך ישבו שם מובילי התרבות והאמנות בישראל; אנשים הרואים את עצמם כעילית התרבותית של ישראל, כעמוד האש והענן לפני החברה הישראלית.
עמד בפניהם עודד קוטלר ונשא נאום שטנה והסתה. לא היתה זו פליטת פה, אלא הוא קרא את הנאום מן הכתב. כל התפתלויותיו על כך שלא הובן כהלכה מגוחכות, כיוון שאין יותר מדרך אחת להבין את המשפט "חוגגים שלושים מנדטים ואחריהם צועד עדר בהמות". דה-הומניזציה כזאת כלפי קיבוץ בני אדם, שכל חטאם הוא שדעותיהם שונות משל הדובר, מתאימה למשטרים מסוימים בימים אפלים במאה שעברה.
אילו היה מדובר בהתלהמות של האיש בדף הפייסבוק שלו, ניחא. אך האיש עמד בפני אולם מלא במאות מובילי התרבות והאמנות בישראל, לא חש כל קושי לומר את הדברים, ודווקא המשפט הזה זיכה אותו במחיאות כפיים. ולא קם אפילו צדיק אחד בסדום, כן בסדום, כדי למחות בידו. גם אחרי סערות גרבוז, קמחי, חצרוני ווקסמן, לא היה אמן אחד שהתעשת, קם ומחה. לא היה אדם אחד שהביע התנגדות. זו החומרה שבאירוע.
והסיבה לכך שאף אחד לא קם, אינה נובעת מכך שמדובר באנשים מנומסים, שלא נעים להם... אותו קהל ממש, באותו אירוע, לא נהג בנימוס כלפי אורטל תמם, אחייניתו של החייל שנרצח, שמחתה נגד ההצגה על רוצח דודהּ. דבריה שוסעו בקריאות ביניים והפרעות והיא נאלצה להפסיק את נאומה ולרדת מן הבמה כשהיא ממררת בבכי.
ומכל אותם גיבורים שבאולם, לא היה אחד, אחד (!) שימחה על דבריו של קוטלר. אין הגדרה לתופעה הזאת זולת חרפה.
איני שייך למצביעי שלושים המנדטים של הליכוד, כך שלכאורה, איני שייך לעדר הבהמות. אולם אם עליי לבחור בין היושבים באולם האטום, כל כך מרוצים מעצמם ומשליח הציבור עודד קוטלר שהיה לו האומץ לומר דוגרי את מה שהם חושבים, לבין הציבור שלו הם בזים, אין לי אפילו רגע אחד של התלבטות. לא יהי חלקי עם היושבים באולם. אני מעדיף את "עדר הבהמות". אני בהמה גאה!