בביקורנו האחרון בניו יורק הזמינה אותנו קרובת-משפחה לקונצרט הפילהרמונית של ניו יורק בלינקולן סנטר ב-23 במאי 2015, בשעה שתיים בצהריים. בחלק הראשון ניגנו רביעייה לכלי קשת אופוס 97 של דבוז'אק, ובחלק השני התזמורת, בהרכב גדול, ניגנה את הקונצרטו לפסנתר ותזמורת מס' 1 של בראהמס. המנצחת היתה סוזנה מאלקי והפסנתרן קיריל גרשטיין.

מה אומר ומה אדבר, לבד מהעייפות של שעת הצהריים, והקהל המדכדך שחלקו התאסף ובא על כסאות גלגלים וקביים, ושידר אווירה של מסכנות – אני מלאתי כל הזמן געגועים להיכל התרבות שלנו, לאקוסטיקה שלו ולצלילות התזמורת הסימפונית הישראלית. האולם בלינקולן סנטר הוא איום ונורא, ארוך וצר עם אקוסטיקה גרועה. הפסנתרן דפק על הפסנתר ללא רגש, והמנצחת הפעילה-מאוד לא הצליחה להציל את התזמורת מקטעים של כמעט קקפוניה. איפה הם לעומת תל אביב?

כמובן שלא אמרתי מילה של ביקורת לקרובת-משפחתנו המסורה, שכה טרחה להנעים לנו את שהותנו בעיר.

אך הפיצוי הגיע במוצ"ש האחרון, בהיכל התרבות הענק, המואר, ובעל האקוסטיקה המופלאה, עם הפתיחה לאופרה "העורב הלקחן" של רוסיני, בהרכב גדול של התזמורת, ובניצוחו של האיטלקי ג'נאנדראה נוזדה המצויין. איזו מוזיקה. איזו שמחת חיים. איזו צלילות. איזה ניקיון. ממש לרקוד במושבך עם הצלילים הנפלאים האלה, כאשר כל קבוצת כלים משמיעה את קולה ומשתלבת להפליא במנגינה כולה.

אבל השיא היה ביצירה השנייה, שלמען האמת תחילה פחדתי ממנה פן אשמע יללת חתולים. זה היה המחזור בן כ-50 דקות "לשונם של מלאכים" לבריטון ולתזמורת, מאת המלחינה הצ'כית בת ה-61 סילבי בודורובה, עם הבריטון האמריקאי האדיר תומס המפסון, שלמענו ועימו נכתבה היצירה. בהפוגה שלפני החלק השני הוא עלה לבמה עם מיקרופון, ועל רקע הנגנים המתחלפים הוא נתן הרצאה קצרה על תולדות היווצרותה של היצירה שהוא עומד לשיר, על רקע פראג של הקיסר רודולף השני, במלאת 400 שנה למותו.

היצירה היא מחזור של כתשעה קטעים שונים בשפות שונות, בהן גם אידיש ועברית, של שירים ומזמורים בנושאים שונים, בביצוע תזמורת בהרכב גדול עם הסולן המדהים תומס המפסון. כדאי לציין מתוכה קטעים נבחרים כמו "שיר הלכת של היניצרים" בסגנון קצת "תורכי" ובשפה התורכית, המזמור "דון דינרו", מר כסף, בספרדית. והשיר הנוגע ללב "מלאך המוות" שראוי להביא במדוייק את מילותיו:

היי-לי-לו-לי-לו, הי לי-לו-לי-לו,

שה שה היי מיינע טיירע קינדל [ילדי היקר]

מאכ שוין צו דיינע שיינה אויגליכ

[עצום נא את עיניך היפות]

שה שה היי מיינע טיירע קינדל

שמע ישראל אדושם אלוקינו

אדושם אחד.

לא היה אפשר שלא להתרגש מביצוע השיר, בייחוד שורותיו האחרונות, כאשר הליווי התזמורתי משתלב להפליא בקולו הצלול והחזק של הבריטון באחד מרגעי השיא, הייתי אומר, של הקונצרטים של העונה.

המחזור המופלא הזה מסתיים בהלחנת מזמור צ'כי משנת 1657 מאת יאן עמוס קומניוס:

שופט כל הארץ, ה' צבאות,

לפני כס מלכותך, ההוד

וההדר איש לו יושיעו

גם אם מלוא העולם כבודו.

עברית: קטיה מנור.

בחלקו השני של הקונצרט נוגנה היטב הסימפוניה מס' 3 בלה מינור אופוס 56, הסקוטית, של פליקס מנדלסון [1809-1847]. אודה ולא אבוש שזו פעם ראשונה שקורה לי שיצירה קלאסית מוכרת ודי פופולארית נראית לי פחות זוהרת לאחר ששמעתי קודם יצירה מוסיקלית בת-תקופתנו. וזהו עוד שבח לכישרונה הגדול של המלחינה הצ'כית סילבי בודורובה, ושל הזמר המפסון, המזכיר בחיוניות שלו את חיים טופול.

בסיום החלק הראשון בודורובה עלתה לבמה, ויחד עם הסולן והמנצח – זכתה למחיאות כפיים ממושכות וקצביות. דומה כי הביצוע בישראל מוסיף ליצירה משמעות מיוחדת שמעבר לאיכות המוסיקלית. בהפסקה עברה בודורובה בפואייה וזכתה לחיוכים ולקריאות שבח מצד הקהל.

הקונצרט נפתח בסרטון עשוי היטב שבו מספר זובין מהטה בדרכו המשעשעת על העונה הבאה של הפילהרמונית, שבה תחגוג שמונים יחד עימו. זה המקום להעיר שהמלך חוסיין ז"ל ויבדל"א הסופר הנידח – גם הם משנת 1936.