זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל
בתולדות הספרות העברית]

לכל מקום שאני הולך
אני פוגש את עצמי.
אורי בן עמי

פרק 1

לא תמיד היתה מירה לבדה. חצי-שנה היה לה חבר בשם רמי, וכמעט זכתה אז בשקט הנפשי.
פגישתם הראשונה של רמי ומירה היתה בשבת חמה אחת לפני-הצהריים. מירה גרה לבדה בדירה שכורה בקומה השלישית ברחוב אוסישקין, מול הירקון. הדירה גזלה ממנה כמעט את מחצית משכרותה, אך היא לא היתה מוכנה לוותר בשום פנים על מותרות אלה של פרטיות.
מן החלון נראתה ארובת-רידינג המעלה עשן בהיר, ואחריה פיסת-ים. גם בלילות היתה הארובה מזדקרת כשהיא חגורה טבעות של פנסים אדומים, שנועדו להזהיר את המטוסים הנוחתים על המסלול הסמוך. פעם-פעמיים בחודש, בשעות הלילה, היתה נשמעת אנחה כבדה, מלווה ברעמי התפוצצויות, באה מכיוון תחנת-רידינג המוארת מכל צדדיה. הדבר היה קשור בטיפול תקופתי בטורבינות הענקיות, והיה מפחיד ומסקרן. אם ישנה דמות ליום הדין האחרון, תחילתו הצטיירה בעיני מירה בדמות תחנת-כוח זו, שקרביה הומים בלילות כפצצות מתפוצצות.
מבוא-הדירה, ועימו מסדרון קצר שהוליך למיטבח ולשירותים, היו מובדלים משאר החדרים במחיצת-וילון, עשוייה חרוזים וחבלים. בחדר הגדול ניצבה ספה רחבה, נמוכה, וסמוך לה שולחן לא-גבוה, עשוי עץ חום-צהבהב, ישן, ומסגרתו מחזיקה טבלת זכוכית עבה. ועוד היו בחדר שתי כורסאות-עץ לא-חדשות, שריפודן שחוק ונטול-צבע, והן עצמן נטולות חן וטעם-אישי, כדרכן של כורסאות בדירות מרוהטות, שהחליפו כמה וכמה דיירים. כוננית-ספרים בצבע חום. שעון-בית. טלפון. תמונות אחדות. אחת מהן צירוף של הדבקות, סוריאליסטי, מעשה ידי מירה עצמה. כד-חרסינה גדול, בלבן וקווי-זהב, ניצב על שרפרף בפינה, ונעוץ היה בו זר קוצים יבשים. מאוורר. טלוויזיה. וטרנזיסטור בנרתיק עור חום ומרוט, שהיה מחובר בליפופי-גומי לסוללה שגודלה כמידתו.
החדר נפתח למרפסת הצופה צפונה, ושניהם יחד חבקו עוד חדרון ובו ארון-קיר שהגיע עד לתקרה, ומולו שולחן-כתיבה בהיר, מכוסה לוח פורמאיקה צהבהבה, כיסא וכוננית-ספרים נוספת. אופייה של הדירה היה יבש ועצוב קמעה, הבדידות והעראי היו ספוגים בכתליה.
שעות-הבוקר של ימי השבת היו רועשות למדי. אמנם חדל כבר צפצוף הציפורים, כמנהגן השכם מדי בוקר, בעפאי הפיקוסים ענקי-הקומה שהתנשאו מעבר לרחוב, על גדת הירקון; אך המכוניות שזרמו ברחוב אוסישקין החלו לצפור בעצבנות, להוטות לחדור לתל-אביב; כלבים נבחו, ילדים צרחו, ומישהו כבר הפעיל את הרדיו בקול רם, וקולו הסהרורי-מעט הרך והעקשני של יוסף טַרַגִין מילא את הריווח הצר שבין שני בתי-הקומות בשיחתו השבועית בתוכנית "עולם המדע" עם פרופיסור ממכון וייצמן על מהות היקום והאנזימים.
על שולחן-הזכוכית היו פזורים דפי העיתונים של יום שישי. ספר עברי חדש מונח פתוח במהופך. הטרנזיסטור-עם-הסוללה. מאפרה מלאה בדלי סיגריות, קערית-ממתקים ריקה כמעט, ומכשיר טלפון לבן. מירה שכבה על הספה, ששישמה כמיטתה. היא אהבה לישון בחדר גדול, ולכן לא הקצתה את החדרון הקטן לשינה, אלא התקינה אותו כפינת העבודה וההלבשה שלה. מירה ישנה מכוסה בסדין. הרעש לא הפריע לה. על פניה הבעה של מתיקות, של תינוֹקוּת, כחולמת חלום טוב.
הטלפון צילצל בקול חלש ומרוחק, שנשמע באוזניה כקטע מחלום שנשתנה פתאום ונעשה מציק. כאילו מישהו רודף אחריה. החדר היה מוצף אור, ואלמלא קול טירטורו של הטלפון על שולחן-הזכוכית, ופרכוסי הגוף המכוסה בסדין ומנסה להתגונן מפני ההפרעה, אפשר היה לחשוב שהמקום ריק ורק חפצים דוממים שוכנים בו. בתודעתה הרדומה של מירה התגבר הצלצול במקביל למאמצי התעוררותה. הבעתן התינוקית, אך רגוזה, של פניה, היתה כילדה קטנה שהפריעו לה ממשחקה. היא נצטנפה כעובר ושבה וזרקה רגליה והתרוממה. הצלצול נשמע עתה חזק ומוחשי ביותר, קורע את קורי חלומה המשונה, והיא ישבה על ספתה, הסדין גולש על ברכיה, ושלחה ידה והרימה את השפופרת.
הצלצול פסק, והחדר שהיה מלא חיים, דמם. מירה, מתנודדת והמומת-שינה עדיין, התבוננה בממלכתה השותקת, כאילו היא מסתכלת מבחוץ. כמעט התפתתה ליפול לאחור ולהמשיך לישון, עתה, כשפסק המיטרד, אך אז תפס אותה פיהוק קצר, ומתנודדת מעט, אמרה אל תוך האפרכסת בקול ישנוני:
"הלו?"
ומיד נשמע באוזניה קול עבה וחזק במיוחד, שנדמה לה משודר במערכת סטריאופונית –
"מדברת מירה?"
"איזו מירה?" השיבה ישנונית, מתבוננת סביבה כמחפשת היכן היא ומתפלאת כיצד לא נבקעו קירות מעוצמת הקול שבאוזנה. ובעוד רגע התעשתה, אספה את הסדין אל חזהּ, כאילו מישהו מתבונן בשדיה הקטנים, וענתה ערה –
"כן, מדברת. מי רוצה אותה?"
"היא גרה עם חברה?" השתאה הקול.
"מי?"
"מירה."
"מי רוצה אותה?"
"רמי."
לקולו המוגבר היה הד, כמקהלה, רמי-רמי-רמי...
"מי זה רמי, בבקשה?"
"איה, החברה שלך, מסרה לי את המיספר שלך."
"אה רמי? בוקר טוב." נשמעה מסוייגת. איה זאת, מאז שהתגרשה – משדכת. בטח זה אחד המחזרים שלה.
"בוקר אור, מירה. מה דעתך לקפוץ לבריכת-גורדון?"
מירה קפאה עם השפופרת בידה. הסדין נשמט. דומה שנרדמה בישיבה.
"הלו? את שומעת אותי? את שומעת אותי?"
היא התעוררה מקיפאונה. שירבבה כף רגל אחת מבעד לסדין והתבוננה בעיון באצבעותיה, כמתייעצת איתן על מצב הגוף כולו. "כן. שמע, בעצם אני לא יודעת מי אתה. לא מכירה אותך."
קולו היה מעודד. קול באס רחב, סמכותי, אמנם קצת יהיר. "בן-אדם, כמו שאומרים, העיקר שיהיה הגון. אז בבקשה להכיר – רמי, רמי קדומי. אוהב קצת לשחות. פתוח להרפתקאות. לומד משפטים. רציני, אך לא יותר מדי."
על מירה קפצה שמחה פתאומית. "הי, עד כאן נשמע לא רע."
"אז אני בא לקחת אותך בעוד שעה?"
"בסדר..." התבוננה רגע באצבעות רגלה האחרת, כממשיכה להתייעץ.
"בסדר-בסדר?"
"בסדר. מאה אחוז."
"בַּי – "
"בַּי, להתראות..."

*

מירה הניחה לאיטה את השפופרת על כנה. נשארה יושבת רגע על ספתה. מותחת את אצבעות יד-ימינה ומכווצתן. מותחת מכווצת ומתבוננת בהן. בטקסים פרטיים כאלה היתה מתייעצת ובודקת עצמה מכף רגל ועד ראש. כמנסה לגלות גבולות מיסתוריים. חומות-ייאוש. פתחי-תקווה. עקמומיוּיוֹת.
בערב הקודם נשארה לבדה בבית במצב-רוח רע. היתה לה שיחה ארוכה בטלפון עם איה. אחר-כך קראה שני עמודים בספר חדש של עמליה כהנא-כרמון, ונרדמה. זה כמה שבועות שהיא קוראת אותו בשקידה ובהתפעלות אך טרם הצליחה לסיימו.
מירה קמה. רזה. לא-מאופרת. שערה לא עשוי. כפות רגליה חיוורות. אצבעותיהן נראות לה זרות ועורן יבש כקלף. הציפורניים צמחו פרא. תמיד סבלה מן ההרגשה שיש משהו גרמי ולא מהוקצע בהופעתה. שהיא אינה נאה. ולא רק בגלל שמזניחה עצמה. כאילו חששה שאם תקפיד לטפח את חיצוניותה תנחל אכזבה עוד יותר גדולה. היא לבשה פיג'אמה לבנה, רחבה, מכנסי שלושה-רבעים מהם ביצבצו ירכיה הכחושות והפלומתיות, ושרוולים נופלים עד למרפק. חזהּ היה קטן. בצעדים קטנים רצה יחפה לארון-הבגדים שבחדרון הסמוך, מפזמת "שאו ציונה נס ודגל..." ופישפשה קצרת-רוח במגירותיה, עד שמצאה והוציאה בגד-ים שחור דהוי. היא התפשטה ועמדה מול הראי, גופה רפוי, לבנוני, פטמותיה מידלדלות כנחשים קטנים, וכשהחלה מודדת את בגד-הים גווע השיר על שפתיה וטעם תפל וחמצמץ עלה בפיה. בגד-הים היה רחב ונראה כסמרטוט משופשף. גרגירי חול עתיק התחככו במפשעתה. נרגזת הסירה והשליכה אותו חזרה למגירה.
למה הסכימה ללכת לבריכה? מדוע שכחה שאין לה בגד-ים הולם? ומה מיספר הטלפון של רמי? הלא בעוד שעה יבוא ואינה יודעת מה לעשות. היא חזרה לספתה וישבה ערומה על הסדינים הקמוטים, צנחה והרימה את מדריך-הטלפון מן הרצפה. ושוב התיישבה וגב-הכריכה החלק והקריר לחוץ בין ירכיה בעודה מדפדפת במדריך, שהיה נעים בזרותו, מרשרש-מלטף בכובד דפיו הצונחים, כמבקש לדגדגה במפל-נייר גלי מרחף.
"קגנסקי, קדוביץ, קדום, קדום..." ריחפו בחלל החדר הבהיר שמות-משפחה של איזור-חיוג תל-אביב מפי בחורה ערומה ופרועת-שיער שיושבת בשבת בבור על ספה שסדיניה סתורים –
"קדוסי – "
אין קדומי. אין. השליכה את מדריך-הטלפון באכזבה. שהתה רגע, ואז הרימה את האפרכסת וחייגה.
"אַיוּש, בוקר-טוב. מקווה שלא הערתי אותך. אני ממש אובדת-עצות."
"בוקר-טוב אובד-עצות. מה את נרגשת ומבולבלת כל כך, מירל'ה?"
וכן הלאה.
למזלה היה לאיה בגד-ים נוסף, אשר לדבריה יכול להתאים בדוחק גם למירה. איה הכריזה בפעם המי-יודע-כמה שאינה שמנה, אך ירכיה בכל זאת רחבות יותר. אכן, למירה היה אגן-ירכיים צר, נערי-כמעט.
"הוא יהיה גדול עליי." מתחה והרפתה מירה בעצבנות את אצבעות ידה השמאלית בהתבוננה בהן.
"רמי קדומי? גדול עלייך..."
"לא. בגד-הים!"
"זה בסך-הכול בחור!" – איה. צחקנית, תוססת. אפילו מבעד לטלפון חדרה והגיעה אותה נימה יכנאית, וחרמנית-מעט, שבקולה, אשר בזכותה נמשכו לא פעם גברים למיטתה, ושם מצאו עצמם סחוטים ונחקרים במשך שעות על כל חברותיהם והרגליהם הקודמים. והכול – מיספר הפעמים, התנוחות, החשקונים, ההבטחות ומי הם המאוסים-ביותר, סּופּר ודוּוַח אחר-כך בנאמנות למירה.
"את רק מחפשת תירוץ לעצמך." צחקה איה כמסיתה. "מה את מפחדת? שתאבדי את הבתולים, טוּמְטוּמִית... זיון רציני לא היה מזיק לך לבריאות וזה מה שאת צריכה, שכך יהיה לי טוב."
"תפסיקי, מלוכלכת אחת!"
ניבול-פה היה להן שתיהן מעין ארץ-מקלט קולנית שכולה חופש ותחושת-פורקן. האם היה זה סימן לנשיות משוחררת או להיפך, כניעה לגבריות? ערב אחד הוזמנו שתיהן לפגישה של פמיניסטיות, ואיה הכריזה שם: "אותי לא מנצלים. כשאני צריכה גבר אני מוצאת לי אחד שמוצא חן בעיניי ונדפקת איתו לילה שלם ואם אפשר גם יותר. שאלוהים יבורך על כך שהמציא את הקטן..."
דבריה עוררו סערת-מחאות עזה. הפמיניסטיות צרחו במקהלה כמטורפות וטענו שדבריה מוכיחים שהיא עבד לדימוי הדון-ז'ואן הגברי, שכולו כיבוש וניצול. איה, שמעודה לא נותרה ללא מענה-לשון, לא התבלבלה. "או ש... או ש..." אמרה, "אם אני לוקחת גבר להנאתי, אז זאת התשובה הנשית הלגיטימית אחרי אלפיים שנות שיעבוד, לא? – ואם גם הוא נהנה, סַחְתֵיין, אז אנחנו פשוט במצב של שוויון, לא? – ותגידו לי בנות איפה כאן הניצול?"
"אולי שתקי כבר, כּוּסִית אחת," הצטרחה איה בטלפון. "אפשר לחשוב!... אני ממש מסמיקה מהביישנות שלך!"
ושתיהן פרצו בצחוק ממושך שרק לאחריו חשה מירה כי התעוררה לגמרי. אך דאגותיה לא פסקו. איך יגיע בגד-הים בתוך שעה מרחוב רידינג ברמת-אביב, שם גרה איה, לביתה של מירה?
"מה הבעייה, תקחי מונית. יש כבר גשר על הירקון, מַמִילֶה, וכבר לא צריך לחצות אותו בשחייה עם זנב של סוס ביד, כמו שאורי הַפּוֹץ היה מספר על סבא שלו משנות תרפ"ה-פ"ו!"

*

לבושה חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס, כך, בפשטות, ועל הדלת מבחוץ פתק המבקש מרמי לחכות לה בסבלנות רגעים אחדים כי היתה מוכרחה לצאת בעניין דחוף. והמונית, שהזמינה מתחנת "קסטל" הסמוכה, כבר חיכתה לה למטה. הנהג נראה עייף ולא מגולח, כאילו עבד כל הלילה. מירה הבהיקה לעומתו בניקיונה ובטריותה, כתינוקת אחר שינה ממושכת וחסרת דאגות. ובעוד המונית מחכה למטה ברחוב רידינג, והמונה מופעל, קפצה ועלתה לדירתה של איה; ועודנה בפתח החלה מתפשטת והתנפלה על בגד-הים למודדו. הבגד לא התאים לה: גדול, בייחוד החזייה, משכן לגבעותיה של איה שהיו נתח ראוי להתכבד בו.
איה היתה בחורה צחקנית, יפה. תוססת. מלאת-אברים. ועם זאת מוזרה במקצת. עודף-המרץ שלה הפחיד לעיתים, קולניותה היַכְנאית הפריעה. שערה השחור ועיניה הירוקות, הגדולות, הבריקו כספרדייה אמיתית מארץ ספרד למרות שהוריה היו בני משפחות לוֹדְזַ'אִיוֹת מדורי-דורות.
מירה בעירומה, חיוורת וגלי-צמרמורת עוברים בה, ומצב-רוחה המרומם הסתלק. "אמרתי לך!" – היתה קרובה לייאוש. איה התמלאה רחמים עליה. חיבקה את כתפה הלבנה, "אתן לך את שלי!" – נכונה היתה לאמץ את מירה אל חזה השופע, ולעודדה, אך זכרה שמירה אינה אוהבת שנוגעים בה, או נושקים לה לאות ידידות וחיבה. איה הסירה מחבל-הכביסה את בגד-הים שלה, זה היה עדיין לח מעט מיום אתמול, שישי אחר-הצהריים, כאשר נסעה עם חברים לים, והתאים יותר למידותיה של מירה. צמוד קצת לגופה ואינו רפוי עליה.
"איזה מי בחור הוא רמי זה?" משכה עליה מירה בחזרה את החולצה והמכנסיים.
"נשמה קצת אילמת, מירל'ה. אולי תצליחי את לפצח את האגוז שבליבו, אם בכלל יש כזה, אבל בזהירות, אל תתנפלי עליו, הוא חולה אסטמה."
"מה?" קפאה מירה על מקומה. "התחלת לשדך לי חולים?"
""מַמִינְיוּ, לזיין הוא יודע, אני מבטיחה לך. ותגידי לי, למי אין חסרונות? אחד מהעדות, אחד אימפוטנט, אחד עני, אחד יפה-מדי, אחד מדביק אותך במחלה, ואחד סתם פגע-וברח, אז מה? אז אני טוּמטומית שבכלל סיפרתי לך. תשכחי מזה. זה לא רציני. ואתם יכולים בשקט לשחק באבא-ובאימא בלי שייחנק."
"תשמעי איה, כל העסק הזה לא מוצא חן בעיניי."
"נו, נו, מַמִינְיוּ, תרדי, חבל על הכסף של המונית שלך."
"ובכלל, מאיפה את יודעת הכול על האלרגיות שלו? את לא מוכרת לי במקרה איזו סחורה פסולה שלך, סוג בי"ת?"
"אני לא איגואיסטית כמוך," אמרה איה. "אפילו אם רמי היה שלי – לא הייתי שומרת אותו רק לעצמי. אבל אני נשבעת לך שלא היה בינינו שום דבר. אל תדאגי. רק ידידות."
"אַת והידידים שלך..." עוד הספיקה מירה למלמל בטרם דחפה אותה איה החוצה, אל חדר המדריגות.

*

במונית ישבה מירה רגועה. מה נטפלתי למחלה שלו? אולי הוא דווקא זקוק לי? מה שבטוח הוא שבחורה כמו איה אינה מתאימה לו. היא יותר מדי פראית ושאפתנית. אחת כמוה בוודאי תהרוס אותו. בחור כמוהו צריך אישה כמוני.
הנהג התבונן בה מדי פעם בלי לומר מילה, אך דומה שהריח איזו תאוות-גברים בלהיטותה זו לנסוע הלוך-וחזור בבוקר יום-שבת. עיניו היו אדומות. שערו פרוע. לחייו שחורות ובגדיו הדיפו ריח-זיעה. הוא כמו הלילה שממנו התעוררתי, חייכה מירה בהרהוריה. הנהג ניסה להחזיר לה חיוך, אך שפתיו לעו משנתקל בהסתייגותה הקרירה כלפיו.
שׁק בתחת, אמרה מירה לעצמה. רואה בחורה נוסעת לבדה וכבר חושב שהכול מותר. מעניין אם רואים משהו על פניי? השתניתי הבוקר?
דברי הנהג הידהדו באוזניה כאשר רצה במעלה המדריגות לדירתה, "שיהיה לך בהצלחה, בּוּבָּלֶ'ה!" – לא ידעה אם לעג לה או ביקש להביע לה חיבה בדרך מגושמת. אך לא הרבתה להרהר בו. הציפייה מילאה אותה כולה. היא תלשה את הפתק מעל הדלת ופרצה פנימה אל דירתה, חסרת נשימה לאחר מרוצתה במדריגות. היא הניחה על שולחן-הזכוכית הנמוך את שקית-הניילון הצבעונית, המשומשת-מאוד, שבתוכה ארזה למענה איה את בגד-הים. גם את הפתק השליכה בחיפזון על השולחן. והחלה לעשות קצת סדר במהפכה. הסירה בנפש עליזה את מצעיה מן הספה, מזמזמת "שאו ציונה נס ודגל..." – שהיה מלווה אותה כשמצב-רוחה טוב עליה. ישבה על הספה. הסתכלה בשעון. סביר. וכמתחרה בזמן, להספיק ככל שאפשר יותר, לקחה ראי קטן והחלה מטפלת בפניה.
ואז נשמע צלצול הפעמון בדלת. מירה קפצה ממקומה ומיהרה למסדרון. הוא אלוהים, עשה שהוא יהיה נחמד ורציני ולא אידיוט. כבר נמאס לי, בחיי, נמאס.
"תיכף..." התרונן קולה, והיא פתחה את הדלת.
בגובה כתפיה הבהיקה לעומתה קרחתו של השכן שׁוּלְדֵנְפְרַיי, יהודי נמוך כבן שישים, פדאנט, ולא חכם.
"בוקר טוב, חברה מירה." נשמע קולו כאילו הוא נחנק.
"בוקר אור אדון שולדנפריי," השיבה מירה, קצרת-רוח, גם הוא סובל מאסטמה, ברור! – ציינה לעצמה. צינה חלפה בעצמותיה. מיסדר-חולים אצלי הבוקר.
"חבר שולדנפריי..." תיקן אותה.
"ברוך-הבא חבר שולדנפריי..." חזרה על דבריו בקול מונוטוני, להראותו שבעיניה הוא אורח לא-קרוא.
"שבת-שלום."
"שלום שבת..." ענתה סארקאסטית, מתבוננת מעבר לקרחתו לחלל חדר-המדריגות.
"אפשר לִיכּנס?"
"בבקשה."
זזה שניים-שלושה צעדים לאחור, והניחה לו להתקדם במסדרון, כשדלת-הכניסה מאחוריו, סגורה-למחצה. והא נועץ במירה עיניים כמעט מבלי להרים ראשו.
"חם. והיתושים מן הירקון, עולים." המשיך שולדנפריי, כאילו דבריו מוכנים עימו מקודם, "וחברה מירה לא שילמה כבר שלושה חודשים מיסים לוועד..."
"אני מצטערת. באמת. אדון שולדנפריי..."
"חבר שולדנפריי!"
"חבר שולדנפריי, תראה, אני מאוד עסוקה עכשיו. צריכים לבוא אליי אורחים, כל רגע..."
"סליחה, סליחה, בכל הכבוד האפשרי, אני בא בפעם אחרת..."
"לא. חכה רגע..." הניחה אותו מירה במסדרון החשוך-למחצה; מיהרה אל השולחן, שלפה עשיריות אחדות מארנקה, מן העודף שנתן לה נהג-המונית, ובו-ברגע קפאה על מקומה, מחזיקה היטב במדף-הספרים, שלא תיפול.
חולצתה היתה כמעט פרומה לגמרי. רק כפתור אחד, בקורקבן. שלי יקרה דבר כזה! – פרפה בעצבנות את הכפתורים עד לגובה צווארה. האם גם במונית היה כך, ולכן הלא-מגולח הזה תקע בי עיניים, או שהתחלתי להתפשט רק לאחר שנכנסתי? איזה מזל. מה היה רמי חושב על אודותיי אילו קיבלתי את פניו כך?
והיא שבה לאיטה אל המבוא, תקעה ביד שולדנפריי את הכסף, וממש הדפה אותו החוצה, מבלי להסתיר את רגש הדחייה שעורר בה. ואמנם, האיש הקטן היה נרגש באופן מוזר, ועיניו נצצו כאילו העלה בגורל זכייה בלתי-צפוייה.
"תודה, תודה, אני כבר יוצא. להביא קבלה..."
"לא, תודה, פעם אחרת." טרקה אחריו מירה את הדלת. ומיהרה, מותשת ונושמת-לרווחה, לשבת על ספתה.
לֵך תחלום מן ההפקר, ממה שראית אצלי, חבר שולדנפריי! – צחקה בלא-קול, נרגזת. איה היתה ודאי אומרת: "מה יש? ולך לא מתחשק לפעמים לעשות מה שאסור? להחליק בכף ידך על הקרחת המגעילה שלו? כל אדם והנבזויות שלו, מַמִינְיוּ. ואם איזה גבר נדבק אליי באוטובוס כמו תורן וכמעט גומר עליי מרוב התרגשות, בעצירוֹת ובסיבובים, אז מה שאני אעשה, שארד? שאצרח? שאפתח חלון לאיוורור? אני זזה קצת ואני אומרת לך, אפילו אם זה לפעמים מגעיל, אבל כל זמן שאת מחרמנת גברים זאת מחמאה בשביל אישה, כמו שתארי לעצמך שאת עוברת ברחוב וקליק, קליק, קליק – מקפיצה אחרייך שורה של את-יודעת-מה לדום..."
קליק, קליק, קליק –
מה זה קורה לי? תפסה עצמה מירה הוזה בקול רם. די. מספיק עם מחשבות עקומות כאלה.
ועכשיו מה? לחכות. מירה ניסתה להמשיך לקרוא בספר-מאתמול ולא הצליחה להתרכז. היא התבוננה בשעון. רמי יכול להגיע כל רגע. אפשר לומר שהוא כבר מאחר בעשרים דקות. הסתכנה וקפצה לחדרון-העבודה שלה, התפשטה מול הראי ולבשה שוב את בגד-הים של איה. הסתובבה. טפחה על עכוזה, משכה ומתחה פה ושם עד שנחה דעתה במקצת. עורה היה לבן מאוד, וכבר לא ידעה אם זה מפני שלא היה מי שייקחנה לים ולשמש או שמא החלה שונאת את פולחן השיזוף וכל הנילווה אליו, ההמוניות, הקולניות, דילוגי-הקופים וחוסר-הבושה.
כך גם היה יחסה לריקוד. היו שעות בהן כלתה נפשה לרקוד להשתחרר ולהיסחף. אך בהגיעה, לרוב בחברת איה ואחד או שניים ממחזריה, למסיבת-ריקודים, היו רגליה נעשות כשני גזעי-עץ נטועים. מסתכלת בסקרנות ובבחילה בזוגות המקפצים. מרגישה שהנאתם המשונה כמו מרוקנת אותה, ולא נותר בה כוח להזיז אפילו אצבע קטנה אחת. איה הדואגת, שלא פסקה לקפץ כסייחה מדושנת-עונג ואחוזת-תזזית, היתה שולחת אליה במרוצת הערב ידיד אחד או שניים, שהזמינוה לרקוד. ולרוב היתה מירה מתמלאת גאווה משונה ומסרבת, דווקא, למרות שליבה ביקש לפרוץ את סייגיה ולהתבולל בפקעת-האדם המזמרת והמזיעה בהלמות-רגליים אחידה. רק פעמיים או שלוש בחייה אירע לה שנסחפה וגם נהנתה באמת מריקוד.
מירה היתה מוסיקאלית מאוד. אך הכול היה בלום בתוכה. בקונצרטים כמעט ולא ביקרה משום שלרוב לא היה לה עם מי ללכת. הבחורים שהכירה לקחוה לפעמים לסרט, ולעיתים נדירות לתיאטרון. וללכת לבד לקונצרט – הרגישה שלא בנוח. למרות שידעה שדווקא זה מקובל ואינו יוצא-דופן מבחינה חברתית. היו לה מעצורים. על שולחן-הכתיבה שלה, בחדרון, היה מונח מכשיר רדיו-טייפ לא-גדול, ואף שלא הצטיינה בשום כישרון טכני, היו לה עשרות קאסטות של מוסיקה סימפונית, קאמרית ומקהלתית, וגם אופרות אחדות. וכשהיתה בודקת את עבודות תלמידיה, או קוראת בספר, ליוותה אותה תמיד מוסיקת-רקע משובחת שבחרה והקליטה ברוב שקידה מתוכניות הרדיו בגל א'.
ציד יצירות אהובות עליה, או גילויין של חדשות, והיכולת לבחור ולהשוות בין ביצועים שונים – מילאו שעות רבות של בדידות וריקנות בדירתה, שעות שמצב-רוחה העכור לא הניח לה לגעת באוכל, בספרים ואפילו במכשיר-הטלפון.
חוש טכני אמנם לא היה לה, אך תקציבה המדוד, שהיה מחייבה לרכוש גם קאסטות זולות, גרם לה להיעשות מומחית-מה בתיקונן. היא רכשה לשימושה מברג-צלב קטן, והיתה מבלה לעיתים שעות בפירוק קאסטה שסרטה המאגנטי נקרע, מדביקה את הקרע במשיחה עדינה של לַכּת-ציפורניים, ומלפפת בזהירות את הסלילים הקטנים, הדחוסים, המכילים שעות של מוסיקה עריבה. על גב הקרטון-הדק, שנמצא בכל קופסת-קאסטה, היו רשומות בכתב ברור, זעיר וצפוף, היצירות שהוקלטו ומקומן בסליל, על פי המונה. ומה רב היה רוגזה כאשר קאסטה המכילה יצירות אהובות עליה במיוחד' היתה מתקלקלת, לעיתים ללא-תקנה. הסרט נמתח ומתקמט, הסליל מתנפח ונעצר, או הסרט זורם החוצה מן הקאסטה אל קרביו של המכשיר, נטחן ונקרע שם לגזרים, כאטריות. מסוגלת היתה אז לנהוג כילד שצעצועו התקלקל ואינו מצליח לתקנו – זורקת את הקאסטה המפורקת אל סל-הניירות, כשסרטיה הדקים משתלשלים החוצה כתלתלי קצף-פלאסטי יבש וחום.
ולעיתים, כשהיתה עצבנית במיוחד במין ערב לא-יצלח שכזה, גרוייה גם מהתרגזות בבית-הספר ומוכנה לשבור הכול, היתה מתעשתת ומניחה בטייפ קאסטה של מוסיקה אהובה עליה במיוחד, משהו קאמרי של שוברט, בטהובן או בראהמס, ושוכבת פרקדן על ספתה המוצעת ומלטפת את עצמה על פני חזה ובטנה וירכיה ומעסה את הצופנת-פענח הקטנטן בשקדנות מטורפת במשך שעה ארוכה, מתאימה אצבעותיה לפירפוריו ומשתעבדת לו עד כדי חולשת-לב מרוב השתדלות לסיפוקה; וכשהדבר עולה בידה היא נרגעת ונרדמת בהרגשה שכמעט וקטלה את עצמה הפעם, וכי אם תמשיך בקצב הזה, סופה למות צעירה.
המוסיקה היתה מלווה אותה כמו ממרחק אל ערפל-התנומה שאליו שוקעת תודעתה. וכאשר הקאסטה מגיעה אל סיומה, ופעולת המכשיר נפסקת באופן אוטומאטי, היתה מירה שקועה כבר בשינה כבדה, ללא חלומות, ולעיתים גם נוחרת כמו לאחר יום עבודה גופנית מפרכת.

*

היא לבשה על גבי בגד-הים שמלה בהירה הנרכסת מלפנים בכפתורים, מעין חלוק-רחצה מאולתר, לא חדש ולא נאה במיוחד, אלא שאחר לא היה לה. וחזרה לשבת על הספה. אך לא מצאה מנוחה לעצמה. היא כבר חיכתה עד תום השעה הנקובה. ועוד כמחצית השעה. ועוד רבע. עתה נטלה את הפתק מעל השולחן, וקראה בלעג:
"שלום רמי. חכה בסבלנות רגעים אחדים. יצאתי בעניין דחוף. מיד אחזור. מירה."
וקרעה בכעס את הפתקה. חתיכת-אפס שכמוך, אמרה לו בליבה. איך אתה מעז להפסיד אהבה כזו שלי, ונאמנות כזאת. הלא המניות שלך ירדו בעיניי עוד בטרם ראיתי את קצה אפך. מצידי אתה יכול כבר גם שלא לבוא. חרא. חתיכת חרא אחד. ואני, טיפשה כזאת. מונית. בגד-ים. איה. כן, איה אשמה בכול. מי ביקש ממנה לתת את הטלפון שלי לכל זב ומצורע. והיא הרימה את שפופרת הטלפון. כל משתין בקיר! – ביקשה לחייג. מה אני בשר טרי? תחנת-רכבת? אוטובוס? – הכינה מילים כמדקרות. אך עדיין היססה. לבסוף חייגה, אך בהגיעה לסיפרה האחרונה הניחה את האפרכסת על כנה. היא התביישה לצלצל שוב לאיה. אני לא ארד לרמה שלה. מוטב לשכוח הכול.
והיא קמה. הניחה את השמינייה בפה-מג'ור של שוברט בטייפ, בביצוע חברי השמינייה הווינאית. מה איכפת לי אם במקרה הוא לא אוהב מוסיקה קאמרית, שיתפוצץ. והצלילים מילאו בבת-אחת את חלל הדירה וכמו האירו בשובבות את פניה הנזופות. היא ניגשה לחלון והסתכלה החוצה. משפחות-משפחות טיילו לאורך גדת-הירקון עם עגלות-ילדים, ישבו על הדשא, ילדים התרוצצו. שני דייגים השליכו חכות אל הנחל. סירת-מוטור עברה ברעש, גדושה מטיילים, דוחקת הצידה סירת-משוטים חדה ארוכה וחרקנית שבה ישב טור נערות חותרות. עשן דק היתמר מארובת-רידינג, מתמזג באפור-השמיים החמסיני שרבץ על פני כל העיר, מבשר צהריים קשים. היא השליכה החוצה את קרעי הפתקה וסגרה את החלון. עתה נותרה השמינייה לבדה כבשורה מעולם אחר וכעדה לשעות בדידות ונדודי-חמדה בחביון גופה, שזוכר לטוב את צלילי המיתרים האלה.
מירה חזרה לשבת על ספתה, לקחה את הראי-הקטן וניסתה לטפל מעט בפניה. באחת-עשרה וחצי, באיחור של שלושת-רבעי שעה, נשמע הצלצול הגואל בדלת. מירה קפצה ממקומה. עמדה רגע. ואחר-כך ניגשה לאיטה, עודנה מהססת, למסדרון. צעדיה היו שקטים מאוד, כחתולה. אולי לא לענות, שיחשוב שיצאתי ולא חיכיתי לו? ואולי זה מישהו אחר? חבר שולדנפריי עם הקבלה. טיפשי שאני מתרגשת, כאילו האבא של הילדים שלי עומד בפתח, וצריך רק להרים את המסך כדי לראות מיהו בכלל.
"הַי, בוקר טוב. זה אני, רמי." אמר מיד שפתחה את הדלת.
"צהריים נעימים. שמחה לראות אותך. מירה." אמרה. מתפלא, על שהצליחה למצוא הברקה מתאימה לרגע זה, מבלי להתבלבל ולהסגיר עצמה.
"שנונה, שנונה, יַעַנִי, כמו איה."
"אל תאמין. זאת רק הקליפה." אמרה לו. "נורא חם, לא?"
"כן, חם. חם היום, מאוד."
מה נחרת בזיכרונה מיד? נקישות כפכפי-העץ שלו. מהלֵך בסנדלי-עץ על עקב גבוה. ממוצע-קומה. צנום. בחור יפה למדי.
"דירה יפה. שלך?" התבונן סביבו, כשהיו בחדר הגדול.
"לא. שכורה."
"לא רע." התבונן במירה, כרואה אותה עתה לראשונה. "לא רע. אוֹ.קַי. אז נזוז."
דבר שני, הרגישה מירה, מיד אחר הכפכפים, או.קַי בפַתַח. בחור עם סגנון. רעמת שיער חלק. עורו שזוף מאוד. אפון סולד, מבט של חשיבות-עצמית, מצח רציני, הטיית-ראש זקופה וגאוותנית, כדרך אנשים נמוכים המבקשים לצמוח עוד מעט קט. אך בדברו הוא מתבונן הצידה, כחושש מפני דבר-מה, ואולי מפני עצמו, ואז הופעתו נפגמת. ורק כשהוא שותק יש ועיניו רועפות חיבה גלוייה וחמימות, ריסי דבש-כהה לעפעפיו, כמלטף בהם; עיניו הן החלק המושך בהופעתו, וניכר בו שהוא יודע זאת.
היה רגע של מבוכה הדדית. ואז הם ירדו לרחוב, ונכנסו למכוניתו.

המשך יבוא