על "העד שכשל" מאת שלמה גיורא שוהם
שוקן 2013, 360 עמ'
הרומן שלפנינו מבוסס בחלקו הגדול על קורותיו של המחבר עצמו, ועניינו – נעוריו ובחרותו של "האני המספר", לפני מלחמת השחרור ובמהלכה. ההרצאה היא ריאליסטית, אלא שמתגנבים בעלילה יסודות בלתי סבירים, כפי שיבואר להלן, ואף אבסורדיים: בסוף הרומן מסתבר ש"האני המספר" – יהושפט כהן, בכינויו – יוש – מדבר אחרי מותו, ומכאן משתמע שכל הרומן נכתב על ידי אדם מת, וכידוע, המחבר, שמסתתר מאחורי הדמות הזאת, לא הלך לעולמו בגיל תשע-עשרה, אלא חי בינינו בשיבה טובה, יוצר ללא ליאות, ואנו מקווים שימשיך ליצור בינינו בבריאות טובה לאורך ימים.
בספר יש שלושה חלקים השונים מאוד זה מזה, והחוט המקשר הוא, כמובן, אותו יהושפט כהן, "האני המספר".
בחלק הראשון – "שנה של שמחה מהולה בכאב" מסופר על נעוריהם של יוש ושל חברו איצקה. השניים אינם מוצאים עניין בבית הספר, ומסתלקים לחברתם של הדייגים הערבים אחמד ויוסוף הדגים על חוף בת-גלים, שכונת מגוריהם. הם יוצרים קשר עם סטלה המשמשת בבית בושת, ואשר בשל קומתה הנמוכה ורזונה משמשת פיתיון עבור פדופילים שמבקרים שם. חייה מינקותה הם שלשלת של עינויים קשים, כולל אונס בידי אביה בגיל עשר, ומכות אכזריות של קליינט, קצין אירי (שההגנה מצליחה להרוג כנקמה).
שני הנערים עדים לישיבות סתרים של מנהיגי הכוח המגן של היישוב בארץ, הדנים, בין השאר, בהכנת מצדה על הכרמל למקרה שרומל יצליח לפרוץ את קו ההגנה של האנגלים במצרים. הם מתוודעים לאושיות כוח המגן העברי המסתודדים בחדרו של ערן, אחיו של איצקה, הלא הם יגאל אלון, משה סנה, יגאל סוקניק (ידין) ומשה דיין. שני הנערים מצליחים כמעט בכל פעולותיהם המחתרתיות, ואף זוכים לציון לשבח על כך שדיווחו את מה ששמעו מפי סטלה על המארב שהבריטים מתכוונים לשים בבת גלים לאוניית מעפילים.
רק בעניין אחד הם נכשלים כאשר הם מתנכלים לאימה של שולמית (מושא אהבתו של יוש), המתרועעת עם אנגלי. הם אינם יודעים שהיא מרגלת של ההגנה, וגם "הפורשים" אינם יודעים זאת, ולכן מגלחים את ראשה לאות קלון.
יש עוד הרפתקאות בחלק זה כמו קליטת הפליטים היהודים מפקיעין, שמדברים ערבית, לבושים כמו ערבים ומתנהגים כמוהם, או כמו הניסיון המיני הראשון של השניים עם שתי נערות נוצריות מוואדי ניסנס בין הברושים בגן הבהאי בחיפה.
הזכרתי את שולמית, הנערה היפה שיוש אוהב בסתר (רק איצקה יודע על כך, והוא לועג לו על חוסר המעש שלו בעניין). יוש כותב לה מכתבי אהבה המבטאים הערצה אדירה. בחלק זה של הספר מופיעים 20 מכתבים של יוש לשולמית, שאף אחד לא נשלח לתעודתו. כתיבת מכתבים ברומן היא תחבולה ספרותית מוכרת שפותרת הרבה בעיות של הבאת מידע חבוי וגלוי לקורא, אלא שגודש בתחום הזה הופך למייגע, מה עוד שבמכתבים אנו מקבלים את תמצית האירוע שקדם, יוצא שהקורא נדרש לקרוא שוב על דברים שכבר קרא. ועוד דבר: הסגנון במכתבים אלה, הגבוה למדיי, איננו מתיישב עם אישיותו הקונדסית של יוש, ששונא את בית הספר, ולא כתוב עליו בשום מקום שביקר אי פעם בספרייה. הרי דוגמה:
"היקרה לי מכול, לא רק שהחברה מתאכזרת לסוטים המוקעים, החריגים, ואחראית לדחיפתם אל הביבים ולהתעללות בהם לצורכיהם של האזרחים ה'מהוגנים', אלא שמנודים דוגמת סטלה המסכנה שלנו מתאכזרים לעצמם, כשהם מאמצים את הדימוי שהטביעה בהם החברה. כך הופכת סטלה לקורבן כפול: מצד אחד היא שעיר לעזאזל לכל אותם סוטים המשליכים עליה את תחלואיהם, ומצד אחר – קורבן של הפנמתה את הדימוי בו היא תויגה על ידי מנדיה. נראה שתחושת חוסר ההערכה העצמית של סטלה חוצצת בינה ובין החברה הנורמטיבית, חברה דו-פרצופית..." (עמ' 36).
יסלח לי פרופ' שלמה גיורא שוהם, אבל מפיו של יוש לא מדבר נער בן 14, אלא מומחה לפסיכולוגיה ולקרימינולוגיה (שתים מהתמחויותיו של שוהם עצמו. ראו סגנון דומה גם עמ' 26, 39, 88 ועוד).

שמו של החלק השני הוא "והתקווה נשארה בתיבת פנדורה". בחלק זה המספר הוא בן שבע-עשרה וחצי, מגויס על ידי הש"י (שירות הידיעות) של ההגנה בירושלים. המפעיל שלו הוא פטר (ד"ר יהוידע שטולץ, פיזיקאי), אינטלקטואל השולט בעשר שפות, שהגיע לדרגת אל"מ בצבא הבריטי. הוא נטש את האקדמיה למען הגנת היישוב הנמצא בהתקפה מצד הערבים לאחר החלטת החלוקה של ארץ ישראל באו"ם. פטר מבקש להשתמש במראהו הארי של יוש כדי להשיג מידע על קצין אנגלי שכינויו "מק", יוזם פיגוע התופת ברחוב בן-יהודה ובבנייני הסוכנות בירושלים. האמצעים נראים בהתחלה די חסרי שחר: לבקש מאתיופית בשם מרגרט להיוודע מי הוא "מק" זה על-ידי שתשמיע מוסיקה של טינו רוסי, זמר שאותו "מק" מעריץ. מרגרט נולדה מ"ניאוף" בין נזיר ונזירה, וגדלה בייסורים קשים בבית יתומים יהודי, שם ידעה התעללות מינית ומכות רצח. היא משמשת כמתורגמנית במתחם החבשי, שם מצוי גם מתקן צבאי אנגלי. יוש אמור לשחד אותה בכסף רב כדי שהיא תכין את המלכודת הנ"ל.
מרגרט מלמדת את יוש הבתול את סוד המין, והוא מתאהב בה נואשות, למרות שהיא מסרבת להאמין באהבה, ובוודאי לא באפשרות שהוריו יסכימו שיתחתן עם "שווארצע חיה" (מרגרט למדה יידיש בבית היתומים). האהבה אליה לא פגה גם כאשר היא מדביקה אותו בזיבה ובכיני ערווה, וגם כאשר היא גונבת מבעלת הבית של יוש, שנהרגה בפיגוע בבן-יהודה, את פרוותיה ואת כל תכשיטיה היקרים. ההתעלסויות הסוערות עימה מתוארות בפרוטרוט, ביניהן אף משגלים בבית הקברות המוסלמי, ולשם איזון – גם בבית קברות נוצרי.
פטר זועם על כך שיוש נכשל בהתאהבות אסורה בזמן חירום, אך יוש מתגלה כגיבור ממש כשהוא מצליח להיכנס למתקן סודי של הצבא הבריטי במדים של קצין, ולצלם את התיקים האישיים של הקצינים, כך שבסופו של דבר מגלים מי הוא אותו "מק" (רס"ר בשם ויליאם וורטינגון המכונה "מק" משום שאהב את האריות של "מק סכינאי" מ"אופרה בגרוש") ומחסלים אותו, אבל בגלל טעות בתקשורת בין הלוחמים – נהרגת באותה הזדמנות גם מרגרט, אהבתו הגדולה של יוש. יוש הרוס לחלוטין בעקבות כך, ופורש בזעם מהש"י.

שמו של החלק השלישי הוא "אוהל המצורעים", המספר את ההווי של מחנה השבויים אצל הלגיון במדבר המזרחי של ירדן. מסתבר שיוש נשבה על ידי הלגיון לאחר הטבח שערכו המקומיים והצבא הירדני בתושבי גוש עציון. המחנה מתואר כגיהינום ממש: במדבר שאין בו שיח ואין בו בית, אבל נחשים עקרבים וצבועים יש בשפע – מכונסים השבויים מהעיר העתיקה שנכנעו ללגיון, וכאמור מגוש עציון. מפקד המחנה הוא רס"ן טאהר, ענק צ'רקסי שמן השוקל 200 קילו, נשוי לארבע נשים ואב לשנים עשר ילדים. הוא שונא יהודים, כמו כל צוות הפיקוד והחיילים של המחנה. החקירות אצלו מלוות בעינויים קשים המסתיימים לא אחת במות האסיר, שבעקבותיו הוא מפברק עבירה של האסיר שבעטיה היה חייב, כביכול, לירות בו.
בצוות של המפקד יש שני קצינים ורב סמל אחד בשם אבו-עדאל (גם לו יש ארבע נשים ושישה-עשר ילדים), ןהןא המשכיל היחיד בכל הצוות, והממורמר על כך שבורים הפכו לקצינים בגלל פרוטקציה, ואילו התקדמותו נחסמה שלא בצדק.
האוהל שבו נמצא יוש נקרא "אוהל המצורעים", כי כל אחד מהמתגוררים בו מנודה בגלל סיבה כלשהי: יוש שנוא על ידי חברי השומר הצעיר. "חסידה" בגלל היותו הומוסקסואל, שמוליק משום היותו לוחם וגם מנטורי קרתא שונאי ציונים, אנדרה שטופל על ידי ד"ר מנגלה, ונאלצו לכרות את אשכיו כדי שיישאר בחיים, פיקו המכור לסמים וכו'. "המסתדרים" מבין האסירים הם הסלוניקאים, בוגרי מחנה הריכוז מאוטהאוזן, שמשתחלים לעבודת במטבח, ואף זוכים לחסד ממפקד המחנה, המרשה להם להשתתף אצלו בחינגות בשר הטלה, העראק והחשיש. החרדים שונאי הציונים מתאספים באוהל בית הכנסת ומקשיבים לדרשות מלאות הארס נגד הציוניסטים של המגיד העיוור.
פיקו, המקבל משומרי המחנה סמים ופריבילגיות שונות תמורת הלשנות על חבריו, מודיע למפקד כי האסירים מתקינים מקלט רדיו. הנהגת האסירים מחליטה לחסל אותו – חונקים אותו בלילה וזורקים את גווייתו למחראה. בעקבות כך מוזמנים בזה אחר זה מתגוררי "אוהל המצורעים" למפַקד, והוא מענה אותם באכזריות כדי לשמוע מי רצח את פיקו, צינור הידע היחיד שהיה לו על הנעשה בסתר במחנה. זכי התימני שותק, ויוצא משם על אלונקה, גולגולתו של "חסידה" מפוצחת באבזם החגורה של טאהר, והוא מת בידיו. הוא מצליף על יוש באכזריות, עד שעורק מרכזי פוקע, והוא בסכנת מוות. הרופא של המחנה תופר אותו בלי אילחוש, ומציל את חייו.
זכי יוצא מהמחנה במנהרה שחפרו האסירים בהסתר – כדי לחפש דרכים למשלוח מספר אסירים שיבררו אם נכונה הטענה של מפקד המחנה שהיישוב היהודי נחרב לחלוטין. הוא מצליח במשימה, אבל משום שריחם על נער בדווי שפגש בדרך, ואפילו הצליח להציל אותו לאחר שהוכש על ידי נחש אפעה, הבדווים שאמורים לקבל על ראשו פרס – יורים בו למוות.
אדוארד, יהודי משכיל ממוצא עיראקי, מכיר היטב את מנהגי הערבים, ומצליח להתחבב על אבו עדאל, רב-סמל המחנה, המתוסכל והשונא את מפקדו, וזה לוקח אותו לבילוי הולל בזרקא. אדוארד מצליח לכבוש את ליבו עד כדי כך שזה מוכן לספק להנהגת האסירים 5 גמלים, 5 פרדות, רובים ותתי-מקלע, כמובן, תמורת הון עתק.
אדוארד, בתושייה ראויה לציון, מצליח להציל את עצמו ואותו מסכנת מאסר, אולי אפילו מגזר דין מוות – בעקבות נכלוליהם של צורף רמאי הקשור אל משטרת אירביד – לשם נסעו כדי לברר את ערכם של האוצרות שאמורים להיות משולמים לאבו עאדל. יוש מסכים בלית ברירה לרמות את חברו הטוב (שונא הציונים) שמוליק, וכך נודע להנהגת האסירים היכן שומר המגיד אוצר אגדי של נפוליוני זהב, יהלומים ותכשיטים יקרים. האוצר נגנב בעורמה מאוהל בית הכנסת, וכאשר הגניבה מתגלה, והמגיד עורך טקס חרם ונידוי לגנב. שמוליק מבין שיוש בגד בו, והוא מתנפל עליו ומצהיר שאם האוצר לא יוחזר, הוא הולך להלשין למפקד המחנה.
זה מספיק להנהגת האסירים כדי לחסל אותו. יוש זועם על הרצח, יוצא ממש מדעתו, ומבקש לנקום באלה שגרמו למותו של חברו, והוא ניגש לחשוף את הקופסה בה נמצא האוצר. הסלוניקאים מכים אותו וקושרים אותו. הפצעים הישנים מהעינויים אצל טאהר נפתחים, והוא נופח את נשמתו. אבל כאמור, זה לא מפריע לו להמשיך לתאר את הקורה אחרי מותו. "ההיגיון" אומר שבעצם כל הרומן נכתב על-ידי אדם מת!
זה לא הדבר הבלתי סביר היחיד בחלק הזה של הספר: זכי, שמציל את הנער הרועה הבדווי שהוכש על-ידי נחש – יש לו בתרמיל כוהל לחיטוי הסכין בה הוא מטפל בפצע הנשיכה (עמ' 290); אוצר אדיר של זהב, יהלומים ותכשיטים יקרים, שנלקחו, כביכול, מקופת מאיר בעל הנס, מוחדרת לתוך מחנה בפי הטבעת של השבויים (עמ' 340-335); יוש המוכה, המדמם והגוסס חולם חלום ארוך וליניארי לחלוטין, לפיו הוא נשפט על-ידי טאהר ובידי הקטגורים המגיד העיוור ואריק מפקד המחתרת של המחנה (עמ' 356-350); וכן, איך אפשר להעלות על הדעת שרב-סמל במחנה שכוח אל יכול להמציא למחתרת המחנה גמלים, פרדות, מזון, ציוד צבאי וכלי נשק (עמ' 307)?
בספרות טובה הקורא נפגש עם הבריאה שיצר המחבר, אך איננו מודע לאישיותו של "הבורא" עצמו, ולמבוקשיו האידיאיים מוצנעים. הקורא משער, מתלבט, אך אין בו וודאות בנדון. המחבר של הספר שלנו הוא איש אשכולות בסגנון הרנסאנס, בקיא בפילוסופיה, פסיכולוגיה, קרימינולוגיה, סוציולוגיה, משפטים, דת, היסטוריה – ומה לא? הוא היה מרצה מן המניין ומרצה אורח במוסדות אקדמיים רבים ברחבי העולם, בהם אוניברסיטאות בר-אילן, תל-אביב, פנסילבניה, סורבון, אוקספורד, הרווארד, אולבני ועוד. מי ששמע את הרצאותיו איננו יכול שלא להתפעל מהידע האדיר שלו בתחומים מגוונים ומציטוטיו בשפת המקור את ההיגדים שהוא מביא כדי להסמיך עליהם את דבריו. ובכן, הוא "איננו מרשה" לרגע לקורא לשכוח מי המחבר – הוא משבץ שפע של "הרצאות" המפוזרות בכל הרומן: תולדות תנועת הצופים (עמ' 57), אירועי "הסזון" (עמ' 89), סיפור הגן הבאהי (עמ' 90), האתרים שניתן לראות מהר הצופים וההיסטוריה שלהם (עמ' 107), הדתות הגנוסטיות (עמ' 118, 120), פלישת ההיקסוסים במצרים (עמ' 133), גישת המיילדות של סוקרטס (עמ' 147), תולדות בית חרושת פיאט (עמ' 156), הגנוסטיקאים בדרום צרפת במאה ה-12 (עמ' 186), "פיגמליון" של ברנרד שו (עמ' 193), משה מונטיפיורי (עמ' 194), הכישלונות של ההיסטוריה היהודית – צדקיהו, הקנאים, רבי עקיבא (עמ' 240-239), דרך הכנת זיתים (עמ' 257), הצו המוסרי על פי קאנט (עמ' 269), האר"י הקדוש ותלמידו חיים ויטאל (עמ' 272), פרויד ואדלר (עמ' 281), טקס הקפה אצל הבדווים (עמ' 287), חטא הגאווה אצל היהודים (עמ' 296), מיני נחשי המדבר (עמ' 314), שלוש טעויותיו של הפיהרר הגרמני שהביאו חורבן על ארצו (עמ' 333-328).
לא כל ההרצאות באות מפיו של "האני המספר", חלקן מובאות מפיהם של בני סמכא שונים, כמו פטר המשכיל בעל הניסיון הצבאי והידע האקדמי, כמו גידי, שהיה מורהו הנערץ של הדובר, כמו שמוליק, העילוי מנטורי קרתא, כמו אריק, המפקד של המחתרת במחנה השבויים, וכמו הקולונל הגרמני שאריק לכד ומצטט, שנשאר נאצי עד רגעיו האחרונים, אבל מנדב לאריק הרצאה על שגיאותיו של היטלר. צריך להודות שהרומן מעניין מאוד, ובחלקים ממנו אפילו מרתק, והאהבות חסרות התוחלת כלפי שולמית – בנערות, וכלפי מגדה – בבחרות צוירו ביד אמן, אבל הקטעים הבלתי סבירים, ואף האבסורדיים בתוך נוסח הריאליסטי, וכן שפע ההרצאות שברומן זה – פוגמים, לדעתי, בהנאה שלימה.