"שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים". בימוי: מור לושי; תסריט: מור לושי, דניאל סיון, רן טל; צילום: איתי רזיאל, אבנר שחף; מוזיקה: מרקוס אאוסט
מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה צודקת מאין כמותה. ישראל, מדינה קטנטונת, עם גבולות בלתי אפשריים, בגבה לים, עמדה בפני איום תוקפני של שלוש מדינות ערביות המקיפות אותה מכל צד, שכרתו ברית תוקפנית נגדה, במטרה להשמידה, "לזרוק את היהודים לים," בלשון הרהב שלהם. מדינות ערב חצו כל קאזוס-בלי בשבועות שלפני המלחמה – מצרים הפרה את פירוז סיני והזרימה לתוכו את צבאה, גירשה את כוח האו"ם מסיני, חסמה את מיצרי טיראן וכך הטילה מצור על ישראל. במשך שלושה שבועות המשק הישראלי שותק, כל הצבא היה מגויס וישראל עשתה כל מאמץ אפשרי ואף בלתי אפשרי, בהובלת ראש הממשלה לוי אשכול, שר החוץ אבא אבן וראש המוסד מאיר עמית, כדי למנוע את המלחמה בדרכים דיפלומטיות. לשווא. לא היה אפשר למנוע את התוקפנות הערבית. אפילו אחרי פרוץ הקרבות, עשתה ישראל ניסיונות נואשים לשכנע את חוסיין מלך ירדן לא להצטרף למלחמה, אך באקסטזה של השמדת ישראל הוא דחה את ההפצרות ותקף את ישראל.
ישראל יצאה למתקפת נגד מקדימה, ונחלה את אחד הניצחונות הגדולים בהיסטוריה של המלחמות. בתוך שישה ימים היכתה מכה קשה את שלושת צבאות ערב שעמדו מולה, הסירה את עניבת החנק מעל צווארה, הרחיבה את גבולה ולראשונה התייצבה בגבולות בני הגנה. ישראל חזרה לחבלי מולדת שהיו בשבי האויב 19 שנים ובראשם העיר העתיקה בירושלים, שיחררה את תושבי צפון הארץ מן הסיוט הסורי, שמירר את חייהם ממרומי הגולן.
היה זה ניצחון הצדק – שילוב מושלם של צדק מוחלט עם ניצחון מוחץ.

מלחמה היא דבר נורא. גם הצודקת שבמלחמות וגם הגדול בניצחונות, טומנים בחובם מוות, שכול ויתמות. כל מי שלחם וחש את אימת המוות, ראה את טובי חבריו נופלים לצדו, שמע את זעקות הפצועים ואת דמם השפוך, הריח את ריח הגופות, ראה את המוות שנזרע גם בקרב האוייב – אינו יכול שלא לחזור מצולק. כתב יוסי גמזו – "ילדי איננו ילד עוד / ידיו נגעו בפלד / בימים של אש."
גם לוחמי מלחמת ששת הימים, המנצחים הגדולים במלחמה הצודקת כל כך, לא יכלו שלא לחזור מצולקים ופגועים מן המלחמה הקשה, בה איבדנו 780 חיילים, בחברה שמנתה שני מיליון איש בלבד (בפרופורציות לימינו מדובר בלמעלה מ-3,000 הרוגים). לצד גאוות הניצחון, התחושה הכבירה של ניצחון הצדק, ההבנה המלאה שהיתה זו מלחמת הקיום של ישראל, מלחמה על עצם החיים של הוריהם, של נשותיהם וילדיהם – הם חוו את הנוראה בחוויות אנוש, חוויית המלחמה.
היטיב לבטא זאת מאיר אריאל, ששירת בחטיבת הצנחנים ששיחררה את ירושלים, בשירו "ירושלים של ברזל". הצנחנים שיחררו את העיר העתיקה, כששירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", אותו שיר קינה על העיר המחולקת שבליבה חומה, על שפתותיהם. מאיר אריאל חש צורך להשלים את השיר הזה בגרסת הלוחם, גרסת הלוחמים. השיר מבטא את גאוות הניצחון ואת הביטחון בצדקת הדרך: "לחומותיך קראנו דרור," "באנו להרחיב גבולייך ולמגר אויב," "סוף סוף הונף הדגל מעל בית הנכות," "צלף – נדם צריחו," "עכשיו אפשר לים המלח בדרך יריחו," "עכשיו אפשר להר הבית וכותל מערב."
ואף על פי כן, "כמעט כולך זהב". כמעט. משהו בזהב הועם. כאב השכול, הצער על החברים הרבים שנפלו בקרב. "הגדוד פרץ קדימה, דם ועשן כולו, ובאו אימא תחת אימא בקהל השכולות."
האמונה בצדקת הדרך, הסיפוק שבהצלת האומה, גאוות הניצחון והשמחה על הניצחון – אינם מקהים את הכאב החד על האובדן. אך הכאב והצער אינם מקהים את האמונה, הסיפוק והגאווה. האדם הוא מכונה מורכבת, היכולה להכיל את הרגשות הסותרים הללו.

לאחר המלחמה, קיבל הרמטכ"ל יצחק רבין תואר דוקטור לשם כבוד מן האוניברסיטה העברית, בטקס שנערך על הר הצופים המשוחרר. וכך הוא אמר, בין השאר, בדבריו:
"היום באה האוניברסיטה העברית ומעניקה לנו תואר של כבוד כאות הכרה ביתרונו הרוחני והמוסרי של צה"ל דווקא בלחימה עצמה, שהרי הגענו למעמד זה כתוצאה מהמערכה הכבדה, שאף כי נכפתה עלינו, יצאנו ממנה בניצחון שהפך כבר היום לפלא.
"המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות. אך דווקא במלחמה זו, שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצדם של גילויים אנושיים של אחווה ורעות ואפילו שאר רוח.
"...צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן, נתקלים אנו יותר ויותר בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים עצמם. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מקב של עצב ותדהמה נמסכים בחגיגתם, ויש אפילו שאינם חוגגים כלל. הלוחמים בקווים הקדמיים ראו במו עיניהם לא רק את תפארת הניצחון, אלא גם את מחירו – חבריהם נפלו לידם, מתבוססים בדמם. ויודע אני שהמחיר הנורא ששילם האוייב נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם. ייתכן שהעם היהודי לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכיבוש והמנצח. לכן מתקבל הדבר ברגשות מעורבים.
"...גילויים אלה ראשיתם ברוח וסופם ברוח. התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם – להבטיח קיום האומה במולדתה. לקיים, ואפילו יהיה זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו בשלום ובשלווה, כעם חופשי ועצמאי.
"צבא זה, שעמדה לי הזכות לעמוד בראשו במלחמה הזאת, מהעם בא ואל העם חוזר. עם המתעלה בשעת דוחק והיכול לכל אוייב בזכות רמתו המוסרית, הרוחנית והנפשית העומדת לו בשעת מבחן."
יצחק רבין היה איש של אמת וניכרים דברי אמת. אכן, רמה מוסרית גבוהה איפיינה את צה"ל ולוחמיו והייתה מרכיב בניצחון הגדול.
אבל אין זו התמונה המלאה. גם כאן התמונה מורכבת. היו במלחמה גם מקרים מכוערים של פשעי מלחמה, ובהם רצח שבויים ואזרחים חסרי ישע, גם אחרי שוך הקרבות. ואותם פשעים הושתקו וטואטאו.
אין בצדקת המלחמה ובגאווה על הניצחון כדי להצדיק כהוא זה את הפשעים הללו ולא את ההשתקה. אולם אין בפשעים הללו כדי לסדוק את צדקת המלחמה, מלחמת הקיום, ואת גאוות הניצחון.
יש אנשים שאינם מסוגלים להכיל את הסתירה. יש מי שההכרה שנעשו פשעים כאלה גורמת להם לאבד את האמונה בצדקת המלחמה כולה. יש מי שבעיניהם צדקת המלחמה מקדשת את כל האמצעים ומכשירה את שרץ פשעי המלחמה. שתי זוויות המבט הללו רדודות, פשטניות ובעיקר – בלתי מוסריות.

גם היום, כמעט יובל שנים אחרי המלחמה, ראוי לקיים דיון ציבורי על המקרים הנפסדים של רצח שבויים ואזרחים. אולם אין מקום לדיון כזה, אם הוא מנותק מן התמונה הכללית של ההכרח במלחמה ושל צדקת המלחמה. ללא אותה פרספקטיבה, זהו דיון מעוּות, המְעָוות את התמונה.
רק מתוך הפרספקטיבה הזאת, יש משמעות בעיסוק בגילויים המכוערים והקשים, העולים בסרטה של מור לושי, "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים." הסרט, הערוך ועשוי היטב, מבוסס על קטעים מסלילי ההקלטות של מפגשי שיח עם חברי קיבוצים שחזרו מן המילואים, בשלושת השבועות שלאחר המלחמה. קבוצת צעירים בראשותו של פצי [אברהם] שפירא מקיבוץ יזרעאל, יזמה מפגשי שיח לוחמים במיספר קיבוצים, תיעדה אותם והוציאה אותם בספר, שהיה רב מכר ותורגם לשפות רבות. בספר מביעים הלוחמים את תחושות הדואליות שלהם, כפי שהיטיב לתאר רבין בנאומו.
מסתבר שהצנזורה הצבאית פסלה 70% מחומר הגלם של הספר. בסרטה רב העוצמה, השמיעה מור 87 דקות מתוך 280 שעות ההקלטה, באופן המציג תמונה מעיקה ביותר. הלוחמים שדבריהם הושמעו ועודם איתנו, צולמו מאזינים בדומייה להקלטותיהם. הסרט מכה בקרביים של הצופה.
בין השאר, מתוארים בסרט פשעי המלחמה אותם הזכרתי. חשוב לציין שמדובר בתיאורים שלא נבדקו ולא נחקרו, ואיני יודע אם חקירה משפטית או היסטורית הייתה מאוששת אותם. אולם ניכר שהלוחמים מתארים בכנות ובאמינות את חוויותיהם האותנטיות.
איננו יכולים להשתמט מדיון ציבורי על אותם תיאורים, ובלבד שנעשה זאת מתוך פרספקטיבה רחבה של תמונת המלחמה. גם היום, אחרי שנים רבות כל כך, ראוי לגנות ולהוקיע את המעשים הנפשעים.
אולם מטרתה של מור לושי חורגת הרבה מעבר לדיון המוסרי הזה. "המטרה שלי בסרט היא להראות מה עשו לנו חמישים שנות כיבוש," היא אמרה בשיחה לאחר הקרנת הסרט בסמינר גבעת חביבה.
מה עשו לנו? אני יכול לקבוע בוודאות, שאותם מעשים שקרו בששת הימים ושסופר עליהם בסרט, בשום אופן אינם יכולים לקרות בצה"ל של היום. אף לא מקצתם. וכל מקרה כזה, היה נחקר ומבצעיו היו נענשים בחומרת הדין.
מה נשתנה מאז? צה"ל היום מוסרי הרבה יותר מכפי שהיה אז. הדמוקרטיה הישראלית הרבה יותר פתוחה וחסונה מכפי שהיתה אז. כן, זאת התמונה האמתית של מיתוס "הכיבוש משחית".
בשיחה שלאחר ההקרנה, הביעה מור תקווה שהעיסוק בסרט לא יתמקד בסוגיית טוהר הנשק ומוסר הלחימה, אלא בסוגיית הלגיטימיות של הכיבוש. זה סרט שנוצר במגמה פוליטית מובהקת ליצור דה-לגיטימציה לדרכה של ישראל מאז מלחמת ששת הימים, וסיפורי האימה על פשעי המלחמה לא נועדו לעורר שיח מוסרי וערכי על מוסר לחימה וטוהר הנשק, אלא להיות קרדום לחפור בו למטרה פוליטית של קעקוע האמונה בצדקת הדרך.
מור העלתה על נס את דברי הנבואה, כלשונה, של אבישי גרוסמן מעין שמר, שאמר שהמלחמה לא פתרה דבר ובעקבותיה תבוא מלחמה אחרת, קשה הרבה יותר. ואכן, כך קרה, כזכור, כעבור שש שנים. ומכאן, לכאורה, שמלחמת יום הכיפורים פרצה "בגלל הכיבוש". אך למה פרצה מלחמת ששת הימים, לפני "הכיבוש", בגבולות החנק הקודמים? ומה היה קורה אילו ישראל הופתעה והותקפה בידי צבאות ערב, כפי שהופתעה במלחמת יום הכיפורים, אך בגבולות 4 ביוני 67'? הרי הצבא הסורי היה רומס תחת שרשראותיו את קריית שמונה, צפת וטבריה והצבא הירדני היה כובש את גוש דן ושועט לעבר הים.
בסרט, מביעים מרבית הדוברים אובדן דרך, אובדן האמונה בצדקת הדרך, הרהורי כפירה בעצם המהות הציונית.
אחד הדוברים אמר שהבעיה המוסרית אינה רק במלחמה עצמה, אלא בעצם ההוויה של חיים בצל המלחמות, ואולי הפתרון הוא לחיות בקנדה.
דובר אחר אמר שיצאנו למלחמה כדוד וגמרנו אותה כגוליית. למה הדבר דומה – לכך שדוד, לאחר שהרג את גוליית, ילקה את עצמו על ניצחונו, כיוון שעכשיו הוא גוליית. עובדה, הוא ניצח. "סליחה שניצחנו," הגדיר זאת אפרים קישון באותם ימים. איזו גלותיות יש בתפיסה הרואה בניצחון ביטוי לחוסר מוסר; המעדיפה את היותנו חלשים ומאוימים, ובלבד שלא נהיה חלילה חזקים ומנצחים.
איזו גלותיות יש בתפיסה הבזה לקשר בין עם לאדמתו, למולדתו. משהו מן התפיסה הגלותית של יהודים תלושים מן הארץ ומן הארציות, מרחפים כמו בציוריו של שגאל, באה לידי ביטוי חזק מאוד בדבריהם של אחדים מן הדוברים, שהביעו מיאוס ובוז לרגשות האיחוד המחודש עם חבלי ארץ ישראל. איני מדבר על נכונות לסגת משטחי ארץ ישראל למען השלום, מסיבות דמוגרפיות או משיקולים מדיניים. אני מתייחס לביטויים קשים של מיאוס וניכור לעצם הרעיון של זיקתנו לאותם חבלי מולדת.
עמוס עוז* אומר בסרט שהוא מוכן להקריב את חייו וחיי חבריו כדי להבטיח את הקיום, אבל הכותל המערבי אינו שווה ציפורן של חייל אחד והוא היה מוכן לפוצץ את הכותל אילו היה בכך כדי להציל את חייו של חייל אחד. משיב לו אחד המשתתפים, אם זיהיתי נכון, היה זה נחמן רז מגבע, שבדבריו הוא שומט את עצם צדקת קיומנו כאן, בארץ ישראל.
כל האמירות הללו גרמו לי למועקה קשה. היו אלו ביטויים קשים של אובדן דרך.
המשורר משה טבנקין, חבר קיבוץ עין חרוד, התייחס באותם ימים לאותו אובדן דרך בשירו הנוקב "ביום מסה":

בבגוד באדם דרכו –
מארבע רוחות העולם
רגליו יוליכוהו שולל –
אל מחוז אין בו חפץ

מערה יער – אטום.
שחללו – בלוי
שעיגולו – חתום.
שעפרו – קלוי.

שאין בו אבן על אבן
שאין בו ענף לקושש.
שאין בו פחמי כירים.
אין בו לחם.
אין אש
אין מים.

שבו יש
מלוא חופנים
רק אפר.

והמשורר נתן אלתרמן כתב כעבור שלוש שנים את שירו האחרון, בו הזהיר מפני השטן שכמעט נואש מהיכולת לגבור על ישראל, על "הנצור הזה", עד שבמוחו הבריקה המזימה – הדרך היחידה שבה ניתן להכניע אותנו. "אקהה את מוחו, ושכח שעמו הצדק."
כל כך מהר, רק שבועיים לאחר מלחמת המגן והישע, וכבר הם שכחו. שכחו שאיתנו הצדק. ואחרי 48 שנים יצא הסרט הזה, סרט חזק וקשה, כדי להמשיך במזימה.

אחד הדוברים בסרט, סיפר איך לאורך כל המלחמה, כלל לא חשב במונחים של אהבת מולדת וכל אותם ערכים עליהם התחנך.

לא נכנסו לסרט דבריו של לוחם אחר, המופיעים בספר:
"לא נתתי דין וחשבון, אבל אלה הדברים שהובילו אותי לנצח אותו קרב. הייתי מוכן לכך בשם כל הדברים שאני הולך אליהם. והיה עוד משהו שהפתיע אותי במידה מרובה. אני עד המלחמה חשבתי תמיד, או היתה לי מין הרגשה כזאת, שכל הדיבורים על אהבת-מולדת – כל זה נראה לי פראזות. במלחמה הרגשתי שאלה הם, הדיבורים, אלה הם הדברים שמחזיקים אותך במלחמה. זה שיש מאחוריך בית, זה שיש לך חברים, שרוצים לחיות, שאתה בעצמך רוצה לחיות במדינה הזאת, שהשדות יקרים לך ושהחיים של כל אחד שאתה מכיר וכל יהודי שחי במדינה הזאת יקרים לך... ופתאום הרגשתי על עצמי שֶׁאֵלֶה דברים שיש בהם ממש... ובאמת, בימים הראשונים שחזרתי מהמלחמה, על זה כל הזמן דיברתי... על זה שגיליתי בעצמי שפתאום כל הדברים האלה, שפעם חשבתי אותם לפראזות – 'טוב למות בעד ארצנו' ו'אהבת-מולדת', גיליתי שאלה דברים שקיימים. אני חושב שהמלחמה היא באמת הצורה הקיצונית ביותר שמביאה את האדם לגילוים כאלה."
את הטקסט הזה קראנו השנה בטקס יום הזיכרון באורטל.

* אהוד: אני חוזר ואומר כי מזל שעמוס עוז לא אמר שהשמש לא תזרח מחר, שאז היינו כולנו יושבים באפלה. יש אצלנו אנשים, בעיקר נשים דעתניות – שמקורות השכלתן אינם מגיעים מעבר לציטוטים מדברי עמוס עוז.
מה היינו עושות בלעדיו?

2. צרור הערות 8.7.15

* יוזמה מדינית – מזכיר הממשלה לשעבר צבי האוזר, פירסם מאמר ב"הארץ", בו קרא לנצל את הסיטואציה של התפרקות סוריה ורצונה של ארה"ב לפצות את ישראל על הסכם הגרעין עם איראן, ביוזמה להכרה אמריקאית בריבונות ישראל על הגולן.
אני יכול לכתוב מאמר המסביר בק"ן טעמים מדוע הרעיון הזה אינו ריאלי. זה יהיה קל יותר מניסיון להוכיח שהוא ריאלי. ככה זה כאשר דנים ברעיונות מחוץ לקופסה.
עצם הרעיון שיוזמה מדינית – אין פירושה בהכרח נסיגה וויתורים ישראליים, היא מחוץ לקופסה. אקטיביזם מדיני יכול וראוי להיות בכיוון של קידום האינטרסים הישראליים.
אמנם, ישראל חיה ויכולה לחיות גם הלאה ללא הכרה אמריקאית ובינלאומית בריבונותה על הגולן. הרי ארה"ב והעולם טרם הכירו גם בריבונות ישראל על ירושלים – גם על מערב ירושלים, ובוודאי לא בהיותה של ירושלים בירת ישראל. עם זאת, עלינו לחפש כל סדק לקדם את מעמדה הבינלאומי המדיני של ישראל. התפוררותה של סוריה וההסכם עם איראן (שכנראה שלא נוכל למנוע אותו, למרבה הצער, והלוואי ואתבדה) היא בהחלט סדק כזה. יוזמה מהסוג שמציע האוזר, היא כיוון נכון וראוי. יתכן שהסיכוי להצלחתו אינו גבוה. יתכן שיוזמה כזו תניב הישג קטן יותר. אך רעידת אדמה כמו התפוררותה של סוריה, אינה יכולה לעבור לצדנו, בלי שנפיק ממנה יתרונות מדיניים וביטחוניים לישראל. זוהי שעת כושר.

* הגדר הטובה – הקמת גדר המערכת על גבול מצרים, היתה אחת ההחלטות החשובות ביותר לביטחון ישראל בשנים האחרונות. תחילה היא בלמה את ההסתננות-רבתי לישראל, אך היום היא החיץ בינינו לבין שכנתנו מדרום – דאעש, שהיא השלטון האמתי בסיני.
החלטת הממשלה על בניית גדר בגבולה עם ירדן, היא המשכה הטבעי והנכון של אותה החלטה, ונכון יהיה להמשיך אותה לכל אורך הגבול עם שכנתנו ממזרח. גם שם, המטרה הראשונית היא מניעת הסתננות, אך אין זה מן הנמנע שדאעש תשתלט גם על ירדן, שאף היא, כמו סוריה ועיראק, ישות לאומית פיקטיבית.
לנוכח המהפכה רבתי במזרח התיכון, יש עוד ספק שגבולה של ישראל חייב להיות הירדן, ובלשונו של יצחק רבין – בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה? כל הסדר עם הפלשתינאים, חייב להתבסס בראש ובראשונה על העיקרון הזה. ולמי שתמה כיצד אבו מאזן עדין שולט בשטחי רש"פ ולא דאעש, הסיבה לכך היא כידוני ישראל.

* לפטר רטרואקטיבית את בן גוריון – בכל שנותיו כראש הממשלה כיהן דוד בן גוריון גם כשר הביטחון. הוא בנה את צה"ל, את מערכת הביטחון, את התעשיות הביטחוניות, את הכור הגרעיני והוביל את צה"ל לניצחונות במלחמת העצמאות ובמלחמת סיני. משה שרת, ראש הממשלה השני, שימש במקביל לתפקידו גם כשר החוץ. לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, כיהן במקביל כשר הביטחון, יצר את מערכת הקשרים הביטחונית עם ארה"ב והכין את צה"ל לגדול ניצחונותיו, במלחמת ששת הימים (אף שאת הקופון גזר משה דיין, שקטף את פירות עבודתו של אשכול, לאחר שמונה תחתיו בהפיכת חצר פופוליסטית ערב המלחמה).
במשך שנה ורבע מן הקדנציה שלו כראש הממשלה, כיהן בגין גם כשר הביטחון, ובתקופה זו צה"ל הפציץ את הכור העיראקי, והביא לאחד ההישגים האסטרטגיים החשובים בתולדות מדינת ישראל. יצחק שמיר כיהן גם כשר החוץ בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה. יצחק רבין כיהן גם כשר הביטחון בקדנציה השניה שלו כראש הממשלה. שמעון פרס כיהן גם כשר הביטחון בקדנציה השנייה שלו כראש הממשלה ואהוד ברק כיהן במקביל כראש הממשלה וכשר הביטחון.
כדאי לזכור זאת, בדיון הציבורי על האיתות של בג"צ, שבכוונתו לאסור על ראש הממשלה למלא תפקידי שר.
עם הקמת הממשלה יצאתי נגד כל אחת ממשרות השר של נתניהו במקביל לראשות הממשלה וזו דעתי גם היום. אני מתנגד לכהונתו כשר החוץ ופיזור המשרד לחלוקת נתחים קטנים כפיצוי לשרים לא מרוצים. אני מתנגד לכהונתו כשר התקשורת, שנועדה להדק שליטה שלטונית בתקשורת, ואני רואה בכך סכנה של פגיעה בחופש העיתונות. אני מתנגד לנורמה של סירוב יהדות התורה לקחת אחריות לאומית כשרים בממשלה, ואת הפיקציה של סגן שר במעמד של שר וראש הממשלה המכהן כשר פיקטיבי וחותמת גומי להחלטות סגן השר. אלה נושאים הראויים לביקורת ציבורית, פוליטית, תקשורתית ושל מבקר המדינה. אלה אינם נושאים משפטיים ואין זה תפקידו של בית המשפט העליון להתערב בכך.
ואם שופטי בית המשפט סבורים שכפל התפקידים הזה אינו חוקי, שיואילו נא לפטר רטרואקטיבית את בן גוריון.

* מחלישים את הכנסת – ובאשר לעותרים – סיעת "יש עתיד". על האופוזיציה, כל אופוזיציה, מוטלת משימה חשובה, להיות המגנה הגדולה על כוחה ועוצמתה של הכנסת, מול הממשלה. כאשר הם בוחרים לפעול במגרש המשפטי, בנושאים פוליטיים מובהקים, הם מתנקשים בריבונותה, בסמכותה ובעוצמתה של הכנסת, פוגעים בהפרדת הרשויות ומחלישים את הדמוקרטיה.

* הערכה לעם היווני – תוצאות משאל העם ביוון הפתיעו אותי, בוודאי בפער הגדול בין המצביעים "לא" למצביעי ה"כן".
המצביעים היוונים ידעו היטב שמשמעות הצבעתם היא העמקת המשבר הכלכלי בארצם ופגיעה אישית בכיסם, אך הם העדיפו את הכבוד הלאומי ואת העצמאות המדינית ומוכנים לשלם את מחירם.
על כך הם ראויים למלוא ההערכה.
אף שהיו מרכיבים בעייתיים למדי במשאל העם, כפי שכתבתי לפני ימים אחדים, היה זה צעד חכם מצד ציפראס, שיאפשר לו להתייצב בפני מנהיגי האיחוד האירופי עם גיבוי רבתי של עמו.
יש לקוות שמנהיגי אירופה לא יפנו עורף לעם היווני, יכבדו את הכרעתו הדמוקרטית ויתפשרו עם יוון על הסדר הוגן יותר.

* המנצח – "הרב" פינטו ניצח. מי יעז להתעסק עכשיו עם האימפריה שלו?

* "הרב" והניצב: תזכורת – "הרב" פינטו יהיה עד מדינה נגד ניצב ארביב, במסגרת עסקת טיעון. עסקאות טיעון, עדי מדינה וכו', הם עניין בעייתי מאוד, הפוגע בצדק ובאמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק. אולם לעיתים, זהו רע הכרחי. לעיתים, אין מנוס מעסקה או מעד מדינה, כדי להרשיע את האשם העיקרי. לעתים, האינטרס הציבורי מחייב מעמד של עד מדינה לעבריין מסוים, כדי להרשיע בכיר שסרח, שבעצם תפקידו, בכירותו, מעמדו וכוחו – העבירה שעבר פוגעת בציבור, במדינה, באמון האזרחים במדינה. לכן, למשל, נכון לתת מעמד של עד מדינה לאיש עסקים מפוקפק, כדי להרשיע ראש ממשלה, אם הוא קיבל ממנו שוחד.
אין ספק שיש הצדקה לעסקה מן הסוג הזה, אם היא עלולה להוכיח שניצב במשטרה, האיש העומד בראש היחידה החוקרת שחיתויות, הוא עצמו אדם מושחת שקיבל שוחד. אולם אין לכך הצדקה כאשר מדובר בפינטו, שאינו אזרח מן השורה, אינו דג רקק – הוא אחד האנשים החזקים והעשירים בישראל. בכלל, כאשר מדובר ברב שאנשים רבים הולכים אחריו, מאמינים בו, פועלים על פי הנחיותיו – אם הוא עבריין ואדם מושחת, יש אינטרס ציבורי מובהק בהרשעתו. לא כל שכן, כאשר מדובר במי שהאנשים החזקים בישראל, טייקונים, אנשי תקשורת וקציני משטרה משחרים לפתחו, כמו פינטו הנ"ל.
כוחו להשחית של פינטו ועוצמת שלוחות הרשע שלו, שברו קצין חזק וישר כתנ"צ ברכה הי"ד.
ברכה ראוי להערכה אדירה, על האומץ שלו להתעשת ולהפליל את "הרב" שאותו העריץ, כאשר נחשף לשחיתותו. עם זאת, יש לקוות שקצינים ובכירים ילמדו את לקח ההסתופפות בחצרות "צדיקים" שרלטנים ומפוקפקים.

* "רב" – כיהודי מסורתי, שיש בעיניו משמעות רבה לתואר רב – איני מסוגל להצמיד את התואר "רב" לטיפוסים כמו פינטו הנ"ל.

[אהוד: אני חדלתי להצמיד את התואר נשיא למשה קצב, זאת גם במכתב העיתי, משעה שסירב לפגוש רבנים, קוסרבטיבים או רפורמים – במשכנו, וזה היה עוד לפני שהתגלה שהוא דחף בלשכתו את הזין שלו לתחת של מזכירתו. ואילו את הרוצח של רבין אינני מזכיר בשום מקום בשמו אלא רק בכינוי "החרא הקטן"].

* המחיר – והרי התחזית: אריה דרעי יתמוך במתווה הגז. אבל זה יעלה לחברה הישראלית ביוקר, בכניעה לגחמותיו החרדיות האנטי ציוניות בנושאים כמו הגיור, בניגוד לאינטרס הלאומי של ישראל והעם היהודי.

* החזון – קובי ניב, מהבולטים בחלון הראווה של דבוקת שוקן, הסביר ללא כחל ושרק את עמדת החבורה בנושא ההסכם בין ארה"ב לאיראן: "כל ישראלי שוחר חיים צריך לרצות דווקא שתהיה לאיראן פצצת אטום. כי אם תהיה לה פצצת אטום, ייווצר בינינו לבינה מאזן אימה – כמו זה שמנע בעבר מלחמה בין ברית המועצות לארצות הברית – וימנע מישראל, הרואה בכל דוגית פצצת אטום משייטת, להשתולל ולהרוס את החיים לסביבתה ולעצמה."

* נחמן רז ז"ל – בקבוצת גבע הלך לעולמו בגיל 91 המחנך ואיש הציבור נחמן רז, מעמודי התווך של קיבוצו ושל התנועה הקיבוצית. כל חייו עסק נחמן בחינוך – הדרכת נוער, הדרכת עולים, הוראה, ניהול בית ספר, מזכיר הנוער העובד והלומד. מן החינוך יצא לתפקידיו הציבוריים ואל החינוך חזר מהם, וגם בתפקידיו הציבוריים, כמזכיר קיבוצו, מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים וחבר כנסת, היה בראש ובראשונה איש חינוך. בכנסת הוא כיהן כיו"ר ועדת החינוך.
נחמן היה חבר קיבוץ בכל רמ"ח ושס"ה, וכל חייו האמין בערכי הציונות, ההתיישבות והקיבוץ, נאמן לרוח האקטיביזם הציוני שאפיין את התנועה הקיבוצית. כך, בעת המאבק על הגולן (כשכבר לא היה ח"כ) הוא תמך בנו ובמאבקנו (הוא היה מעורב מאוד בליווי קיבוץ כפר חרוב בגולן, שקבוצת גבע היתה הקיבוץ המלווה שלו).
בסרט "שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים", הוא נשמע בוויכוח עם עמוס עוז. עמוס עוז דיבר נגד גילויי הקשר והזיקה לחלקי ארץ ישראל ששוחררו (אני מוכן לפוצץ את הכותל המערבי אם הדבר יחזיר לחיים חייל אחד... הכותל המערבי לא שווה ציפורן של אף חייל... אני מוכן להקריב את חיי כדי להגן על החיים, אך לא למען אדמה) ונחמן השיב לו, שבעצם דבריו שומטים את עצם זכות הקיום שלנו בארץ ישראל.
הנה ציטוט מתוך דבריו של נחמן רז ב"שיח לוחמים", ימים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים, על המסקנה המרכזית עמה חזר מן המלחמה: "לצדק בלי כוח אין שום תוקף. וכל מי שרוצה שהצדק שלו לא יהיה דבר מופשט, אלא שיוכל לחיות על פיו, צריך להיות חזק. זה החוק האכזרי של תקופתנו. אני יכול רק להצטער על זה, אבל אני לא מוכן להתהלך עם מצפון לא נקי. אם אני מוכרח לממש את הצדק שלי גם בכוח, זה משום שאין לי ברירה אחרת."

* ביד הלשון: מה למעלה, מה למטה – לקראת כ"א בתמוז, יום השנה ה-81 למותו של ביאליק, אעסוק בשיר הילדים שלו "נדנדה".
איזה ילד אינו מכיר את המילים "נד נד, נד נד, רד עלה, עלה ורד. מלמעלה עד למטה רק אני אני ואתה..."
אך זהו שיבוש. מילות השיר אינן "מלמעלה עד למטה", אלא "מה למעלה מה למטה", שזה שיבוש מהותי ביותר של משמעות השיר.
מילות השיר המלאות:

נַדְנֵדָה

נַד, נֵד, נַד, נֵד
רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!
מַה לְמַעְלָה?
מַה לְמָטָּה? –
רַק אֲנִי,
אֲנִי וָאָתָּה;
שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים
בַּמֹּאזְנָיִם
בֵּין הָאָרֶץ
לַשָּׁמַיִם.

דרך שיר הילדים התמים, ביאליק מעביר מסר תיאולוגי נועז וחתרני.
במשנה, מסכת חגיגה, נאמר: "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם; מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור." ובמילים אחרות – אל תחקור במופלא ממך. קבל כנתון את הטקסט שלמדת, ואל תנסה לחקור ולבחון אותו.
ביאליק תלוי בין הארץ והשמיים, כמו הילד על הנדנדה; בין היהדות השמיימית של עולם הישיבות אותו עזב, לבין היהדות הארצית של הכאת השורשים הציונית באדמת א"י. הוא כבר לא שם ועוד לא כאן ולא ברור שירצה לבחור בחירה דיכוטומית בין שני העולמות. וכאשר הוא מיטלטל בין שמיים וארץ, הוא בוחר להסתכל דווקא באותם הדברים מהם המשנה מזהירה אותו: מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא מדבר אל אלוהיו בגוף שני, כמקובל גם בתפילה, אך כשווה אל שווה – שנינו תלויים במאזנים בין הארץ לשמיים, רק אני ואתה. ובעמדת הכוח הזאת הוא מרשה לעצמו למרוד באיסור ובקללה, ולחקור דווקא במופלא ממנו.
את החלון לאפשרות הפרשנית הזאת פתח בפניי ארי אלון, לפני קרוב לשלושים שנה, בספרו "עלמא די".