זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל
בתולדות הספרות העברית]

פרק 3

יומיים לא צילצל ומירה התייסרה ובזה לעצמה והחליטה כי מעתה ואילך לא תשכח לקחת גלולת מדי חודש-בחודשו אך עם זאת לא תניח לו לגעת שנית בגופה. על כל פנים, לא בקלות כזאת, המזמינה לעצמה אכזבה.
היו לה ויכוחים ממושכים בטלפון עם איה. היא האשימה את איה בהתנהגות של רמי, אך התביישה לספר לה מה באמת קרה ביניהם. איה לא הבינה, או עשתה עצמה כלא-מבינה –
"אם בחור לא מטלפן יומיים בדיוק אחרי שאכל, ודי במקרה, צהריים אצל בחורה – אז העולם צריך להתהפך? אולי רמי צריך גם לשלוח לך זר פרחים?"
"פרחים לא. אבל מה הוא חושב, שאצלי מסעדה, בית-מלון?"
"מה יש, מִַמִינְיוּ, ישנת איתו?" איה היכנאית.
"לא. אבל אני מוכרחה לדעת מה הוא חושב לעצמו?"
"אני משביעה אותך, מירל'ה, שלא תעיזי לטלפן אליו. תתאזרי בסבלנות, כמו שאומרים, ותחכי."
"למה? למה? למה אני צריכה לחכות כמו טיפשה ורק לאדון רמי הנחצץ הזה מותר להרים אליי טלפון מתי שיתחשק לו?"
"כדי שלא ירגיש שאת מעוניינת בו כל כך. את מעוניינת?"
"ואם אני מעוניינת זה יעזור לי?"

*

וביום השלישי, בערב, לא התאפקה וטילפנה אליו.
"הלו רמי? זאת מירה."
הוא נשמע טבעי, כאילו לפני שעה עזב את דירתה. וכמו היה בחורה המצפה מצידה לקריאה טלפונית ממחזרה החדש כדי לדעת שמצאה חן בעיניו.
"מירה! שלום, מה שלומך? בדיוק חשבתי עלייך."
"מה קרה – אתה חולה?"
"לא. תפסיקי. אני באמת, באמת נורא שמח שצלצלת. רציתי בדיוק להזמין אותך הערב, לקולנוע."
"תודה. לאיזה סרט?"
"ב'פאר'."
"אתה לא חושב שהיית צריך לטלפן קודם! אולי אני עסוקה?"
"אוי, מירה, אל תהיי פורמאלית כזאת... בואי נאמר שזה בסך-הכול סרט..."

*

כעבור שעה בא ברגל. בסנדלי-העץ. במכנסיים ארוכים שהדגישו את נמיכות-קומתו. אם היא תנעל סנדלים על עקב גבוה, תגבה ממנו. האם טוב עשתה שנענתה להזמנתו? איה היתה כבר מעמידה אותו במקומו. מצד שני, אם היתה יושבת עוד ערב אחד לבדה בבית – היתה משתגעת. מאה אחוז. הספר של עמליה כהנא-כרמון היה אמנם נפלא. כל שורה בו הלמה את מצבה. צבטה בליבה. ועם זאת לא היתה מסוגלת לקרוא בו יותר מעמוד אחד ברציפות, והדבר הרגיז אותה, כי נדמה היה לה שבתוך תהפוכותיה, ובאהבה שהחלה מלבלבת בה כלפי רמי, היא מיטמטמת והולכת, עד שאינה מסוגלת אפילו לקרוא עמוד אחד ביום של ספר עברי מקורי.
עוד בהיותו בפתח הניח רמי יד על כתפה בחביבות ובהרגשת בעלות. ריסי הדבש-הכהה ליטפו אותה במבט מצועף. האם בגללם התאהבה בו? – עתה היתה אסירת-תודה לו על שהם עדיין עימו. שלא טעתה. איה היתה ודאי אומרת לה – "שוב התאהבת בחלומות שלך, טיפשה, אין גבר-פלסטלינה. אף פעם לא תוכלי לעצב אותם מחדש. הם תמיד יישארו קצת דפוקים מפני שכך האימהות הפולניות שלהם גידלו אותם." אך היא ודאי מקנאה. אפשר לשנות את רמי. הוא לא נמושה. עובדה שבא.
"אז תשמעי, בקיצור. באתי ברגל. כרטיסים – יש. ה'סימקה' במוסך. ואני מתנצל מראש שבגלל הבחינות לא אוכל להישאר לישון אצלך..."
נקש בכפכפיו, גרר עצמו, חיבק נגח ונשק ללא הבחנה מיוחדת בפרטים.
"מִירוּשׁ..."
ובטרם הבינה מה ביקש לרמוז בדבריו, תפס בה באותה מקצועיות של מורה-לשחייה והשכיב אותה על ספתה.
"בואי, קוראים לזה 'קְוויקִי'..."
היא היתה כנדהמת. האם הוא חצוף? סתם טיפש וגס-נפש. או שהוא באמת מתאווה לה עד כדי כך? ואולי מיתמם? – מירוּש! – היתה לה הרגשה עמומה שהוא מפעיל עליה סחטנות, דווקא לפני הסרט. כדי שלא תוכל לסרב לו. היא היתה נירגשת וקרה. ליבה פירפר ואבריה קפאו כאילו שיתוק אחז בה. רמי לא הרגיש בדבר ופרע את בגדיה בקוצר-רוח וכילה בה מעשיו מהר והכאיב. ולאחר שהסתיים הכול, מוצלח פחות מן הפעם הראשונה, הואיל לומר:
"את גם פריג'ידית או משהו כזה? תגידי, יש לך בעיות?"
"מה זה גם?" שאלה, כשהיא מכסה את רגליה הרזות מפניו. זאת הפעם כבר היתה אצל קוסמטיקאית (בקושי השיגה תור. ממש השפילה את עצמה) והורידה שערות, אך נשל העור הלבנבן, שנקלף מן השיזוף של שבת, כיער את בשרה.
"מה זה גם?"
קולה נעשה קצת היסטרי ומזדמזם בה, כסטירת-לחי שטרם הונחתה.
"לא חשוב..." הורגש שהתבלבל. אולי גם נבהל.
"לא חשוב, מה? רצית להגיד – לא די שאת לא יפה, את גם לא יודעת להזדיין?"
"מה איתך?" נשמע מזועזע. "מי לימד אותך לדבר כך?"
"התלמידים שלי." ענתה ביובש.

זה היה רגע מכריע. כאילו הכול נתון על כף המאזניים. כשני מתגוששים בזירה במצב של שיוויון גמור. לא נותר אלא לצפות זה לטעותו של זה. וכתמי-זרעו עדיין לחים על ירכיה. גיבור גדול! ועוד עליה להספיק לרחוץ עצמה, להתאפר מעט ולהתלבש לקראת הסרט. ופתאום היה עיקר המאבק – מי ישתוק זמן רב יותר ומי יישבר ראשון ויפתח את פיו. אפילו נאחר את הסרט, אמרה לעצמה, והיא כה אהבה את סרטוני הפרסומת וה"בקרוב", ולא היתה בסרט חודשים ארוכים – אפילו, אפילו ואפילו – אני אשתוק.

כל זה נמשך אולי פחות משחשבה. וכשפתח פיו, אמר ביהירות:
"את חושבת אולי שאני לא בסדר?"
"זה קורה להרבה גברים." אמרה. "אתה מרבה לאונן?"
הוא התבלבל. הסמיק.
"את משוגעת או מה?" אמר, "אצלי... אצלי אף טיפה לא הולכת לאיבוד... כל כדור – זוכה..."
ופרץ בצחוק נבוב.
"סתם התלוצצתי," אמרה, שומרת לעצמה את ניצחונה הקט אל פליטתו המוקדמת, ואינה חשה שדווקא בחולשתו כבל אותה אליו כפליים; לאחר שלא הצליח להעמידה במצב של תלמידה ונבחנת, נעשה הוא, מסכן, תלמיד שלה. עכשיו, אם תסרב לו בשלישית, יהא זה כאילו דחתה בעל-מום. והיטב ידע שלא תעשה זאת.
"או.קי. מירוּשׁ..."
התבונן בה כתינוק שסרח, והצליח בכל זאת לזכות במבוקשו.
"מתלבשים?"
איה היתה אומרת לו – שק בתחת, או – שום מירוּש-שׁמִירוּש, דחוף את הכרטיסים שלך אתה יודע לאן...
"נו מִירוּשׁ, באמת, אל תהיי לי מין פמיניסטית שכזאת..."

הלכו לקולנוע. הניח כף-ידו על כפה, ברישול. לא התבונן לעברה, כחושש שמא יחמיץ משהו מן הסרט. אחר כך ליווה אותה עד לפתח ביתה. בחיפזון נשק לה, והסתלק.

*

למחרת לפנות-ערב קפצה מירה אל איה להחזיר את בגד-הים ובהזדמנות זו לעשות הערכת-מצב. מה הוא חושב לו, ה"קוויקי" הזה? – מצד שני, אולי בפעם הזו הצליחה? פעמיים בא בארבעה ימים. דבר כזה מזמן לא קרה לה. ממש הוללות. וכך הופיעה, עייפה מעט, שזופה, וכולה חגיגיות אצורה, כמנצחת. הפעם אצלה מתרחשים דברים.
איה היתה כרגיל – חביבה, שושבינית, שותפה-לסוד, שערה השחור שופע. עיניה הירוקות תאבות-חיים, כמבקשות לבלוע עולם ומלואו. בחורה מנוסה וטיפשה, פחזנית ורבת-עורמה, שופעת-מיניות ויכנאית, פטפטנית ובעלת-תושייה, מנבלת-פיה ונותרת טרייה תמיד, ורעננה. טובת-לב וקנאתנית, וכולה תמורות וקפיצות שמשובבות את הלב ונסלחות לה כהרף-עין. ראובן ברנע, אחד מידידיה, שהכיר גם את מירה, היה אומר שכל מה שעובר על איה – רואים אחר-כך, על מירה.
[ראובן ברנע היה שם-עט של הסופר אהוד בן עזר לצורך כתיבת חלק מביקורות הספרים שפירסם. הוא היה למשל הראשון שכתב ביקורת על הרומאן הראשון של בן-מושבתו יהושע קנז "אחרי החגים" – בדו-שבועון "מן היסוד" בשנת 1964, ביקורת מאוד חיובית. – אב"ע].
דירתה בת שלושת החדרים של איה היתה נאה ומטופחת מזו של מירה, לא משום שאיה היתה בחורה מסודרת יותר, אלא משום שאימה היתה באה פעם בשבוע ומסדרת ומנקה לה היטב את דירתה. היו שם וילונות כבדים. מקרר-ענק במיטבח. תמונות-שמן סוריאליסטיות של צייר מקומי, לא ידוע במיוחד, וכמה הדפסים של ברגנר, גוטמן ופינס. רהיטים בגוון חום-כהה עמוק, בסגנון קלאסי-כלשהו, משוחזר, של שוק-הפישפשים, וריפוד-קטיפה חדש, בגווני אדום-קוניאק וירוק-זית. והרבה חפצי-חן מסוגים שונים, עתיקים, שהביאה מבית-הוריה.
מירה קיצרה את סיפורה במקומות אחדים, והאריכה באחרים בלוויית תנועות-ידיים אחדות:
"אמרתי לעצמי, אפילו נאחר את הסרט, ולא הייתי בסרט אני-לא-יודעת כמה זמן, אפילו, אפילו, ואפילו – "
"ומה קרה אז?" צחקה איה, גרוייה לשמוע.
"הוא אמר," חיקתה מירה את קולו העבה והיהיר של רמי. "טוב אז... את חושבת אולי שאני לא בסדר?"
שתיהן צחקו.
"ומה ענית לו?"
מירה ממש נחנקה מצחוק: "אמרתי: 'זה קורה להרבה גברים. אתה מרבה לאונן?'"
"בחייך!"
צחוקן נעשה קצת היסטרי. איה טפחה על כתפה של מירה, ורגע אף נעצה בזרועה את ציפורניה האדומות, החזקות. ומירה נרתעה-קמעה, בסלידה, והמשיכה –
"ואז הוא התבלבל ואמר," חיקתה את קולו, "'או.קַי. את משוגעת או מה? אצלי... אצלי אף טיפה לא הולכת לאיבוד. כל כדור – זוכה.'"
"'חבל על כל טיפה...'"
"'כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים...'"
"'כמו שסבתא שלי היתה אומרת...'"
"'בואי נאמר – '"
"'כמו שאומרים – '"
"'ככה זה בחיים... '"
"יַעַנִי!'"
חזרו שתיהן על דברי רמי, צוחקות בדמעות, כיוצאת מדעתן.
"איזה שמוק! להשכיב אותך בדיוק כשאת כבר לבושה ומוכנה לצאת. רמי קדומי. כן. זה בהחלט מתאים לו."
מירה הרצינה לרגע והתבוננה באיה בחשד.
"ואז הראית לו את הדלת..." המשיכה איה לצחוק. "מי שעושה בחוץ – החוצה!"
"לא. דווקא הלכנו לקולנוע והיה נחמד מאוד."
"יופי, מַמִינְיוּ. הלוואי שתצליחי. תשתדלי רק להיות יותר איטית איתו, לא צריך למהר כל-כך, שלא יחשוב לו, את יודעת מה – "
שוב צחקו אלא שהפעם היה צחוקן יבש-קמעה ובלב-ולב. ונפלה שתיקה.
"הלוואי והייתי יודעת אם הצלחתי או לא."
"אמרתי לך, אל תמהרי. ראובן אומר תמיד: 'החיפזון הוא מהשטן.' תני לזמן לעשות את שלו. עוד לא ראיתי גבר שבא אל בחורה פעמיים ולא הופיע גם פעם שלישית."

*

וכאשר טילפנה מירה אל רמי לאחר כמה ימים והזמינה אותו ואת איה לארוחת-ערב אצלה, כבר היה הדבר כאילו חנכה את היכרותם באופן רשמי. מירה הציעה להזמין גם את ראובן ברנע אבל איה סירבה. איה הרבתה להתלוצץ בנוכחותם והתייחסה אליהם כאל זוג.
"יופי אצלכם. מה אתם חושבים לעשות בחופש הגדול? נוסעים לאיזה מקום? שמעתי שאפשר עשות חיים משוגעים בכפר-הנופש הצרפתי באכזיב."
היא הירבתה לאכול דבש. השתמשה הרבה במילה – אתם. רמי הביא נקניק סאלאמי פולני, תוצרת-הארץ. גם על כך צחקו, ואכלו נקניק מטוגן בחביתה. עיניה של מירה נצצו. היא חשה כחוגגת ביום אירוסיה. נידמה היה לה אפילו שאיה מקנאה בה. אצל איה היו העניינים האלה מצד אחד פשוטים ומצד אחר מסובכים יותר.
איה לא הסכימה בשום פנים שילוו אותה, וחזרה באוטובוס האחרון לרמת-אביב. אותו לילה נשאר רמי לישון אצל מירה.

*

מירה איבדה את בתוליה בדימונה, על מיטת-סוכנות, כשהיתה שם מורה מטעם הצבא. קותי, המדריך של "הנוער-העובד", אהב אז את חברתה המורה שגרה עימה בדירה, אביבה, וזו היתה חומקת אליו בלילות, ולפעמים מטיילת איתו בסביבה ואוספת צמחים ואבנים וחרסים.
באמצע השנה העבירו את אביבה ללמד ביישוב-עולים אחר. עוד באותו לילה מירה, שנותרה לבדה בדירה ולפתע התגלתה בפני קותי באור חדש, הניחה לו לבוא אליה ולפרוק בה את כל צער אהבתו הנכזבת. הוא אהב בה את אביבה והיא אהבה בו את יכולתו לאהוב את אביבה, וקיוותה...
באמצע הלילה, בעודם מתמזמזים, נפלו עליהם פשפשים מהתקרה. זה היה נורא. למחרת היה צריך לשפוך היטב נפט בכל פינות הדירה וסדקיה, ולהוציא את המיטות והמזרונים לשמש. כתמים אדומים עלו בגוף. אך קותי המדריך לא אמר נואש ובלילה-שאחרי חזר ובא למיטתה. מתגרד וממזמז. הריח העז של הנפט עמד בדירה ודבק גם בקוצים ובחרסים שהשאירה אחריה אביבה. גם כשנגעת במזרון, בשמיכה ובסדין היה נדמה לך שהם ספוגים בנפט שמנוני. אך מירה היתה מאושרת כי מזה יום תמים ראתה בקותי המדריך את החבר-הקבוע שלה ואף הכינה לו ארוחת-ערב עם מימרח אבוקדו בלימון ומלח. וכשהפשיט אותה סוף-סוף (את החזייה לא הרשתה לו) וחדר לתוכה, התגברה על הכאב ושאלה אותו – נהנית? נהנית? – מבלי להבין על מה היא מדברת, אלא שכך קראה בספרים והיתה בטוחה כי מה שקרה ביניהם הוא שיא האושר והסיפוק המיני, ובדיעה זו החזיקה עוד כמה שנים, עד שפגשה את רמי, שנעשה החבר-הקבוע הראשון שלה, כי קותי פוטר ועזב את דימונה אחרי שבועיים לאחר שהתברר כי היה פותח את צריף "הנוער-העובד" רק פעם אחת בשבוע, לשעה, ובשאר הזמן שוכב על מיטתו וקורא ספרים או חולם על אביבה.

*

לאחר שבועות אחדים נרגע רמי והתמעטו סיפוריו על הצלחות אצל בחורות אחרות. התברר שהוא לא אימפוטנט והיא אינה פריג'ידית. באותן פעמים בודדות בהן באה מירה על סיפוקה, לא היה זה מפני שרמי מאהב כה מוצלח אלא מפני שהיא כבר התאהבה בו באופן נואש. הוא ישן אצלה כמעט מדי לילה. אכל אצלה והביא מדי פעם ירקות, פירות או נקניקים. רמי אהב לקנות בשוק. יודע בכמה זול שם כל דבר לעומת החנויות בצפון-העיר. ומירה, אשר מתוך עצלות או איסטניסטיות לא הציגה שם את כף-רגלה מקודם, גילתה עכשיו את ההנאה שבמסע-קניות, הגם שזה היה כרוך בהיטלטלות רבה באוטובוסים, כי ה"סימקה" היתה דרך-קבע במוסך.
רמי אהב סאלאט ירקות טריים, והיה מוכן להסתובב לשם כך במיטבחה של מירה, חגור בסינורה, מקרקש בכפכפיו, מקנב ירקות לחתיכות זעירות ובוזק תבלינים ויוצק שמן וסוחט לימון וגאה על מעשה-ידיו לתפארת.
מירה לא אהבה בסאלאט את טעמו של שמן-הזית הירוק-כהה, אשר כפה עליה להחזיק במיטבחה, אך היתה משתתפת בארוחה בהתרגשות מתוך חרדת-קודש, כאילו הסאלאט מדגיש את הקביעות והביתיות שביחסיהם.
מאחר שרמי היה עדיין סטודנט, ואילו מירה מורה-בתיכון המשתכרת למחייתה, חילקו ביניהם את התשלומים בשעת הקניות, ומירה השתדלה להגדיל ככל האפשר את חלקה מבלי להביכו.
רמי קיבל את ההסדר ברצון. מסעדות היו בעיניו בזבוז. הוא אהב זיתים מכל הזנים ומכל אופני-הכבישה. ונקניקים-חריפים, וגבינות-צאן מלוחות, ו"לָבַּנֶה", וטחינה, וזעתר ופיתות עיראקיות ענקיות כאוזני-פיל, ולחם שחור. וכל ארוחה שלהם, לאחר מסע-קניות בשוק-הכרמל, היתה בעיני מירה כסימפוניה של טעמים וריחות.
לקינוח היה שותה ספל כביר של יוגורט עם מי-סודה וקורט מלח. ספל שני ביום, כי את הראשון היה שותה מדי בוקר בקיוסק של בריכת-גורדון, אחרי השחייה. ולמרות הכמויות האדירות שהיה טוחן ולועס ודוחס לאט-לאט אל תוך קיבתו, כמתכונן לדרך ארוכה, נשאר רזה, ממש פלא.
פעם בשבועיים יצאו לסרט. לבריכה לא לקח את מירה. ה'סימקה' נשארה תקועה במוסך אך הדיבורים על אודותיה, וכל מכוניות טובות ממנה, לא פסקו. הוא לא סבל מן האסטמה, ומירה התחילה לחשוב שמחלתו אינה אלא תירוץ. "יין אדום יבש וקר. חמאה טרייה ומלוחה. ולחם שחור-שחור וטרי. איזה תענוג צריך הסן-אדם יותר בחיים?" – כך לא מדבר אדם חולה.

*

מירה החלה חושבת על חתונה. היא התמלאה כוחות, תוכניות, תקוות. רמי העניק תוכן לחייה. גם בבית-הספר האירו לה עתה פנים ונפסקו כמה סכסוכים קטנוניים שהיו ממררים את חייה בעבודתה, והצורך שלה כאילו להתנצל תמיד על כך שהיא צודקת. היא החליטה שהיא תמשיך לעבוד. תאפשר לרמי לסיים את לימודיו. הוריה יעזרו. הוריו. משהו חסכה בעצמה. אפשר יהיה לקחת הלוואות ולרכוש דירה. אפילו 'סימקה' חדשה. ולא לחזור עם רמי מן השוק באוטובוס וידיהם עמוסות סלים. לא, אין היא מפונקת. היא ידעה שיהיה קשה. יהיה לה קשה. אבל הרגישה שנוצר משהו שאפשר לבנות עליו. שיש בו סיכוי. היא נעשתה תאוותנית. רצתה ברמי עוד ועוד, כאילו לפצות עצמה על תקופת היובש. אהבתה סינוורה אותה מלראות שהוא נלהב פחות ממנה. בעיניה היה מאהב נפלא, ובעצם היה אדיש. ופעם אף פלט שם זר – "עֵרָה..." וסיבב כך את הדברים, שהשם הפך לכינוי-חיבה שלה – "ערה". מה פתאום ערה? ככה... אך כל פעם שהיה נזכר להשתמש ב"ערה", כאילו כדי להכחיש את פליטת-פיו ההיא – היה איזה גוון מלאכותי מתגנב לקולו. כאילו הוא גונב חלומות בהיחבא, אצל עצמו, ומציע אותם למכירה במקומות הלא נכונים.

*

"איך הצלחת, מירל'ה?" אמרה לה לא-פעם איה בקינאה. רמי-של-מירה, היתה קוראת לו. ידידותה למירה נעשתה יבשה משהו, חמדנית. דברנותה גברה, מטורפת-קמעה, מבדידות. מחפשת בגופה מחלות שונות. טחורים מאחור, דלקת מלפנים. נקודת-חן חשודה בגבה. כאבים בבטנה. שערותיה נושרות. "אל תראי אותי שאני חתיכה כזאת, מַמִינְיוּ, הכול מתפורר אצלי בִּפְנים. אני אמות צעירה. את תראי. ואני מוכרחה להספיק, להספיק עוד כל-כך הרבה! – אז בחייך איך הצלחת, מירל'ה?"
"פשוט מאוד. הלא אמרת לי לא לצלצל אליו – " השיבה לה מירה ביובש מכוון.
"אבל את צילצלת! – אוי, סידרת אותי. בחורה חרוצה את. הלוואי והייתי יכולה ללמוד ממך איך תופסים בעל."
"זה רק מזל, איה. אם לא היה יוצא שום-דבר – היית צוחקת עליי מדוע רצתי אחריו וטילפנתי לו, ועוד אמשיך, ולא חשבתי לרגע על כבודי. ובכלל, מה זה קרה שאת שוב רוצה לתפוס בעל? כבר שכחת?"
"אומרים שהוא משהו לא רגיל במיטה, נכון?" חינחנה איה, יכנאית.
"מה פתאום את שואלת אותי?"
איה תמהה. "אז את מי? אני צריכה לדעת?"
"אז מי? אני לא הייתי נשואה לאורי."
"טיפשה. התכוונתי שאומרים על רמי."
"מי אומר?"
"הוא."
"ככה-ככה," התאפקה מירה שלא תפרוץ בצחוק וחשבה לעצמה, מוטב שלא תדעי ולא תקנאי."
"מה יש? מה את כבר מסתירה? זה עשוי מזהב אצלו?"
"טיפשה, איה. באמת שאין מה לקנא בי. אני, בואי נאמר – ממש מרגישה שעליי נופלת האחריות לחיים המשותפים שלנו."
"אל תתני לו לנצל אותך, מירל'ה! הוא יותר מדי משפיע עלייך."
"טיפשה. אני נהניית."
"תבדקי את עצמך. זיון טוב זה עוד לא הכול. את זה אני אומרת לך, מהניסיון."
"טוב. אז אני מתייחסת אליו לפעמים כמו אל איזה ילד קאפריזי וסולחת לשיגעונות שלו. יתלו אותי על כך?"
"רמי לא תלמיד שלך, מַמִינְיוּ, אל תשכחי."
"ללב יש היגיון משלו שאותו אין ההיגיון יודע."
"מגיע לך צל"ש."

*

מירה דיברה עם הוריה. הכינה אותם, גם בקשר להלוואה, כדי שלא תבוא אל רמי בידיים ריקות.
לפעמים, כשהיתה שוכבת עם רמי, מצאה עצמה עושה חישובים של משכנתאות ותשלומי-ריבית. היא לא היתה חזקה בחשבונות הללו. ורמי היה גונח, מזיע ונרדם עליה, נוחר כשור שחוט, חולם אולי על 'סימקה' חדשה.
מה היו ה'קאפריזות' של רמי?
למשל, מעולם לא קבע מראש את הפגישה הבאה. היה יוצא בבוקר, יותר נכון, נשאר לישון בדירה כשמירה יוצאת לעבודתה, ומסתלק מאוחר יותר; אחר-כך אינו מצלצל יום, יומיים, כאילו האדמה בלעה אותו, ואינו עונה לטלפונים. מירה חייגה אליו בלי-הרף ואם תפסה אותו בטלפון, לרוב היה בא. וכשהוא עצמו טילפן, זה היה תמיד ברגע האחרון, וכאילו היא אמורה לחכות לו ולהיות נכונה תמיד לקריאתו.
הוא גר בדירה קטנה, שכורה, ברחוב באזל, מול תחנת מכבי-אש. אך מעודו לא הזמין אותה לעלות אליו, וזאת בטענה שמקום-מגוריו זמני, ולא מסודר, והוא מתבייש שתיראה את התוהו-ובוהו שאצלו, וגם אינו מוכן שתתייגע בסידור הדירה שלו ובניקוייה.

גם אצל הוריה סירב לבקר.
"מזה לא בורחים אף-פעם." אמר "לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן. כל יום גדלים ומתבגרים, כמו שסבתא שלי היתה אומרת."
ועוד משפטים כאלה, של חוכמת-ההתחמקות, וריסי-הדבש שלו מרעיפים עליה הרבה חיבה והבטחות ללא-מילים.

*

יום שישי אחד אחרי-הצהריים שכבה מירה על ספתה, כולה דרוכה לקראת צלצול של רמי בטלפון, וקראה בעיתון. נדפס שם ראיון בעילום-שם עם רווקה אחת שבעיני עצמה היתה בת-שיחה נעימה וידידותית, והעידה על עצמה שאין לה מה להתבייש בהופעה החיצונית שלה, ואם לומר את האמת – "עושה לי טוב באיזשהו מקום שאני יודעת שאנשים חושבים עליי שאני בחורה יפה!"
אולי זה אחד החברים-העיתונאים של איה כתב עליה? אולי זה ראובן ברנע, בשם בדוי? לא. לא מתאים לאיה לספר דברים כאלה:

"על-פי-רוב בשבת בבוקר אני שוכבת לי במיטה, מתעוררת לאט-לאט, נים-ולא-נים, ומשהו מוזר מתחיל לצבוט בי מבפנים. לפעמים אני בוכה קצת. שוכבת לי במיטה ובוכה. זה לא בכי היסטרי. רק דמעות. לפעמים אני חושבת גם על מוות. אני אומרת לעצמי: הנה אני שוכבת לי במיטה. מה היה קורה אילו הייתי ממשיכה את שנת-הלילה לנצח? מה היו מרגישים אנשים שקרובים לי? אני מנסה לתאר לעצמי את הוריי. אני כמעט רואה את פניהם של ידידים, מכרים, עמיתים. יש משהו מתקתק, אולי גם נעים, במחשבה הזאת. משהו חמים כזה.
"אתה מתעקש לקרוא לזה בדידות. טוב, שיהיה בדידות. אני לא יכולה לשים את האצבע על נקודה מסויימת ולומר לך: מכאן זה בחירה ועד כאן זה, נגיד, מציאות כפוייה. זה בערך כמו השאלה על הביצה והתרנגולת. מה קדם למה? אני מעדיפה להיות לבד מפני שלא מצאתי עדיין בן-זוג שארצה לחלק איתו את חיי. בניגוד לנשים אחרות, אינני סבורה שהייעוד שלי הוא לעשות מהר-מהר שניים-שלושה ילדים, ולכבס את גרביו של בעלי. יכול להיות שיום אחד יהיה מאוחר מדי, אבל מה האלטרנטיבה? לבחור במישהו לא-חשוב-מי ולהעביר איכשהו את החיים? לא, תודה! יש לי מה לעשות עם עצמי, יש לי עניין. סיפוק, אתגר וכל מה שאתה רוצה בעבודתי, יש לי עולם ומלואו. בדידות זאת אולי מילה חריפה, ואני בטוחה שתשים אותה בכותרת – אבל יש בה גם הרבה אושר וחירות. אני לא מרגישה שום צורך להכיר אנשים חדשים. יש לי מספיק ידידים. אבל אני בהחלט יכולה להיות נעימה בשיחת-חולין. ונדמה לי שאני בדרך-כלל כזאת. אני רק שונאת לראות בעיניהם את הזיק הזה, ערמומיות שמנונית כזאת בעיניים, כשהם מדברים איתי – וחושבים על משהו אחר. עם כאלה אני מסוגלת להיות מאוד לא נעימה."

ואיזה מבט יש לרמי? לא. זה בהחלט לא משקף אותי. רמי זה לא סתם מישהו לא-חשוב-מי. מצד שני, אולי יש לבחורה הזאת הרבה יותר אומץ מאשר לי? ולמה רמי לא מצלצל, למה? – חייגה את מיספרו. אין תשובה.

"לפעמים אני יושבת בבית-קפה, קוראת עיתון, או סתם ככה בוהה סביבי. אני אוהבת לשבת כך בבית-קפה, אחרי-הצהריים, כששקט ונחמד ושמש בחוץ. רואים שאת לבד, מתחילים להסתכל, לשאול שאלות, להעיר הערות. לפני יומיים או שלושה בא אחד. ישב, הסתכל, שאל מה השעה ואם מותר לו להצטרף לשולחן שלי. אמרתי לו: "מה יש לך להגיד לי." אמר: "את נחמדה." אני אוהבת מאוד את ההגדרה הזאת. אמרתי לו, "תפאדל, שב." היית צריך לראות את הפרצוף שלו, כשהעביר את הקפה שלו לשולחן שלי. חשב, אה, תפסתי מציאה. 'דפיקה' על בטוח. נרכנתי לעברו ואמרתי לו בשקט-בשקט: "תראה, חבוב, אין לי סבלנות אליך, ולא היה עולה אי-פעם בדעתי להחליף איתך מילה. אבל אתה בחרת בזה. אם בחרת – תאכל את זה עד הסוף. אני מרגישה את עצמי נעלבת מן המחשבות שלך, ולרוע-מזלך אני במצב-רוח קרבי ויש לי, ברוך-השם, כושר-ביטוי לא רע. אז תסתכל רגע על עצמך: האם אתה חושב שאני מסוגלת להביט יותר מחמש דקות על פרצוף כמוך? אתה עושה רושם פרימיטיבי מאוד – אז לא מספיק שאתה מקלקל לי את הסביבה בבית-הקפה, אתה עוד רוצה לקלקל אותה במקום אחר?"

סתם שחצנית, וגם קצת שקרנית. זה דווקא כן מתאים לאיה, עם הדברנות הכפייתית שלה. מה נדבקתי לשטויות האלה דווקא כשהספר של עמליה מחכה לי כבר שבועיים בלי שנגעתי בו?

" – רצית לשאול אותי על חיי-המין שלי. ובכן אין לי חיי-מין.
" – את בודדה כבר די הרבה שנים –
" – אין לי חיי-מין כבר די הרבה שנים, אם לזה התכוונת."

לא. אז זה שוב לא איה.

" – זה לא מפריע לך?
" – מפריע? מדוע זה צריך להפריע? בוא ניקח את האלטרנטיבה: לקיים יחסים מקריים. את באה למסיבה, פוגשת מישהו והולכת איתו למיטה. או, לפעמים, אצל חברים, כשאפילו נדמה לי שמנסים לשדך אותי – אני מתפוצצת. אני כמעט מאבדת שליטה על עצמי מרוב כעס, מרוב מחנק שמתחיל להשתלט עליי מבפנים. במקרים כאלה בא לי לצרוח, ולפעמים אני גם לא מצליחה להתאפק. לא. אני לא רואה את עצמי נשכבת עם כל מי שבא אליי, כבר בערב הראשון, רק כדי שלא אפסיד אותו, חס-ושלום.
" – טעמי מוסר?
" – לא. בלי קשר למוסר. למען האמת. לא חשבתי על העניין המוסרי או הבלתי-מוסרי שבדבר. אני גם לא דנה לכף-חובה נשים אחרות שעושות זאת. אני לא.
" – בעצם, למה לא? את בחורה מחושבת מדי? מייקרת את עצמך? אולי את לא שונה מהאחרות – מה שהן רוצות להשיג בדרך אחת, את מנסה בדרך אחרת?
" – אומר לך בפשטות: עד כמה שאני זוכרת – למה אתה צוחק? – מין זה דבר יפה. ביטוי לאהבה בין גבר לאישה. עולם ומלואו. הרמוניה נפלאה. וכל חיי, מבחינה זאת, הם דיס-הרמוניים. אני לבד. אין לי אף אחד. אני לא אוהבת איש. במצב כזה, ללכת למיטה עם מישהו – זו סתם דפיקה. אני פשוט לא צריכה את זה. זה נראה לי מאוס. כגבר אולי קשה לך להבין זאת. אצל גברים זה נראה אחרת. הם מוכרחים לפרוק מטען. אני לא צריכה לפרוק מטען כזה, תודה לאל, פשוט לא זקוקה לזה. להגיד לך משהו? אני תמיד מתפלאה איך נשים אחרות עושות זאת כאילו היתה זו מין חובה כזאת, או איזשהו דבר טכני שיש לעשות וגמרנו.
" – באמת לא עמדת אף פעם בפני פיתוי כזה?
" – לא. מחשבה כזאת לא עברה אי-פעם את סף-ההכרה שלי. לכן אני חושבת שאם יהיה לי אי-פעם בן-זוג, ואני כרגע מסופקת בכך, נראה לי שהיחסים בינינו יהיו הרבה יותר מושלמים. אלה יהיו יחסי-אהבה. יחסים עמוקים. יכול להיות שזה נאיבי או רומנטי, אבל אני חושבת שהמשברים של זוגות רבים נגרמים על רקע זה. יש ביניהם הכול: בית, רכוש, ילדים, חברה ומסגרת יומיומית והמון התחייבויות – חץ מיחסי-אהבה. מדוע אין יחסי-אהבה? מפני שבת-הזוג התרגלה שללכת איתו למיטה זה עניין טכני. כאילו זה היה, תסלח לי, ללכת לבית-שימוש. לפעמים, כשרע לה, היא אולי תופסת את עצמה ורואה עד כמה הכול מזוייף. אבל לכמה נשים יש אומץ לצאת שוב אל המידבר הנורא הזה, כביכול, של הבדידות? אז הן בולעות ושותקות. וכמעט תמיד הילדים הם תירוץ. בכל אחת מאיתנו חבוייה איזו מאזוכיסטית קטנה שרוצה להכאיב לעצמה בלי לקבל אפילו פרס על זה. להיות קדושה-מעונה בשביל איזה בעל טיפש ואטום, וילדים שמנצלים אותה ולבסוף, כשגדלים, זורקים אותה כמו איזו קליפה או נעל בלה מאחוריהם. אז מה? הדבר הזה אולי אינו מודע לכל אישה, אבל אין לי ספק שהוא טבוע היטב בתת-הכרה שלה. לא הייתי רוצה שזה יקרה גם לי. אחר כך זה מתבטא בכל מיני מחלות. הנובעות כולן מחוסר תשומת-לב, ומסתיים כרגיל בגיל-המעבר כשהאישה כבר מטורפת לגמרי, ומתנקמת בכל מי ומה שעשו לה ומצצו את לשדה. כאילו היא מכריזה מלחמה על החיים, שרימו אותה. ומה יוצא מכל המזוכיזם הזה? סתם בזבוז. אפילו לא בדידות אמיתית, מעניינת, שיש בה הגשמה-עצמית. ואל תשכח: חופש. והחופש אינו מתבטא רק בדברים הגדולים שבחיים, אלה שאנחנו מדברים עליהם במילים של בית-מרקחת. אלא אפילו בעניין פעוט, כמו ללכת לסופרמרקט. אני נכנסת, מסתכלת סביבי. רואה יין טוב – קונה. מתחשק לי פטריות – קדימה-הפועל. אני רוצה לנסוע לחוץ-לארץ? אין בעייה. אני רק צריכה להרים טלפון ולתאם את זה עם סדרי-העבודה שלי.
" – תסלחי לי אם אני אציג עכשיו לפנייך את ההמשך כאילו במילים שלך: רוצה דפיקה טובה –
" – אתה יודע מה, אני חושבת שכל השיחה הזאת בינינו היתה לחינם. אתה שבוי בדימויים הגבריים שלך. אני לא מאשימה אותך. אבל אל תכריח אותי לרדת לרמה שלך. אני יושבת מולך ומדברת על עצמי. אני משערת שאלמלא הייתי בודדה, לא הייתי מפטפטת כך על עצמי. החשיפה הזאת היא אולי מסתור מסויים מן הבדידות. אבל נדמה לי שאני גם יודעת לצאת מזה. עוד לא נשארתי חייבת לאיש. זה אולי בגלל הביטחון העצמי שלי. אני למשל יודעת שאני אישה יפה. שאי-אפשר להשמיע הערות על חשבון הופעתי החיצונית. ובוודאי שלא על חשבון הרמה האישית שלי. אין לי מה לחשוש."

אפילו לא ממך, רמי קדומי.

*

וכך נמשך הדבר שישה חודשים.