זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
[רומאן תל-אביבי נשכח מלפני 36 שנים שאינו נזכר כלל
בתולדות הספרות העברית]

פרק 5

וכך נמשך הדבר שישה חודשים. מירה רוקמת תוכניות ורמי לפעמים בא ולפעמים אינו בא. ומשתדל כאילו להישאר חופשי ובעל זכויות עליה בעת ובעונה אחת. וכשהוא שומע אותה מדברת על העתיד, יש תשובה אחת בפיו, נִרְאה, נראה.
ובחודש השביעי נעלם רמי לשבועיים ואחר-כך בא במפתיע בליל שישי. זה היה ערב חמסיני של סוף הסתיו והיא ישבה לבד בדירה ובדקה חיבורים.

"הבגרות היא תקופה של רגיעה. תקופה בה אדם מתיישב במקומו, מוצא את דרכיו לעתיד ונרגע. האידאלים והלהט של הנעורים מתקהים ומתעממים. הרצון לתקן עולם ומלואו נחלש. השלווה הנפשית מתחילה להתבסס."

"אני מאמינה שמאושרים הם אלה שמצאו את שביל-הזהב בין האדיקות המוחלטת והעיוורת חסרת-הפשרות לבין החילוניות המוחלטת וחסרת-הערכים. אנו פזורי-עולם, באנו מכל האומות, זקוקים למשהו שיאחד אותנו, משהו עליון שכולנו נאמין בו, נפנה אליו בעת קשה ונאמין, כי בוא תבוא עזרה, משענת לכל נזקק, ומדריך עליון וגבוה, נעלם וטמיר, שמיראתנו אותו ניטיב דרכינו להיות יהודים מסורתיים, לצעוד עם העולם ועם זאת לשמור על יהדותנו. אותה משפחה, שתשב בבגדי-שבת חגיגיים, כולם רחוצים ומחייכים לאחר יום עמל מפרך, אותה משפחה, שתתמסר לזמן קצר אך ורק לעצמה ותשכח למשך זמן זה את בעיות הפרנסה והמלחמה – משפחה זו תהיה מאושרת כמו אחינו היהודים באמריקה ובמאה-שערים."

החיבורים נמאסו עליה והיא השמיעה לעצמה את הרקוויאם של פוּרֶה וקראה באחד ממוספי יום שישי על פסיכואנאליטיקאית וינאית קשישה, הלנה דויטש שמה, מתלמידותיו של פרויד, האומרת כי שלושת הקווים העיקריים של הנשיות הם נרקיסיזם, פאסיביות ומזוכיזם; הנערה הצעירה מתחילה שואפת אל הסבילות-הנשית לאחר שהיא מגלה כי הדגדגן אינו מספיק לה כדי לשחררה מגירוי-מיני רב, אזיי היא מעתיקה את העונג המיני שלה על האבר הסביל, הקולט – הפות. וכך מתעורר בה המאזוכיזם הנשיי, התשוקה להיות נכבשת, להיבעל, וכדי להתגבר על תשוקותיה המיניות האלה, שמסכנות את עצמאותה ואת ה'אגו' שלה מהיותן מאזוכיסטיות באופיין – היא מתחילה לטפח בה את פולחן אהבה-העצמית, הנרקיסית – והנה צילצלו בדלת. רמי. מהלך כהרגלו בסנדלי-העץ על עקב גבוה, וסיפר שנקרא לפתע למילואים.
"יכולת להודיע!" אמרה מירה בקול רשמי.
"לא יכולתי."
"מה זה לא יכולת? כולם יכולים ואתה לא?"
"לא. לא יכולתי. ובכלל, טוב שכך קרה מפני שממילא אנחנו צריכים לחדול להיפגש. אין לזה עתיד."
מירה היתה נדהמת. היא התעקשה שלא לקרוא את האותות והמופתים החותכים בדבר הססנותו והתחמקויותיו. מראשית היכרותם הגיעה להכרה שהיא מבוגרת בנפשה מרמי וכי עליה עתידה ליפול האחריות לחייהם המשותפים ועל כן התייחסה אליו במחשבותיה כילד קאפריזי שצריך לסלוח למשוגותיו. רמי אולי נהנה מכך. הוא היה חסר-ביטחון, ירא מאחריות ורברבן. יכול היה להמשיך להיפגש עם מירה עוד חודשים רבים, לנצל את בדידותה, לתקוע בה את מרירותו, כישלונו בבחינה, פחדו ממחלתו, ורק לא להתחייב על שום-דבר.
וכך ישבו משני עברי שולחן-הזכוכית הנמוך, בחדר הגדול. באור גדול. היה חם. חמסין אחרון של סתיו. קיץ אחד של אושר. רמי אפילו לא ניסה, כמנהגו, ללטף ולגפף אותה בטרם החל מדבר. וכשדיבר מולל באצבעותיו. נראה חצוף וחסר-ישע. כאילו החליט להתאבד כדי להציל את נפשו.
האם אני עדיין אוהבת אותו? – שאלה מירה את עצמה. כן. ואפילו אם זו רק ההרגשה שהוא שייך לה. שהיא השקיעה כל כך הרבה בקשר ביניהם ואסור שהפעם זה יילך לאיבוד. אילו היתה, למשל, בהריון ממנו, לא היתה עושה הפלה. אמנם, זה כבר כמה ימים שהתאחר מחזורה החודשי, מחשבותיה מגורות ורעל כמו מפעפע בקירבה, זרע הספק.
"לא הורסים בקלות שכזאת דבר שניבנה..." אמרה. ואז נשמע צלצול נוסף בדלת.
היא קמה.
"יש לך אורחים?" קם גם רמי, חשדן ומלגלג.
"שב!" זרקה לעברו וניגשה ופתחה את הדלת.
"שבת שלום חברה מירה..." ניצב שולדנפריי בפתח, נמוך ונוגה.
"ברוך הבא, אדון שולדנפריי, רק אתה חסר לי..."
"חבר שולדנפריי," הזכיר לה. "חם. והיתושים מן הירקון. עולים. והזמן עובר. שישה חודשים, מגיע מיסים לִוועד-בית."
סקרנותו קירבה אותו פנימה, אך מירה השתדלה להשאירו סמוך לפתח.
"בסדר. בשבוע הבא. אתה לא צריך לדאוג."
בינתיים הבחין ברמי ואמר:
"אז בינתיים, חברה מירה, מזל טוב! שיהיה בהצלחה!"
"מה? מה פתאום?" התבלבלה.
"שמעתי, את רוצה אולי לקנות את הדירה?"
מירה רגזה על כי נגלה סודה בפני רמי, ודווקא עכשיו. אמנם נכון. יש לה תוכניות, אוהו. אך מה זה עסקו של שולדנפריי? והיא מילמלה כמתנצלת וניסתה להדוף אותו החוצה, קצרת-רוח ונרגזת.
"רגע! את מגרשת אותי?" התחפר שולדנפריי בפתח, סומר שארית שערותיו הדלילות.
"חס-ושלום. תיכנס פעם אחרת, בבקשה!"
"רגע!" התעקש, ראשו כמעט נוגע בחזה, כעומד לנשוך בפטמותיה מבעד לחולצה. עיניו לטושות, קולו נחנק –
"הבית רשום בתור חברת-מניות..."
"ברוך רושם המניות.."
"ובשביל למכור צריך הסכמה של ועד-בית..."
"ברוך המסכים..."
"ולשלם לִוועד בית דמי-הסכמה..."
"ברוך החולק מכספו לבעלי-הבתים..." סגרה מירה את הדלת על פני שולדנפריי בעוד עיניו כיוצאות-מחוריהן נעוצות בה, שואף ריחה ומרתית אחוז-תזזית –
"אחוז אחד!"
ונעלם.
מירה שאפה אוויר עמוק אל ריאותיה כמנסה לגרש סיוט. מדוע זה היה צריך לקרות לה עכשיו, ולעיני רמי? למה שבגלל שולדנפריי יחדל רמי לאהוב אותה? והיא כיווצה ומתחה את אצבעות ידה הימנית והתבוננה בהן שעה שחזרה לאיטה אל החדר הגדול. מן החלון הפתוח הזדקרה ארובת-רידינג ענודה שתי טבעות, או שני חישוקים של פנסים אדומים. רק שלא יתחילו הטורבוגנראטורים להשמיע את שריקתם החודשית הנוראה, כי אני כמו על סף רעידת-אדמה.
"זה חבר זה?"
"ככה הוא אומר."
"מההסתדרות או מה?"
"מה העניינים, רמי?"
"טוב, אז אמרתי לך. הגעתי למסקנה. אין לזה עתיד, בינינו."
איה היתה אומרת – איזה צירוף-מקרים מוצלח. זה בדיוק גם מה שאני חשבתי. אתה לא הגבר היחיד בתל-אביב. בכל אופן, בהתחשב בנתוני-הפתיחה שלך, תודה שהשתדלת. ועכשיו תגיד יפה שלום ועוף מפה כמו טַטַלֶה. ומשליכה אותו החוצה ישר מכל המדריגות.
שיידע לו, הַפּוֹץ.
"למה אתה לא נותן לי צ'אנס? אנחנו צריכים להמשיך," התחילה לבכות. "למה שאני אבכה בגללך? למה?"
זה היה טיפשי ומביך, כאילו גזלו ממנה צעצוע.
"מירה, מה איתך? השכנים ישמעו! כל עם-ישראל צריך לשמוע אותך?"
היא בכתה בקול רם, כמפעילה עליו סחיטה חברתית, כן, דווקא שהשכנים ישמעו. שיידע כל עם-ישראל. מפני החום היו החלונות והתריסים פתוחים. קולותיהם היו רמים.
"לא איכפת לי. שישמעו. שיידעו איזה מין בן-אדם אתה."
"אז תסגרי לפחות את התריס."
"לא אסגור. חם לי."
"מה קורה לך?"
"איכפת לך מה קורה לי?"
"תראי, אני יודע שקשה לך אבל אני לא יכול לעזור לך בבעיות שלך. לא יכול."
"אז מה אם קשה לי, ויהיה קשה." נשמע קולה אחר, החלטי. הפּוֹץ הזה, אפילו לא הניח יד על כתפה, להרגיעה. מה אני מתעקשת עליו? קבר-אחים, כמו שאיה אומרת, לכל הגברים. "אתה לא צריך לדאוג. חשבתי על הכול. אני אעבוד. אתה תלמד ותעשה את ההתמחות שלך. ניקח הלוואות. למה שההורים שלך לא יעזרו לנו? הם ישמחו שתתחתן."
"מההורים שלי אני לא אקח שום-דבר," אמר. "אפילו אם יתנו." הוויתור נשמע גס. כתירוץ של רברבנות ריקה.
"ההורים שלי יעשו גם כן כל מה שהם יכולים כדי לעזור," אמרה. "אבל יש גבול ליכולת שלהם."
"לי אין כסף לקנות דירה."
"ומה רע כאן, בדירה שלי?"
"השתגעת? את רוצה באמת לקנות אותה?"
"אולי."
"היא קטנה מדי."
"אפשר לגור מחוץ לעיר."
"אני לא יכול לגור מחוץ לעיר."
"איך אתה מדבר?" אמרה בתוקפנות. "מה אתה עוד רוצה? אולי שיקנו לך גם סימקה חדשה?"
"אני לא אקח כסף מאף-אחד." בקולו נשמעה איזו חמדנות יבשה. כאילו היה מוכן לקבל מכונית במתנה אבל גם אם ליבו היה נקרע בו לא היה מתחתן. "ובכלל – "
"ובכלל מה?"
"אז חיינו תקופה. היה נעים לשני הצדדים. לא צריך לעשת מזה עניין גדול, כשנפרדים."
"אפשר לחשוב שאני, עם כל אחד... אתה יודע כמה מעט חייתי... אצלי זה לא בא בקלות כזאת... אני..."
"את, אז מה? בתולה לא היית, תודה-לאל, וגם כבר לא תהיי..."
"אל תדבר ככה. מה רע כבר יכול להיות לך איתי?" השפילה עצמה. "לא איכפת לי שתלך, שתצא, שתחזור, מתי שתבוא... תבגוד – תבגוד. לא איכפת לי. העיקר שיהיה לך בית, וילד, ותדע שיש לך לאן לבוא."
"אני לא מבין אותך. למה שסתם אכאיב לך?"
"אל תדאג. אני אוכל לעמוד בזה. אני מכירה את עצמי. אני רגילה שיהיה לי קשה."
"וילדים! מי בכלל צריך ילדים, כבר, עכשיו? רק זה חסר לך שיהיה לך חלב בצִיצִים, וחיתולים עם פִּיפִּי-קָקִי?"

אז מה, שאשמור אותן יבשות בשבילך? איך קפץ עליהן בתחילה כמוצא שלל רב ומישש – יש לך הפיטמות הארוכות ביותר שפגשתי. כמו נחשים קטנים. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. ממש פלא-טבע. התלהב ונשק והאריך בלשונו. אף אחד לא אמר לך איזה אוצר יש לך בַּצִיצִים? מי היה מאמין שאחת עם פנים של מורה כמו שלך! – תגידי, זה לא מתסכל אותך לפעמים?
כן. לה דווקא היתה הרגשת אשמה מסויימת בקשר לפיטמותיה, שאולי... מפני ששיחקה בהן יתר-על-המידה, משכה והאריכה, הן משתלשלות אצלה כשני עדים אילמים לחטאיה-בסתר.
לא. סתם שטויות. אבל באותן פעמים לא רבות שהתפשטה בחברת גבר, בנעוריה, התעקשה תקופה ארוכה להישאר בחזייה גם כשהיתה עירומה כולה. ואפילו קוּתי שלקח את בתוליה, בחדר הקטן על שמיכת-צמר, כשהיתה מורה-צבאית בדימונה, לא ראה את שדיה, למרות שנדמה לה שהוא בכל זאת סיפר משהו על כל זה לראובן ברנע, החבר הטוב שלו באותה תקופה, שפעם התפאר בפני איה כאילו הוא-עצמו...
סתם שטויות.
"יש כאן בבית זוג צעיר עם תינוק נחמד שיש לו פנים של מלאך, מחייך כזה, ושיער של זהב. וכל מי שרואה אותו מקנא בהם, וגם אני. זאת לא בושה לקנא במי שיש לו ילד כזה."
"תפסיקי לדבר איתי על תינוקות, טוב?"
"אני עוד לא בהריון, אם זה מה שמדאיג אותך. חושש?"
"מי בכלל דיבר על זה? למה העלית את הנושא בכלל?"
"אתה פחדן, רמי. זה מה שאתה."
"טוב. את צודקת. בכול-בכול את צודקת." הרים קולו. "אבל זה לא יילך." בהדגשה, לאט, בשקט –
"אני לא אוהב אותך."
"אבל אני אוהבת אותך! וזה מספיק – " ניסתה להתגבר עליו כאילו הוא תלמיד קשה-תפיסה.
"לא. זה לא מספיק. אני לא יכול לעזור לך." חזר ואמר. "לא יכול. לא יכול. די לי שאני לא יכול לפתור את הבעיות שלי. ואת יודעת מה, מירה, לפעמים יש לי חשק שילך הכול קיבינימאט, הכול – "
"קיבינימאט רמי, תילחם!"
"אני נלחם. ועוד איך נלחם. אבל כל מה שאני עושה לא מצליח לי."
"אז קיבינימאט יחד, כן, נפתור את הבעיות." ניסתה לטעת בו תקוות. "הנה חיה וצבי, אלה עם התינוק בקומה העליונה, עזבו את הקיבוץ לפני חמש שנים בלי כלום. נכנסו לחובות. קנו דירה. והיום – יש להם כמעט הכול, בחמש שנים!"
"אבל אני לא יכול," אמר, "לא יכול. לא יכול לאהוב אותך – "
"אני יודעת שיהיה קשה לי," חזרה ואמרה כמו גם לעצמה. "אני לא מתכוונת שזה יהיה אחרת. אבל אני מכירה את עצמי ויודעת – שאוכל לעמוד בזה. למה אתה לא נותן לי צ'אנס?" החלה שוב בוכה. "למה שאני אצטרך לבכות בגללך? נכון. אף פעם לא היה לי קל. אף פעם. ומה היה לי כשהייתי קטנה? הייתי ילדה רזה ולא-יפה – "
"תודה-לאל לא נהיית יפה יותר היום – "
"ואתה בחור יפה ויש לך אסטמה, אז מה?"
"מה?"
"אז קיבינימאט, רמי, אני לא נבהלת, אתה מבין?" נעשה קולה ענייני. "כל אחד והצרות שלו. אף אחד מאיתנו לא נולד מושלם. אבל למה שתלך בעוד חודש ותתחתן עם מישהי אחרת כאילו כל מה שהיה בינינו לא היה שווה שום דבר?"
"אני לא יכול להרשות לעצמי להתחתן עכשיו. אמרתי לך."
"אז מה אתה עוד רוצה שיתנו לך?" התרגזה. "שיתנו לך דירה, מכונית, מיליון, ויזה אמריקאית? ואם אין לי דירה גדולה כמו לאיה אז אני שווה פחות? איך אתה לא מתבייש לדבר כך?" ושוב בכתה. "ידעתי שכך יהיה. איה אמרה לי. מה את רודפת אחריו כל כך? הוא לא שווה את חיזורייך."
"איה שלך יכלה מצידי לדחוף את הלשון הארוכה שלה את יודעת לאיפה... אבל היא לפחות לא כמוך... היא, היא..." היסס.
"תגיד, נו תגיד... מה נעשית לי פתאום צנוע כל-כך?"
"אז שתדעי לך – היא גזעית. אוּך, אוּך, ממנה היית יורד רק בשביל להשתין..."
משהו נשבר בליבה של מירה. ראתה אותו עומד ו... אוך, אוך... האם זה מה שעשה בשבועיים האחרונים? ועם חברתה הטובה ביותר? כדי להשפיל אותה? דרך דיבורו נראתה לה פתאום עלובה והמונית. אוך, אוך... בחור פרימיטיבי. גס. מתוסבך. נהנה להטיל בה את ארסו ומרירותו. להתגרד אצלה בפצעי כישלונותיו ולא להציע לה מאום, מאומה... ובפניו השפלתי את עצמי? – אמרה לעצמה. מה יש לי בכלל משותף איתו? אני יודעת שאינני מושלמת. אבל הוא אינו ראוי אפילו לבוז לי. בסדר, ניפרד. ואם יחזור – רק לפי התנאים שלי. וגמרנו עם הדמעות וההשפלות ומבטי הרחמים והלגלוג של השכנים. ושיחות הטלפון הממושכות עם איה, שמעודדת אותי לעשות דבר והיפוכו. שעוזרת לי בצרתי ומקנאה בי אם רק נידמה לי שאני מאושרת.
היא קמה והפעילה את הטלוויזיה. במחשבתה התרוצצו עדיין מילים. הרבה מילים. אך רמי לא היה ראוי בעיניה לשמוע אותן. על המסך הופיעה איזו תמונה לא לגמרי ברורה. בגלל החמסין. מתוך פרק בסידרה היסטורית על חיי מלכים באנגליה. רמי לא ניסה כלל לעזור לה לכוון את המכשיר. היא ישבה מול המסך המהבהב, מחצית גבה מופנית כלפי רמי. מתבוננת דווקא נכחה. לא החליפו ביניהם מילה. לאחר רגעים אחדים קם רמי, ניגש אליה. היא נשבעה לעצמה שהפעם לא תניח לו לגעת בה. אפילו ישמעו השכנים את צעקותיה. אך הוא הסתפק בנשיקה על מצחה ויצא מהחדר. נשמעו נקישות סנדלי-העץ שלו, והשתתקו. היא לא ליוותה אותו לפתח. גם לא במבט-חטוף. עמדה ביניהם איזו דממה של ציפייה שנידמתה בעיניה ארוכה כנצח. ורק הדפיקה העמומה של סגירת הדלת קטעה את השתיקה ובישרה את הסתלקותו. לרגע עוד קיוותה שהמציא תעלול וסגר את הדלת כשהוא נשאר בפנים, אך קול צעדיו היורדים במדריגות...
היא קמה והשילה סנדליה ורצה יחפה על קצות אצבעותיה למבוא-הדירה. שהתה שם רגע ממושך ושבה לחדר-הגדול והעלתה מבלי להתכופף את סנדליה על כפות-רגליה וסבבה בחדר כמחקה את הליכתו של רמי, מקישה בסנדליה כמוהו, "אוך, אוך..." חיקתה גם את קולו, "אוך, אוך, אוך..." ותפסה בכד-החרסינה הגדול שניצב על שרפרף בפינה וריסקה אותו על הרצפה לרסיסים. ולקחה את העיתון עם המאמר על הלנה דויטש וקרעה אותו לרצועות-רצועות, "נרקיסיזם, פסיביות, מזוכיזם..."

*
וזאת היתה הפעם האחרונה שראתה את רמי. גם אל איה לא התקשר. בבית-הוריה לא הזכירו יותר את שמו. אמנם אימהּ פגשה בו במקרה פעם-פעמיים אצלה, אך נזהרה שלא לומר מילה. גם חמש מאות הלירות שלווה ממנה לא החזיר. חשב כנראה שהנקניקים, הפירות והשירותים המיניים שלו כלולים בחשבון. חוש-הצדק של איה נפגע קשות מכך שרמי לא החזיר למירה את הכסף. היא צילצלה אליו, על דעת עצמה. קול זר ענה לה שהדייר הקודם עזב בלי להשאיר מיספר טלפון או כתובת.

המשך יבוא