זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל
בתולדות הספרות העברית]

פרק 2

רמי היה שזוף במיוחד. כל בוקר נהג ללכת לבריכת-גורדון וכל משכימי-קום שבקרב המתרחצים הכירו את קול נקישת כפכפיו והליכתו הזקופה אל המים. מירה, לעומתו, נראתה חיוורת כסיד. השנה טרם רחצה בים וגם לא בבריכה. ומה לפני שנה? – גם כן לא הרבה. פעמיים-שלוש, תמיד עם איה. וכך ניצבה זרה ברחבה המרוצפת אבן וחיכתה לרמי שייצא מחדרי ההלבשה של הגברים.
[הערה: הסיפור מתאר את בריכת תל אביב הישנה, הנהדרת, בשנות ה-70, ולא את זו שנבנתה על מקומה בשנים האחרונות].
הרחבה היתה צפופה בהמולת אדם. יפהפיות שרועות ערומות-כמעט ומיטגנות בשמש והן נוצצות בשמן-שיזוף. תינוקות ערומים מתרוצצים, שלגונים, והמולת מתרחצים וים-קרוב שכמו באה מקונכיית-ענק. כסאות-נוח זה לצד זה כמעט מבלי מקום לעבור. שמיים ושמש. וגברברים שחרחרים, נמוכים ועבי-גוף, מנסים דבר אל עיניהן העצומות-למחצה של נערות-השמש, מלכסנים מבט ולוטשים עין אל חמוקיהן הרפויים בביקיני ובטנגה.
רק נשים קשישות אחדות, שמנות ובעלות גוף שאבדה צורתו, לבשו בגד-ים שלם. ומירה ניצבה שם, בבגד-ים של איה העשוי שני חלקים ורחב מעט על גופה הצנום והנערי. היא התביישה בכל סנטימטר מרובע של גופה אשר נחשף לקהל, אך איש לא התבונן בה, כאילו היתה פיסת-אוויר, שקופה. רגליה, שביקשו לנוע לקראת רמי, היו כשני כפיסי-עץ, כמו במסיבת-ריקודים לא מוצלחת. והיא נזהרה מצעדים גדולים, בגלל השערות שלא הספיקה להסיר ממקומה מוצנעים בגופה.
לא הייתי צריכה לבוא, אמרה לעצמה. ואם אפגוש כאן מישהו מתלמידיי? אני לא יכולה להרשות לעצמי להתבזות כך, שיציצו אל הקורקבן שלי במבטי-שיפודים, כאילו הם מחפשים שם איזה מיכרה של זיעה שהתייבשה.
כמו המורֶה בבריכה בסיפור "שלושה ימים וילד". בדיוק כך.
למזלה לא נמצא לה בינתיים אף מכיר בבריכה; והיא מיתחה וכיווצה את אצבעות ידה זו והאחרת עד שרמי הגיע ועמד מולה, צנום וגמיש. הציב לשניהם כסאות-נוח. ומיד סחב אותה עימו לשחות. נוקש בסנדלי-העץ הגבוהים שלו, שלא ויתר עליהם גם בבריכה, אולי כדי להרוויח גובה.
מירה ידעה לשחות בקושי. אך בעיני רמי מצא הדבר חן.
"מה את מחכה?" קרא לעומת מתוך המים הכחולים, הצלולים. "מפחדת להיכנס למים?"
"קצת... אוי, קר לי..." שלחה רגל ושבה לעמוד יחפה על שפת הבריכה, מכונסת בתוך עצמה וידיה שלובות על חזה וכולה גבנונית ונרגשת.
רמי שחה למים הרדודים והורה לה ללוות אותו לאורך שפת הבריכה. רגע עמדה והתבוננה סביב. המפרשיות הרוֹכבות ומתרוצצות על פני הים, יוצאות מן המעגן הגובל בבריכה ושבות אליו. הבריכה שהיתה נחיל בני-אדם מתרוצצים, במים ומחוצה להם. מטוס-קל נושא פרסומת טס בשמיים הלוך-וחזור לאורך החוף. בתי-העיר והמלונות אשר על החוף דמו לקונכייה ענקית שהומים בה הדי גלים-משתברים ומילמול קולות לאין-ספור שנבללים יחד. לרעש החד גוני היתה השפעה משכרת, סוחפת ומטשטשת.
מירה ישבה על שפת הבריכה. טבלה קצות אצבעותיה במים הקרים.
"חַת, שתיים, הוֹפּ..." משך אותה רמי אל המים.
נשמע קול טפיחת גלים. "אוּיְשׁ... אוּיְשׁ..." החלה צוחקת.
"יופי! עכשיו ידיים לצדדים..."
היא בלעה לגימה קטנה של מים מלוחים-מעט, כי כך היו מי-הבריכה. "לא. לא. אני לא יכולה..."
"אין לא יכולה. אל תפחדי. בסך הכול, בואי נאמר, העיקר זה להזיז... עכשיו הרגליים יחד. אני מחזיק... אחת... ושתיים, אחת... ושתיים – "
רמי תיקן ושיפר את שחייתה ובינתיים החזיק בגופה ונגע בכל המקומות המוצנעים בידיים אמיצות ובביטחון מקצועי, כאילו היה המורה-לשחייה שלה. זה היה מעודד. ונורא. ומבחיל. ומושך. כאילו היא נידונה עתה שוב לחיות ולהיאהב לאחר שגזרה על עצמה מאסר-יחיד עד-עולם בכלא-גופה. האומנם?
אצבעותיו נגעו ופרשו וכיווצו את גפיה. האם מצאה חן בעיניו? או שמא אינו בררן ואינו חש עד כמה עלובה היא מרגישה עצמה לעומת בנות-הים השזופות והגמישות, שיכלו להיות תלמידותיה, ואשר משתכשכות להנאתן במים, כמעט ערומות, ושפעי שערן הרטוב גולשים בשעת שחייתן ומתפזרים בשובבות, כמניפות.
מירה חשה שהיא נשרפת והולכת בשמש הצהריים החזקה. היא לא אכלה ולא שתתה מאומה כל אותו בוקר. כתמים שחורים ריצדו לנגד עיניה. אך רמי המשיך להשתעשע במים. דומה שנהנה מכך ששם אין קומתו הנמוכה ניכרת.
כאשר שבו סוף-סוף לכיסאותיהם חשבה מירה שהיא מתעלפת. "...וזה שמעת? שלוש ערים בישראל מתחיל באות צד"י..." – ניסר לצידה קול במיבטא מרוקאי; וקול צעיר, מרגיז, בית-ספרי, של נערה במיני-מיני, שסיגלה לעצמה מיבטא אשכנזי, החל מונה לאט: "צפת, ציפורי..." – והקול הגברי חתך: "ציפורי לא מכיר. אומרים: צפת, צְבֶריה (טבריה), צֵל-אביב (תל-אביב)..."
רמי ישב לידה, מפקיר גופו לשמש. ומדבר. על מה דיבר? על לימודי-המשפטים שלו באוניברסיטת תל-אביב, על ה'סימקה' שלו, ועל הנשים. היסב ברחבות על כיסאו ותקע עיניו, בלא-בושה, ב"צפת-ציפורי" השרועה פעם על ביטנה פעם על גבה כעוגת-שוקולד עם כתמי קצפת של בגד-ים לבן, זעיר, שמסגיר את סדק אחוריה, ועוצמת עיניה מול השמש.
למה אני ממשיכה לשבת ולהיצלות כאן על יד השחצן הקטן הזה? – שאלה מירה את עצמה. השעה היתה מאוחרת, אנשים סביבם ניגשו לאכול צהריים במסעדה של הבריכה, או החלו מסתלקים לבתיהם.
"הי, מה את מצוברחת? להביא לך שתייה?"
"כן. בבקשה. אם לא קשה לך."
הוא קם. הידס בכפכפיו לעבר הקיוסק. מושך עצמו בהתפנקות. היה בהליכתו דבר-מה יהיר, בטלני ומרוצה-מעצמו, כאילו בנעלי-בית הוא מהלך וכל העולם ביתו. עד מהרה שט בחזרה עם בקבוק קוקה-קולה ועוגה יבשה.
"אני לא מבין את האנשים שאוכלים כאן צהריים. מגעיל. אם כבר – אז לאכול במסעדה טובה. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים."
"רעיון לא רע." אמרה.
רמי התעלם מרמז-התקווה שבקולה. ושב לבלוש לעבר "צפת-ציפורי" ששינתה עשיו תנוחה ושכבה על בטנה.
"תענוג בשנש. יכולתי לשבת פה, יַעַנִי, עד הערב."
"אתה לא שותה?"
"אני אטעם אחר-כך, משלך."
"ולא עייף?"
"מה פתאום?"
"אז תשתה." הגישה לו את הבקבוק בטרם נגעה בו.
"לא. תודה. תשתי את קודם."
היא משכה בקנה-השתייה שתיים-שלוש לגימות, למרות שהיתה צמאה מאוד, והעבירה לו את הבקבוק. במשיכה אחת רוקן אותו, כעושה לה טובה.
עברו רגעים אחדים. לשתיקה שלהם לא היה מקום בצפיפות ובהמולה שמסביבם. כיסא נגע בכיסא ומתרחצים דילגו מעל רגליים מפורקדות, כמו במירוץ-מכשולים.
"מה דעתך שנעלה אליי ואני אכין ארוחה קלה?"
"זה רעיון!"
לא היה צריך להפציר בו פעמיים. אמנם לא היה מוכן אצלה במקרר מיוחד, ובעצם אף חשבה לאכול צהריים אצל הוריה. אך זה היה המוצא המהיר ביותר להיפטר מן השמש הצורבת והאוויר-החם והאור המרקדים לנגד עיניה היגעות. אילו הזמין אותה לאכול צהריים בבריכה היתה עכשיו כבר מסרבת. אך הוא לא הזמין. מצידו יכלו לצלות עצמם עד שקיעת החמה. מה עוד ש"צפת-ציפורי" לא רק שכבה עתה על הבטן אלא גם ריפתה את חזייתה כדי לשזף את הפס הבהיר האחרון שהותירה הרצועה הצרה על גבה; וגם כאשר קיבל את ההזמנה של מירה עדיין היה ממשיך להגניב מבטים לעבר אחוריה המורמים של זו השוכבת לצידם, כמו צר לו להיפרד ממנה. איה במקומה, הרהרה מירה, כבר היתה גורמת לו להזמין אותה לארוחה, כבר היתה מחליטה בשבילו. ואילו היא גוררת אותו אליה כדי להאכילו.

*

בביתה מיהרה מירה להתקלח והתרעננה מעט. אך עורה בער עליה והיה אדמדם, כאילו נכוותה. רמי לא התקלח, וישב על ספתה, בבגד-ים, וקרא בעיתוני-השבת.
"רוצה להתקלח?" קראה אליו.
"לא. תודה."
"שאשים מוסיקה?"
"לא. לא עכשיו. דווקא נעים אצלך."
"מה?" קול קילוח-המים כבר הפריע לה לשמוע, למרות שהשאירה את הדלת פתוחה-למחצה.
"הֵי, תשמעי – ב.מ.וו. 2002 מודל שבעים עם מזגן, עשרים ושלושה אלף... לא להאמין..."
"עוד אין לי מזגן..."
"ב.מ.וו. עם מזגן..."
"אני לא כל כך מבינה בזה... מה דעתך על צ'יפס?"
הוא חייך לעצמו. "בסֵיידר."
"ומרק אספרגוס?"
"יש לך?"
"יהיה, מוכן, משקית."
"או.קַי."
ה"או.קַי" שלו, התחייכה תוך שהיא מספגת בזהירות את בטנה וירכיה הכווּיוֹת במגבת שעירה, מניחה כף-רגלה על דופן האמבטיה, ומורחת עצמה היטב במשחת-תמרוקים כדי לשמור על לחות עורה, דבר שלא עשתה מזה זמן רב.
"וחביתה עם בצל וחתיכות עוף קר, מטוגן..."
"בחייך, מירה. או.קַי. תפסיקי לגרות את הבלוטות שלי!"
היא יצאה מחדר-האמבטיה, לבושה באותה שמלת-חלוק קלה ובהירה, שהיתה רכוסה עתה היטב, מאין בגד-ים תחתיה. נכנסה למיטבח וטיגנה במהירות מקלות-צ'יפס שהיו מוקפאים בשקית, הכינה מרק אספרגוס עם מעט חלב, וטיגנה חביתה ברצועות עוף-קר, שנשאר מאתמול במקרר. זימזמה את השיר האהוב עליה. רמי בחדר השני. שבת בשניים. כמו בעל ואישה. הטלפון צילצל. היא רצה לחדר הגדול וביקשה בטבעיות מרמי לגשת להשגיח בינתיים החביתה. מניין לה פתאום מרץ שכזה? – הרימה את האפרכסת. אימהּ.
"למה לא באת לארוחת-הצהריים, מירל'ה? חיכינו לך. אני מצלצלת כבר שעתיים ואין תשובה."
"יש לי אורח, אימא." קולה התרונן. "הייתי בבריכה ואני עסוקה עכשיו."
"אבל מירל'ה..."
"שלום אימא. אני עסוקה. אצלי הכול על האש."
"אבל אין לך מה לתת לאכול!"
"זה בסדר. אני אצלצל אלייך יותר מאוחר."
"אבל אנחנו הולכים לנוח."
"אז לפנות-ערב. בסדר? ד"ש לאבא. שלום."
וסגרה.
חזרה למיטבח. רמי השגיח יפה על החביתה ואף הפך אותה מבלי שתתפורר. בחש את המרק שלא ייחרך והקטין את להבת-הגז.
הוא משתפר מרגע לרגע, אמרה לעצמה, טוב שהזמנתי אותו הביתה. "היין בארון." אמרה לו. "תוציא בעצמך... תרגיש כמו בבית."
והוא התרומם מעט על סנדלי-העץ שלו והוציא את היין. ובינתיים התרוצצה מירה מן המיטבח לחדר הגדול ובחזרה, סילקה כל מה שהיה מונח על שולחן-הזכוכית הנמוך, פרשה מפה וערכה את הצלחות והסכו"ם, והביאה מגש עמוס מכל טוב. רמי חזר לשבת על הספה, ליד השולחן. ועד שסיימה את הכנותיה חזר לעיין בעיתון. פתח את הבקבוק ומזג את היין בכוסיות.
"היית מאמינה? אאודי 100, מודל שישים ותשע אחרי 70,000 ק"מ, שמונה-עשר אלף לירות..."
"אמרתי לך, אני לא מבינה בזה..." חייכה.
"הי, בואי תשמעי – צברית, מורה רווקה, 28/160, מלאת חיים ונחמדה, מעוניינת בגבר משכיל ונאה עד 38/170, מסביבות תל-אביב, ללא מתווכים..."
"בתיאבון!" התיישבה מירה לצידו על הספה.
"לחיים!" הרים כוסו, והקיש בשלה. עיניהם נצצו. היא מילאה פיה בכף מרק-אספרגוס סמיך וחם, וכמעט וכוותה גם את לשונה.
רמי אכל באותה יסודיות שבה שיפר את שחייתה. ידיו עסוקות. תיאבונו בלי-עין-רעה. אך מירה התקשתה לדעת אם הארוחה באמת מוצאת חן בעיניו. מכל מקום, ממש כפי שנהג בגופה בבריכה, הביא בה גם עתה הרגשה שכל מה שידיו מחזיקות בו – שייך, או לפחות מגיע לו.
"השיטה שלי בחיים," אמר כשהיה כבר בחביתה, "היא לא להתלבט הרבה. האינטאוציה היא המדריך שלי. איך סבתא שלי היתה אומרת – לכל כלב יש יום. תסלחי לי על הביטוי."
"אני דווקא חושבת הרבה," אמרה מירה. "מפחדת משגיאות."
"בואי נאמר שמשגיאות לומדים." המשיך רמי בקולו העבה וביין ובצ'יפס, ודומה שהיה מאוכזב על כי אין סאלאט או איזו תוספת חריפה. "אני לא מוכן להיות סתם עוד עורך-דין אחד, את תראי, אני אגיע לצמרת, איפה שהרבה פּוֹצִים יושבים רק בזכות אבא שלהם."
"אתה תגיע. מאה אחוז. אני בטוחה."

כאשר גמרו לאכול נפלה ביניהם שתיקה. מירה רצתה מאוד לישון, ואולי גם לשטוף עצמה פעם נוספת במים קרים כדי לכבות את הבעירה שבעורה. אך לא היה נעים לה לומר לו ללכת. היא לא ידעה כיצד להיפטר מאורחים לא-רצויים, ולא פעם היתה נופלת בפח בגלל טוב-ליבה שגבל בחוסר-ישע. היא הסתירה פיהוק.
"את עייפה או מה? תגידי, זה לא מתסכל אותך, העבודה שלך בבית-הספר?"
"לא. דווקא לא." היין שעלה לראשה, וצריבת השמש, והחמסין, והיובש המר שחשה, כמו שיפודים בגופה. ממש צמרמורת.
רמי פיהק.
"יש לפתן?"
"לא. אני מצטערת." שיפשפה שמורות-עיניה, מבקשת להתעורר מנימנום בן שבריר-שנייה.
"אין דבר."
רמי קם. "טוב, אז..." והלך בצעדים חרישיים לבית-השימוש. וכשחזר נמצאה כבר מירה במיטבח, מאוששת מעט, רוחצת את הכלים. היא שמעה את נקישות סנדלי-העץ שלו כאשר ניגש אליה מאחור. לפתע חיבק אותה ונשק לה בשקע שעל צווארה.
"רמי!"
"בואי נאמר שאת הלפתן שלי!"
היא נרעדה.
"רגע, אי-אפשר ככה..."
"ליפתנצ'יק..."
ידיה היו מלאות קצף לבן.
"אתה לא רואה שהידיים שלי רטובות, מלאות סבון..."
"או.קַי. אז תשטפי... יאללה..."
הוא לפת אותה בשתיקה והחל לעסות את שדיה הקטנים תוך שהוא מניח לה בקושי רגע קצר כדי לשטוף את ידיה. זיפי זקנו שלא גולח היטב בבוקר דקרו בעורה העדין וצרבוהו כמגרדת-ברזל. היא הניחה לו לעשות בה כרצונו בשתיקה. הדרך בה לקח אותה הדהימה והכניעה אותה מלכתחילה; מוליך אותה מן המיטבח אל ספתה כשהוא מנקש מאחוריה בעקביו הגבוהים ודוחפה קדימה, ספק נשען ספק מחבק אותה וידיו אוחזות בחזה ומהדקות אותה אליו – אם זה לא מגוחך, שיקרה לי בדירה שלי, אז אני לא יודעת מה – לא ידעה מירה אם לבכות או לצחוק או לבוז לעצמה או לעשות את זה איתו עד העצם, כמו שאיה אומרת, אם כבר אז כבר.
פתאום הבינה שהכול היה צפוי מאותו רגע בו ראה אותה בבריכה, בבגד-הים של איה, ובמקום להסתלק, לזנוח אותה ולבקש לו אחרות, כפי שבלע בעיני את "צפת-ציפורי" הוולגארית, חש בחולשתה ובעליבותה של מירה, הריח בה כחיה טורפת המכירה היטב את טרפה, והטיל עצמו עליה מתוך נדיבות שאינה עולה בכסף. ואם להתאכזר אל עצמה עליה לומר – שיכור מהרגשת נחיתותה הגופנית כלפיו. כיעורה משך אותו כפי שחולשה יתירה מזמינה עריצות. כל זאת ידעה ובכל זאת...
ובטרם הבינה כיצד הרס לחדור אל תוכה, כבר היה בתוכה, ובעוד היא משתדלת לעצור רגע ולאסוף כוחותיה לקראת אותו רגע נפלא, נדיר, אשר לעיתים כה רחוקות אירע לה, וכבר גמר כשהוא מזריע אותה ונואק כשור נעקד לשחיטה ואינו נזהר כלל. והיא התמלאה פחד פן נשימותיו החנוקות מעידות על התקפת האסטמה שלו, וצינה פשטה בחלציה. שום תענוג. רק הרגשת זרע רב, ופחד ואחריות.
חיכתה עד שיירגע מנשיפותיו ושאלה:
"מדוע לא יכולת להיזהר?"
"ששש..." היתמם. "מה איתך, כל עם ישראל שומע אותך! את לא לוקחת גלולות?"
מירה התרוממה, התעטפה בחלוקה, מבולבלת. ישבה במרוחק ממנו. היא התביישה לומר לו שזה חודשים ארוכים שלא היה לה עבור מי לקחת. כאשר היתה סטודנטית גרה אצל אלמנה אחת, שהיתה אופה עוגיות בתחילת כל שבוע – "תוֹמֶר קִימְט אַ-מֶענְטְשׁ", שמא יבוא מישהו. וכך הרגישה לא פעם באותם חודשים ארוכים בהם לקחה לחינם מדי יום את הגלולה; מצמיחה שיער נוסף על שעירותה הרגילה בכל המקומות בהם אישה אמורה להיות חלקה או לכל היותר בעל פלומה דקה ובלתי-נראית; או משמינה, לא לבריאותה, אלא כאילו התמלאו אבריה מים. מבע אטום לפניה. חשה גלים של חום ובקושי רב מצליחה לעמוד בפני הכיתה ולהעביר שיעור.
והדיכאונות הנוראים מדי יום, לפנות-ערב, כשנמצאת לבדה בדירה, ומולה השקיעה ופיסת-הים הארגמנית וארובת-רידינג המעלה עשן ורוד, וזמזום המטוסים הקטנים שממריאים ונוחתים. לא. לא. לא. אמרה לעצמה. אני אפסיק. אין לי מה לחשוש. מאצבעותיי שלי עצמי לא איכנס להריון. כך חזרה ואמרה לעצמה מדי חודש בלעג מר. כשהיא עורכת את המאזן החודשי של הווסת הדלילה, החיוורת, ואפס יחסי-המין.
את כל הדברים האלה לא יכלה לומר לרמי זה, המעמידה במצב אבסורדי. אם אינה לוקחת, משמע, אין לה אף אחד, וזקוקה לרחמיו. ואם לוקחת – הריהי כמין זונה שמכינה תומר-קימט-א-מענטש אליה, ומה התחייבות יש לו כלפיה? סתם, דפק אותה, לקינוח-סעודה.
אבל, בעצם, למה שלא תגיד לו?
תחילת דבריה היתה בצורה מונוטונית, סהרורית מעט. קולה עלה בהדרגה והיא גם קמה והסתובבה בחדר, עד שעמדה מולו, כפי שהיתה נוהגת בפני כיתתה, וחזרה בפניו בקול רם על כל מחשבותיה הקודמות, לבד מכך שהשתמשה בביטוי "שכבנו לקינוח-סעודה", אך לא כל מה שאמרה הובן, לא הכול. ורמי, שתחילה קיבל את שתיקתה כהודאה שהכול בסדר, אחת לו איך, זאת הדאגה שלה, לא שלו, – היה עתה נדהם ומודאג, "אל תקבלי את זה באופן אישי, טוב?..." אמר.
היא נזכרה שקראה פעם שזונות מגלחות את שיער ערוותן ועלתה בה איזו רשעות פתאומית להתנקם בו, ולא הקשיבה לו והמשיכה –
"מה אתה רוצה שאני אגיד לך? – אולי שאגלח את שיער הערווה שלי בשבילך? כמו זונה?"
ובעומדה עדיין מולו פרמה בפניו את חלוקה, שדיה כתמים לבנים ועליהם פיטמות כנחשים קטנים, וביטנה כווּייה וירכיה צרובות-שמש, אדמומיות, ובתווך מטלית בטן חיוורת שמזדקר בה אותו פרח לח אפל ומרוּמה –
"אדון לקוח, אני מוכנה, מוכנה, הנה אתה רואה... אולי גם ליזול וּואזלין אתה רוצה? חבר... ותעודה מן המשטרה שאינני מחסירה גלולה אחת בחודש?..."
עד שהתמוטטו המרירות והלעגה בדבריה האחרונים, והיא כרעה בצד ספתה, כובשת פניה בכר, ופרצה בבכי יבש, מריר וקטוע. רמי, שישב מודהם כל אותה עת, הניח ידו על גבה המפרפר. מנסה להרגיע בקול הבאס העבה שלו.
"או.קַי. או.קַי. די, תירגעי. סליחה ששאלתי. אני קצת בגיל שכזה, אני יודע שהתנהגתי כמו אגואיסט. אני מתנצל. בכנות. התרגשתי. ככה זה בחיים. מתרגשים. אבל אני לא כזה. אני מבטיח לך. בפעם אחרת..."
"לא תהיה פעם אחרת..." יבבה, חנוקה.
"די. די. תשמעי, אל תיעלבי. נשכח את זה. אני מבטיח."
"מה?..."
ליטופיו דווקא נעמו לה עתה על גבה, מבעד לחלוק. אילו רק לא היה פּוֹץ שכזה. אלא עדין, ומתחשב. אילו היה מרים אותה אליו וממשיך ללטף, ומפצה אותה. עכשיו תורו להיטיב עימה, אם רק יבין. יש דרכים אחרות. גם הן נפלאות. הוא לא מוכרח לחזור על מה שעשה. גאווה גברית מטופשת. היא היתה מסתפקת אפילו במילים טובות בלבד.
והיא השתתקה, מחכה בציפייה דרוכה.
היבין?
לא. הוא קם. בבגד-הים. נכנס לסנדלי-העץ שלו. הקיש בהם על פני הרצפה שעה שניגש לקחת את חולצתו. לבש את החולצה. הירהר רגע. מציץ כמתייעץ עם שעונו. והגיע לידי החלטה חשובה.
"או.קַי. מירה."
"אתה לא רוצה לשתות קפה?" פניה עדיין כבושות-למחצה בדופן-הספה.
"לא. תודה. כבר מאוחר."
"מאוחר לְמַה?" התעקשה ולא התרוממה ולא הישירה אליו מבט.
"תראי, אני יודע שאני נשמע כמו איזה נאד נפוח, אבל בואי נאמר שלא ידעתי שנמצא עניין רב כל כך ביחד כבר בפגישה הראשונה, ועכשיו כבר חמש, ואני נורא מתנצל שאני עסוק הערב."
מה היתה איה עושה? איה לא היתה מגיעה כלל למצב משפיל שכזה. היתה לה הרגשה ברורה שבערב הוא יוצא עם מישהי אחרת. אפילו לא טרח לומר – לימודים, או משהו נייטראלי כזה.
"או.קַי. מירה, אז שלום."
שתיקה.
"אני אשאיר לך על השולחן את מיספר הטלפון שלי."
דבר אל הגב שלי. לך לכל הרוחות. תסתלק כבר!
צעדיו התרחקו, נוקשים. נדמה היה לה שהוא יוצא כנמלט. ושמעה את דלת-הכניסה נסגרת.

וכשיצא עוד היה האוויר בדירה חם מאוד ומחנק והשמש טרם שקעה וערב ארוך וריק ציפה לה ועורה העלה כתמים פנימיים של דם בכל מקום שזיפי-זקנו גירדו ושרטו בה. היא קמה והשילה שוב את חלוקה ובדקה את עצמה כמו אירעה לה תאונה. בירכיה, היכן שתפס באצבעותיו, צבו כתמים בולטים כסרפדת. ריחות זרים עלו בה. היא הפעילה את המאוורר וזמזומו מילא את החדר ברחש שקט, והדירה היתה כאילו קצת פחות ריקה. אחר-כך דילגה יחפה אל הטייפ והפעילה אותו ונשמעו צלילי השמינייה בפה-מג'ור, מן המקום שהפסיקה אותם לפני הצהריים עם בואו של רמי – "המוסיקה מוצאת חן בעיניך?" – "אני יַעַנִי משוגע קצת על בטהובן." – "זה לא בטהובן. זה שוברט." – "או.קַי. אז נזוז. ברוך-השם, העיקר שזה נשמע יפה." טוב, אז כשנהיה נשואים לא נלך אולי להיכל-התרבות, לפחות בהתחלה, אבל אתה אולי תלמד להבחין סוף-סוף בין בטהובן לבין שוברט, יַעַנִי!
היא המשיכה להסתובב בדירה. סהרורית מעט. בוערת. מוכנה היתה לפשוט את עורה מעליה, להשיל אותו ולטבול במי-קרח כדי להירגע. נכנסה למקלחת ושטפה את גופה ונפטרה לפחות מריח-הזרע ושבה ויצאה נוטפת-מים, בלי להתנגב, וניגשה אל החלון, מותירה אחריה עקבות רטובים, חמים, ומיתחה לאחור אצבעות ידה זו וזו, וצרחה:
"או.קַי. או.קַי."
ופתאום תפסה שהיא מתנהגת כמטורפת, ואנשי יכולים לראותה ולשומעה. עורה הכווּי חימם את טיפות-המים שעטפוה, ושוב מצאה עצמה בתוך שמיכה חמה שכמו דבקה בה מפנים ומחוץ. אדי-קיטור עולים ממנה. היא הרטיבה סדין ופרשה על הספה ושכבה על גבה ופרשה מגבות-לחות על גופה העירום ולקחה גלולת-הרגעה, ולחשה מתוך איזה טישטוש-חושים:
"רמי. רמי. נווה-במידבר. קדחת."
וכך שכבה שעה ארוכה, עד שהחשיך, מנמנמת מעט. חולמת. רפוייה ודרוכה כאחד. ולאט-לאט החלה מלטפת את עצמה, בזהירות, ומנסה להחיות בגופה, ובשמו, את התענוג אשר שלל ממנה ברוב יהירותו; משמיעה קולות חנוקים, וכשמילמלה את שמו בבוא רגע-חמדתה, היה פיה כמו מלא מים –
"רמי... רמי..."
והיא בעטה ברגליה וצרחה וידעה כי התאהבה בו וכי אומללה היא, אומללה עד מאוד.
הסרט-המאגנטי בקאסטה כבר סיים את סיבוביו, וכפתור הטייפ האוטומאטי קפץ והפסיק את פעולת המכשיר. אך מירה לא שמעה דבר. היא שכבה המומה כאילו כבר מתה. ולא שמעה גם את קולות מוצאי-השבת שעלו והתחזקו בתנועת המכוניות ובאנשים ברחוב, ובאורות, וקולות הטלוויזיה וריחות הקבאב המגיעים מן המזנונים אשר על שפת הירקון, סמוך לקולנוע "פאר". ואלמלא צלצול הטלפון מאימה, שהעיר אותה מאוחר יותר משקיעתה בשינה כבדה והלומת-יין זו, לא היה זוכרת לקום כדי ללבוש כתונת-לילה ולכוון את השעון המעורר ולהציע את ספתה ולחזור לישון עד אור הבוקר.

ובבוקר קמה ונסעה ללמד, כרגיל, בבית-הספר, ובאוטובוס מזדמזמות לה המילים: "לקום מחר בבוקר, ולהתחיל מבראשית..." ומכל מאורעות יום-אתמול הזכירו לה עצמן דווקא דקירות עזות בבית-החזה, כי הצטננה בשוכבה ערומה על הסדין הלח. עורה אמנם נרגע מעט מן השריפה, ורק נמלים היו כמו זוחלות בגבה, ועל ירכיה, ובזרועותיה. ולא היה לה נעים להתגרד בפני הכיתה. מה עוד שכולם האירו אליה פנים אותו יום, אולי בזכות שיזפונה. ואולי מפני שהרגישו כי קרה לה משהו אמיתי.

המשך יבוא