מעולם לא היו לי טענות כלפי הדרוזים בגולן, על הפוזה הפרו-סורית כביכול שהציגו בפומבי ועל זיוף התשוקה להמיט על עצמם את הדיקטטורה הסורית. גם בימים הקשים של המאבק על הגולן, כאשר הפוזה הזאת פגעה בנו קשות, התייחסתי אליה בהבנה.
אל לנו להלין על הדרוזים, טענתי, אלא רק על עצמנו, על מדינת ישראל. אנו שידרנו להם שישראל הינה משענת קנה רצוץ בעבורם, שאי אפשר לסמוך עליה לטווח רחוק, ולכן אין להם מוצא זולת שיקול דעת פרגמטי, על פיו תמיכה מן השפה אל החוץ בסוריה משרתת את האינטרס שלהם יותר מהזדהות פומבית עם ישראל.
האינטרס שלהם הוא קודם כל האינטרס הדרוזי, ובצדק. הדרוזים אינה מגדירים עצמם כלאום אלא כעדה דתית. הדת הדרוזית היא דת סודית, הידועה רק ל"דתיים" – אותם יודעי ח"ן שהצטרפו לדתיוּת וקיבלו על עצמם חיי דת. כלפי כלל העדה, יש מספר מוגבל של מצוות מחייבות, הגם שאסור להם לדעת את סודות הדת. אחת החשובות שבהן היא מצוות ההישרדות, מעין גירסה מרחיקת לכת של ה"דינא דמלכותא דינא" שלנו, על פיה הדרוזים מחויבים להיות נאמנים שבנאמנים למדינה שבה הם חיים ולשלטון השורר בה, כדי לזכות בהגנה. לכן, הדרוזים בישראל נאמנים למדינה ומשרתים בצה"ל. לכן הדרוזים בסוריה היו נאמנים לשלטון אסד (מה שהפך אותם היום, שלא בטובתם, לצד במלחמת אזרחים). מכאן, ניתן היה לצפות מהדרוזים בגולן להיות נאמנים למדינת ישראל, השולטת בגולן.
ואכן, לאחר שחרור הגולן, זאת היתה הגישה של הדרוזים בגולן (זולת המיעוט הקטן שמאז ועד היום מזדהה עם הלאומיות הסורית, אף שזו לאומיות מומצאת, כפי שאנו נוכחים בשנים האחרונות). הם קיבלו בשמחה את המתיישבים בגולן, חגגו את יום העצמאות וביקשו את סיפוח הגולן לישראל ואת גיוסם לצה"ל.
המהפך בעמדתם התחולל בעקבות ההחלטה לסגת מסיני. החלטה זו גרמה להם לתחושה שישראל אינה רצינית בכוונותיה כלפי הגולן, ולמרות שהקימה יישובים בגולן, השלטון הישראלי בגולן הוא זמני. הרי גם בסיני הוקמו יישובים ונשמעו אמירות כמו "לעולם" ו"טוב שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח'" וכו'. ואם ישראל נסוגה מסיני, היא עלולה לסגת מהגולן. ואם היא עלולה לסגת מהגולן, בעוד שנה, חמש שנים או עשרים שנה, מצוות ההישרדות מחייבת להימנע מהזדהות עם השלטון הזמני, שעלולה להתנקם בהם לאחר הנסיגה ובבני עדתם ובני משפחותיהם כבר עתה.
שיקול פרגמטי וקר, הביא אותם למסקנה שהזדהות עם סוריה היא בעבורם win-win. אם תהיה נסיגה, הם לא יואשמו בבגידה ולא יאונה להם כל רע. אם לא תהיה נסיגה – הם ייהנו מהדמוקרטיה הישראלית, מהחירות ומהשגשוג הכלכלי, ואיש לא יבוא עמם חשבון על תמיכתם בסוריה.
זהו שיקול הגיוני ונכון. אין סיבה שהדרוזים יהיו יותר ציונים מממשלות ישראל. עליהם לשקול את השיקול הדרוזי – והיה זה שיקול הגיוני. עובדה – ממשלות ישראליות אכן ניהלו מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן וחלק ממנהיגי ישראל היו אובססיביים בניסיון להביא לנסיגה כזאת. עובדה זו חיזקה את הדרוזים בעמדתם והוכיחה להם את צדקתם; את תובנתם שישראל אינה מדינה רצינית ואי אפשר לסמוך עליה לטווח רחוק.
על כך נוספה השגיאה הישראלית של כפיית תעודות הזהות. עוד בטרם ישראל השלימה את הנסיגה מסיני, היא סיפחה את הגולן לריבונות ישראל. הדרוזים לא ראו בצעד זה סיבה לבטוח בישראל וברצינות כוונותיה. ודווקא אז, בצעד כוחני האופייני כל כך לשר הביטחון אריק שרון, שהתעלם מהאזהרות של המומחים, צה"ל קיבל הוראה לכפות בכוח על הדרוזים את האזרחות הישראלית, במקום להודיע להם שקיימת לשכה של משרד הפנים בקצרין ומי שרוצה מוזמן לסור אליה ולהתאזרח.
אילו נהגנו בחוכמה, אין זה מן הנמנע שבתהליך איטי רוב הדרוזים היו מקבלים על עצמם את האזרחות. כיוון שהלכנו עם הראש בקיר, יצרנו התנגדות דרוזית נחושה, שביתה כללית ארוכה ומיני אינתיפאדה. הפרשה הזאת גרמה לעוינות מיותרת, ששיאה – החרם הדתי על הדרוזים שבחרו באזרחות ישראלית.
מי כמונו, תושבי הגולן, יודעים עד כמה הדרוזים אינם רוצים בשלטון סוריה. יחסי השכנות בינינו לבין הדרוזים טובים, לאורך כל התקופה חשנו ביטחון רב להסתובב בכפרים הדרוזים, לאכול במסעדותיהם, לסחור עימם. בשיחות פרטיות, שאינן גלויות לתקשורת, למדנו מהם על פחדם מפני הנסיגה, שתחזיר אותם לימי הדיקטטורה והפיגור הכלכלי ועל כך שדווקא הפחד מפני הנסיגה גורם להם לזייף תמיכה בה. וקיבלנו זאת בהבנה.
הדרוזים בגולן הקפידו על גישה בדלנית ונמנעו משיתוף פעולה מוסדי עם ישראל ועם ההתיישבות בגולן. כמנהל המתנ"ס ניסיתי בדרכים שונות ליצור שיתופי פעולה ואף להקים שלוחת של המתנ"ס בכפרים הדרוזים, אך לרוב לא מצאתי פרטנרים (למעט הצטרפותם של הכפרים הדרוזים לליגות הכדורגל והכדורסל של המתנ"ס).
היום, הדרוזים פתוחים לאין ערוך לפרוץ את חומת הבדלנות, ובשנים האחרונות נוצרו שיתופי פעולה הדוקים ונרחבים בין המועצה האזורית גולן לבין המועצות הדרוזיות, בנושאי חינוך, השכלה, מדע, איכות הסביבה ועוד. המועצה האזורית גולן העבירה ביוזמתה שטחים נרחבים למועצות הדרוזיות, כדי לפתור את מצוקת השיכון שלהם. סיבה אחת לשיפור הדרמטי ביחסים, היא היוזמה של המועצה האזורית גולן, של ראש המועצה אלי מלכה וסגנו ירון דגן המוביל את התחום.
אך הסיבה השנייה, ובעיניי העיקרית, היא השינוי הדרמטי שנוצר בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה.
התפוררותה של סוריה, והעובדה שהתמיכה העקבית והאקטיבית של הדרוזים בסוריה בשלטון הדיקטטורי האכזר של שושלת אסד הפכה אותם מועמדים לג'נוסייד, החלה לסדוק את גישתם הפרו-סורית, לכאורה, של הדרוזים בגולן. הם יותר ויותר מבינים, עד כמה האינטרס המובהק שלהם הוא שהגולן יישאר ישראלי. הם מבינים שסכנת הנסיגה מהגולן חלפה כמעט לחלוטין. הם גם מבינים איזה גיהינום היה צפוי להם אילו ישראל נסוגה מהגולן.
לכן הם נפתחים בהדרגה לשיתוף פעולה מוסדי עם ישראל. לכן בחלק מן הכפרים הוסר החרם הדתי על הדרוזים שבחרו באזרחות ישראלית.
אבל הדרוזים זהירים מאוד, והשינוי איטי מאוד. וחבל.
הגיע הזמן. הגיע הזמן שהדרוזים יצאו מהארון, יחדלו לזייף סוּריוּת, יזדהו בגלוי כישראלים החותרים להנצחת הריבונות הישראלית על הגולן. עד היום המוסדות האזוריים נמנעו מלדבר עם הדרוזים על הסוגיה הזאת והסתפקו בהפשרת היחסים ויצירת שיתוף הפעולה האזרחי. הגיע הזמן, בעדינות הראויה, להעלות את הנושא על סדר היום. הגיע הזמן שהדרוזים בגולן יאמצו את הקו של הדרוזים בכרמל ובגליל וינקטו בצעד שהם נקטו לפני 67 שנים.

2. צרור הערות 28.6.15

* הלחי השנייה – צרפת נסערת וזועמת, בעקבות פיגוע טרור אסלאמי שגבה חיי אזרח צרפתי. "לא נכנע לטרור... נכה בטרור."
השבוע היו בישראל שלושה פיגועים קטלניים. מטייל נרצח בירי מטווח אפס, שוטר מג"ב נפצע קשה בפיגוע דקירה, חקלאי נרצח על אדמתו.
מעניין איך היתה מגיבה צרפת על מציאות כזאת. אילו שכנתה של צרפת היתה מדינת טרור היורה באופן קבוע טילים לעבר אזרחיה – האם היא היתה נוהגת על פי הציפייה של האיחוד האירופי מישראל, כלומר מבליגה ומגישה את הלחי השנייה? האם היא היתה מגיבה כמו ישראל – מבליגה עד שכלו כל הקצין ולאחר מכן מטילה על צבאה מגבלות קשות וחמורות כדי למזער ככל הניתן פגיעה באזרחי אוייב?
יש אדם הגון שישיב בחיוב על אחת משתי השאלות הרטוריות הללו?

* דרזדן 2 – כל מדינה מערבית דמוקרטית (ואני מתייחס רק למדינות הללו כאל נקודות להשוואה) שאזרחיה היו יעד בלתי פוסק לירי טילים, היתה מגיבה אחרת מישראל. איך? שם קוד: דרזדן.
אני שמח וגאה שישראל שונה. ויותר משאני סולד מהדו"ח הצבוע, השקרי והמרושע של האו"ם, אני סולד מהישראלים המשתמשים בו כדי להמשיך ולהוציא דיבת המדינה רעה. ב"הארץ" מוגדר הדו"ח הצבוע "מראה".

* הו הא מה קרה – את המאמרים וה"פרשנות" ב"הארץ" על דו"ח הצביעות המוטה של האו"ם, ניתן לתמצת במשפט אחד: "הו הא מה קרה ישראל אכלה אותה." לפחות נסו להצניע את הריור.

* דעת נגד – האמת היא שאין ב"הארץ" קונצנזוס המריע לדו"ח האו"ם. גדעון לוי אינו מרוצה מהדו"ח. ראשית, הוא חסר שיניים. "אין סיכוי שישראל תשנה את דוקטרינת המוות וההרס שלה, אלא אם כן תישא בעונש כבד."
מה שהרתיח את גדעון לוי במיוחד, הוא האמירות של הוועדה נגד חמאס. "האם נכון לגזור גזירה שווה בין ארגון לא מדינתי, שהנשק שברשותו פרימיטיבי ולא מדויק, לבין ארסנל הנשק המשוכלל בעולם, שיכול היה לפגוע, ובעיקר לא לפגוע, כאוות נפשו?"
אז מי אמר שאין פלורליזם בדבוקת שוקן? 



* שירות לאומי – הידיעה על החלטתו של השר אורי אריאל לבטל את תקני שנת השירות ל"בצלם", היא ידיעה מוזרה. מה שמוזר בה, הוא העובדה שהיו תקנים כאלה. מה שהזוי, הוא שצעירים שהשתחררו משירות בצה"ל, קיבלו ממדינת ישראל תקנים לשירות חלופי – נגד צה"ל. אין ספק שהשירות של פעילי "בצלם" הוא לאומי. אדרבא, שיבקשו תקנים ומימון מהלאום אותו הם משרתים.

* לא עניינה – המשנה ליועץ המשפטי עו״ד דינה זילבר, הודיעה שהחלטתו של השר אריאל לבטל את תקני השירות הלאומי לארגון "בצלם" אינה חוקית ואינה תקפה.
עם כל הכבוד, זה לא עניינה. לא זו בלבד שאין זה תפקידה להחליט בנושא זה, היא אפילו אינה אמורה להיות גורם רלוונטי להתייעצות. עמדתה הפוליטית כאזרחית היא כמובן לגיטימית, אך כיועצת משפטית אין לה כל נגיעה לעניין. אין כל עניין משפטי בסוגיה הזאת. אין כל חוק בספר החוקים בישראל, המחייב את המדינה להעניק תקנים לשירות לאומי, לגורמים הפועלים נגדה. ואילו היה חוק כזה, ראוי היה לבטלו לאלתר.

* מוסר, פרגמטיזם והיחסים עם גרמניה – חמישים שנה מלאו ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה (במקור היו היחסים עם מערב גרמניה, עד האיחוד). בכתב העת "האומה" התפרסם מאמרו של ד"ר יעקב טובי: "חרם מול נורמליזציה", שסקר את מאבקיה של תנועת החירות נגד היחסים עם גרמניה, החל מהמו"מ עם גרמניה על הסכם השילומים (1951) ועד כינון היחסים הדיפלומטיים בין המדינות (1965). המסר של המאמר הוא דיכוטומי, היה זה מאבק של מוסר (עמדתה של "חירות") מול פרגמטיזם (עמדתה של הממשלה ושל ראשיה – ב"ג, שרת ואשכול).
אין ספק ש"חירות" ביטאה עמדה מוסרית ובלתי פרגמטית. אין ספק שהממשלה ביטאה עמדה פרגמטית. אך האם באמת קיימת סתירה בין פרגמטיזם ומוסר? האם העמדה הפרגמטית של הממשלה הייתה פחות מוסרית מהעמדה הדוגמטית של "חירות"?
העמדה הפרגמטית המוסרית של הממשלה, העמידה בראש סדר העדיפויות את היכולת לקיים את המדינה היהודית, שקמה שלוש שנים אחרי השואה, בתוך מלחמת קיום עם מדינות ערב שפלשו לתוכה ביום הקמתה כדי להשמיד את היישוב היהודי בא"י. בפני המדינה, שמנתה 600,000 יהודים בלבד ואיבדה במלחמה 6,000 איש, ניצבה מטרה גדולה, שהיתה תכלית קיומה – לקלוט מיליון יהודים מארצות המצוקה: שורדי השואה ופליטי ארצות ערב. בפני המדינה היתה משימה אדירה של יישוב שטחי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת העצמאות, כדי להבטיח את הריבונות הישראלית עליהם ולמנוע שובם של הפליטים הפלשתינאיים. בפני המדינה ניצבה משימה גדולה של הקמת צבא חזק וחמוש, שיבטיח את קיומה מול האוייב שהתכונן לסיבוב שני כדי "למחוק את חרפת 1948", כלומר להשמיד את ישראל. וכל זאת, כאשר ישראל היא מדינה ענייה ביותר, שאזרחיה מצויים במשטר צנע חמור וקפדני, שהיא מבודדת בעולם. כספי השילומים היו כחמצן לכלכלתה של המדינה, הכרח קיומי למדינה. יש שיקול מוסרי יותר מהסכם שאפשר את קיומה של המדינה? יש שיקול מוסרי יותר מאשר תביעה ממדינתם של המרצחים לתת את כספי השילומים החיוניים כל כך, כדי לאפשר את קיומה של המדינה היהודית, כדי לאפשר את קליטתם ויישובם של שורדי השואה? האם השיקול הפרגמטי הזה מוסרי פחות מ"החרם לעולמים על עמלק" בשם הכבוד הלאומי?
הסכם השילומים לא נועד לפצות על ההשמדה, אלא על שוד הרכוש היהודי. לתמיכה בהסכם השילומים היתה הצדקה מוסרית מובהקת: "הרצחת וגם ירשת?" ובלשונו של שר החוץ משה שרת: "בל יהיו רוצחי עמנו גם יורשיו."
היחסים עם גרמניה הועילו ומועילים למדינת ישראל מבחינה מדינית, ביטחונית וכלכלית. עובדה – מנחם בגין, שכראש האופוזיציה בעת כינון היחסים הכריז שעל הנושא הזה הוא וחבריו יילחמו עד הסוף והם מוכנים לשבת במחנות ריכוז ולעלות לגרדום, הצטרף כעבור שנתיים בלבד כשר לממשלה שקיימה יחסים דיפלומטיים עם גרמניה, ולא תבע את ביטולם. וכעבור עשר שנים נוספות הוא עלה לשלטון ולא ביטל את היחסים עם גרמניה ואף הזמין את הקנצלר קוהל לביקור ממלכתי בישראל.
38 שנים לאחר עליית הליכוד לשלטון היחסים עם גרמניה רק הולכים ומתחזקים כל העת. וכאשר נשיא המדינה, הנאמן יותר מכל מנהיג ישראלי אחר לדרכה ההיסטורית של תנועת החירות ולדרכו של בגין, ייצג את ישראל באירועים לציון חמישים שנה לכינון היחסים עם גרמניה, מן הראוי היה שיודה, וכמוהו נתניהו, בשגיאה ההיסטורית של תנועתו, ובצדקתו ההיסטורית של היריב הגדול.

* לא נורמליזציה – כותרת מאמרו של טובי, "חרם או נורמליזציה" שגויה מעיקרה. כלל אין המדובר בנורמליזציה. היחסים בין ישראל לגרמניה לא היו, אינם ולא יהיו לעולם יחסים "נורמליים", אלא "יחסים מיוחדים". זכר השואה יהיה תמיד במהות הקשרים בין המדינות, וכך גם מחויבותה המוחלטת של גרמניה לתמיכה בישראל ובביטחונה.

* ביד הלשון: קִהָיוֹן – המונח העברי המקובל לדמנציה, המחלה הארורה הגורמת לירידה משמעותית בתפקוד הקוגניטיבי של האדם ובזיכרון שלו הוא שיטיון; מלשון שוטה. האדם נעשה בהדרגה לשוטה, לטיפש; מאבד את חוכמתו.
לאחרונה קבעה האקדמיה ללשון עברית מונח חדש למחלה – קיהיון; מלשון קהה. האדם מאבד את חדות מחשבתו וחושיו.
המונח החדש יפה ובעיקר מכבד את החולה. אבי לוקה במחלה כבר למעלה משש שנים, ומעולם לא העליתי על דל שפתיי את המילה "שיטיון" בהקשר שלו. איני מסוגל להשתמש בביטוי לא מכבד כזה. אני מקווה שהמונח קיהיון יתקבל וייטמע בשפה.