"לימים תיאר שלישו הצבאי של אשכול את המעמד שבו שמע ראש הממשלה על כיבוש קונייטרה. בירת הרמה הסורית הייתה היעד האחרון של צה"ל בכיבוש הרמה, ואשכול 'התחבק והתנשק עם הקצינים לידו, כמו עלם צעיר'."
התיאור הזה מופיע בביוגרפיה עבת הכרס של לוי אשכול, אותה כתב פרופ' יוסי גולדשטיין. גולדשטיין הוזמן להרצות בערב משותף לציון 48 שנים להתיישבות בגולן, שערכו במרום גולן המכון לחקר הגולן, מתנ"ס הגולן ומכון לוי אשכול, ועליו כתב בהרחבה אבי זעירא לפני שני גיליונות.
בהרצאתו סיפר גולדשטיין על הלחץ של אשכול לכבוש את הגולן – על כך שכבר ביום השני למלחמה הציע פעולה לכיבוש מקורות המים וסביבתם, וביום הרביעי הציע לכבוש את הגולן כולו. באופן חריג, שלא היה לו אח ורע מקום המדינה ועד היום, הוא הזמין לישיבת הממשלה, שישבה כוועדת שרים לביטחון, משלחת אזרחית של נציגי יישובי הגליל והעמק שדרשה לכבוש את הגולן, כדי להגביר את הלחץ. בשל וטו של שר הביטחון משה דיין, שהתנגד בתוקף לפעולה, לא התקבלה ההחלטה, אף שהיה לה רוב גדול ולמרות שזו היתה גם עמדת צה"ל. אשכול ודיין הוסמכו לקבל את ההחלטה, מה שהותיר בידי דיין זכות וטו.
כידוע, דיין שינה את דעתו כעבור שעות אחדות מן הקצה אל הקצה, והורה ישירות לדדו, אלוף פיקוד הצפון, שהיה בין הדוחפים לכך, לצאת לפעולה. דיין, בדרך כל כך אופיינית לו, לא טרח לעדכן את ראש הממשלה והרמטכ"ל, יצחק רבין. הוא טען, לאחר מעשה, שכיוון שידע שהם תומכים בפעולה, לא ראה לנכון להטריח אותם... הסיבה לכך שאשכול הבליג על ההתנהלות החמורה הזאת, היתה תמיכתו החד משמעית בתוכן ההחלטה.
גולדשטיין סיפר על תמיכתו המובהקת של אשכול בהתיישבות בגולן בראשיתה ומעורבותו בהחלטה להקים אותה, ובהחלטות המעשיות הכרוכות בכך. אולם הוא טען טענה מוזרה – אשכול התכוון להקים בגולן התיישבות זמנית, עד הסכם שלום, שיחייב נסיגה מהגולן.
מעניין. קראתי את 700 עמודי הביוגרפיה שגולדשטיין כתב, ואין בה קצה קצהו של שמץ שמצו של רמז לעמדה כזאת. וגם בהרצאה, הוא לא הביא ולו אסמכתא קלושה להצדקת טענתו. הוא ביסס את התאוריה על הסתירה בגישתו של אשכול. מצד אחד הוא תמך בהתיישבות ודחף אותה. מצד שני, הוא התבטא, בעיקר בראיונות לתקשורת הזרה, בנכונות לחזרה לגבולות הישנים תמורת חוזה שלום.
לי נראה שגולדשטיין פשוט הושפע מספר שיצא שנים אחדות לאחר ספרו, שזו היתה התזה שלו. בעיניי, זאת תיאוריה מופרכת.

התיישבות זמנית? אין חיה כזאת
איך אני יכול לטעון זאת בכזו פסקנות, אחרי עקירת חבל ימית ויישובי סיני (1982) וגוש קטיף וצפון השומרון (2005)?
אכן, היישובים הללו נעקרו ובדיעבד ניתן לומר שהם היו זמניים. אולם הם הוקמו כהתיישבות קבע, על מנת לעצב את גבולה של ישראל. אמנם, אנשים שהיו מעורבים מאוד בהקמתם הובילו לעקירתם – משה דיין, שהיה הדוחף העיקרי להקמת העיר ימית, כיהן כשר החוץ בהסכם קמפ-דיוויד שבו הוחלט על הנסיגה. אריק שרון, אחד הבנאים המרכזיים של גוש קטיף, הוביל את עקירתו. אולם כאשר הם הקימו את ההתיישבות, הם עשו זאת כדי שתהיה התיישבות קבע.
מי מקים התיישבות כדי לעקור אותה? לשם מה? למה להקים התיישבות באזור שרוצים לסגת ממנו, ובכך להקשות ואולי להכשיל את הנסיגה? אין בכך כל הגיון, לא התיישבותי ולא מדיני. מי שמתנגד לישיבה של ישראל בשטח כלשהו, לא יְיָשב אותו.
כך גם לוי אשכול. אשכול אימץ את תוכנית אלון כבסיס למדיניותו (אף שלא הביא זאת להחלטת ממשלה, כיוון שידע שהדבר יביא להתפרקותה) ועל פיה ביסס את מדיניות ההתיישבות שלו. כיוון שבמרבית יהודה ושומרון הוא ראה קלפי מיקוח במו"מ על הסכם שלום, הוא התנגד להתיישבות בהם. לעומת זאת הוא דחף להתיישבות בגולן, בקעת הירדן, גוש עציון וירושלים רבתי, כיוון שראה בהם חלק מגבולות הקבע של ישראל בכל הסכם שלום.
אין דבר כזה התיישבות זמנית, ובוודאי לא אצל אדם כלוי אשכול.
לוי אשכול היה בראש ובראשונה איש התיישבות, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. בכל תולדות הציונות לא היה עוד אדם מזוהה כמוהו עם ההתיישבות, שפעל כמוהו למען ההתיישבות ושהקים כמוהו מאות יישובים.
מאז עלייתו לארץ, בשלהי העליה השניה (1914) הוא עסק בהתיישבות. הוא דחף להתיישבות, וכבולדוזר וביצועיסט שאין שני לו, הוא הקים חבלי התיישבות שלמים. הפתרון שלו לכל משבר ביטחוני, מדיני וכלכלי, לפני קום המדינה ואחריה, היה התיישבות.
כאשר מונה ב-1951 לשר החקלאות, היה מאושר על כך שנפלה בידו הזכות להוביל את הגדול במפעלי ההתיישבות בתולדות הציונות. אולם הוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד, בתנאי שימשיך במקביל לכהן כיו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, כגזבר הסוכנות וכמנכ"ל "מקורות". בנורמות של היום, הדבר היה נחשב כאימא של ניגוד האינטרסים. אולם הוא ראה בכך איחוד אינטרסים, למען המטרה הלאומית העליונה – יישוב מאות אלפי העולים, שורדי השואה ויוצאי העלייה ההמונית מארצות ערב, במאות יישובים חדשים, רובם חקלאיים, פריסת התיישבות ציונית לאורך גבולות הארץ כדי לעצב את הגבול ומניעת חזרתם של מסתננים ערבים לתוך מדינת ישראל וליישובים שננטשו.
וגם כשמוּנה ב-1952 לשר האוצר, הוא המשיך למלא את תפקיד יו"ר המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. הוא האמין שהדרך להבטיח את הצלחת מפעל ההתיישבות האדיר, היא קיצור מקסימלי של המסלול בין פיו של יו"ר המחלקה להתיישבות לאוזנו הקשובה והמכרעת של שר האוצר... אשכול המשיך לעמוד בראש המחלקה להתיישבות בכל 11 שנות כהונתו כשר האוצר. רק כשנבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, ויתר על התפקיד. אך גם כראש הממשלה ושר הביטחון, סוגיות ההתיישבות, החקלאות והמים היו מרכזיות ביותר בסדר העדיפויות שלו ובסדר היום שלו; לפני מלחמת ששת הימים – ואחריה.
קצת מוזר, בלשון המעטה, לייחס ללוי אשכול "התיישבות זמנית".
ובכל זאת, איך אפשר ליישב את הסתירה בין מדיניות ההתיישבות שלו, לבין אותן התבטאויות בהן גילה נכונות לנסיגה?
ד"ר אודי מנור, הביוגרף של יגאל אלון, שהרצה אחרי גולדשטיין, דיבר על ההבדל בין החלטות משמעותיות ומעשיות, כמו הקמת אזורי התיישבות, לבין התבטאויות טקטיות שמדינאים נדרשים להם, כפי שהדבר קיים גם היום.
דומני שמי שהיטיב לנתח את גישתו של לוי אשכול, היה עורך "העולם הזה" וח"כ מטעם סיעת "העולם הזה – כוח חדש", אורי אבנרי. בשנה ושמונת החודשים שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של אשכול, לא חדל אבנרי לתקוף אותו על מדיניותו. הוא הדביק לו את הכינוי "הנחלן". נחלן, במובן של מקים התנחלויות סדרתי. יש לציין, שבאותה תקופה טרם נוצרה ההפרדה בשיח הציבורי בין המושגים התיישבות והתנחלות. היו אלו מילים נרדפות, שהקונוטציה שלהן, בעיני כל ציוני, הייתה חיובית. אולם אבנרי הציג זאת באופן שלילי ביותר. אני רואה בו מעין בלעם מודרני, שבא לקלל את אשכול, אך בעיניי הוא "יצא מברך."
לטענתו של אבנרי, מה שהעסיק את אשכול מנעוריו היה התיישבות. בכל תפקידיו הוא ראה כלי שרת להתיישבות, ולאחר מלחמת ששת הימים הוא ראה בתפקידו כלי שרת להתיישבות בשטחים. את נכונותו לוויתורים הגדיר אבנרי כטקטיקת השהייה, כדי למנוע לחצים בינלאומיים שיפריעו להתיישבות (ואכן, כאשר יגאל אלון הציע לראשונה, ב-1968, לספח את הגולן לריבונות ישראל, אשכול לא העלה את הצעתו לדיון בממשלה, בטענה שמוטב לבצע סיפוח בפועל, ולא לקבל החלטות שיעוררו התנגדות בינלאומית ותפרענה למהלך ההתיישבותי).

וכך כתב על אשכול אורי אבנרי באחד ממאמריו, בספטמבר 1968: "למראית עין אשכול הוא אדם נוח לבריות, גמיש מאין כמוהו, שוחר שלום מטבעו. למעשה, שונה לוי אשכול לגמרי מתמונה זו. אשכול, בשנתו ה-72, הוא אדם קפוא במחשבותיו ובדעותיו. האדם שעסק במיטב שנות חייו בהתיישבות ציונית, רואה גם עתה את תפקידו העיקרי בהתנחלות. לשם כך היה מנוי וגמור עמו להחזיק בשטחים, ליישבם בהקדם האפשרי. אולם בניגוד לצעקני הסיפוח שתבעו הכרזות דרמטיות, דגל אשכול בקו הפוך: לדבר על שלום, לסחוב את העניינים, עד שהעולם יתרגל.
"הקו של 'עוד דונם ועוד עז', קו 'הציונות המעשית', ניצח בדמותו של אשכול שוב על הציונות ה'מדינית' של שוחרי-ההכרזות... התשובות של אשכול, שגובשו בשנות העשרים לאור האתגרים של שנות העשרים, נתקבלו ... כתשובות לשנות השישים."

בפולמוס החלוקה בשנות השלושים המאוחרות, צידד אשכול בעמדת בן גוריון וויצמן – תמיכה בחלוקה, כדי להבטיח הקמת מדינה יהודית מוקדם ככל האפשר. זו היתה עמדתו גם בנוגע לתוכנית החלוקה ב-1947. מצד שני, במהלך הדיונים על החלוקה, דחף אשכול להקמתה בדחיפות של התיישבות ענפה דווקא באזורים השנויים במחלוקת, אזורי הספר, כדי להשפיע באמצעותם על עיצוב גבול החלוקה.
השְׁנִיוּת הזו, היא המפתח להבנת דרכו של אשכול. אשכול לא היה בטוח בהכרח, שהיכן שתעבור המחרשה העברית, שם יקבע הגבול. הוא הבין שבמערכת מדינית מורכבת, התנועה הציונית לפני קום המדינה ומדינת ישראל לאחר מכן, אינה יכולה לעשות כל שיעלה על רוחה, ויתכנו פשרות פרגמטיות, גם באשר לגבולות המדינה. גישתו להתיישבות, הייתה שיש להקים התיישבות ענפה כדי להשפיע על עיצוב הגבול. לא בטוח שהדבר יצליח (בהחלטת החלוקה של האו"ם ישובים יהודיים נשארו בשטח המדינה הערבית), אך משימתנו היא לעשות ככל האפשר כדי להצליח. אשכול לא התחייב שהגולן יישאר בסופו של דבר בידי ישראל. הוא ידע שאם יהיה פרטנר לשלום, צפויה לנו מערכה קשה, ולא ידע כיצד ממשלה ישראלית, בימיו או בעתיד, תעמוד בה. אולם הוא ידע שהאינטרס הישראלית הוא שהגולן, או חלקים רחבים ככל הניתן ממנו, יהיה ישראלי. והוא הבין שהדרך להשפיע על כך היא התיישבות. לכן, הוא דחף להתיישבות בגולן.
בתקופת מלחמת ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים, שעה שהתנהל מו"מ על הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה, נפגש יו"ר ועדת השרים להתיישבות ישראל גלילי, אחד הפטרונים העיקריים של ההתיישבות בגולן, עם רעיו, מתיישבי הגולן, במקלט במרום גולן. החברים דרשו ממנו במפגיע להתחייב בשם הממשלה שהישיבה שלהם בגולן היא לעד. מתאר זאת הביוגרף של גלילי, עמוס שיפריס:
"גלילי, בקול רועד שהפך בהדרגה להתפרצות, השיב להם בזו הלשון: 'אינני יכול להתחייב לכם לשום דבר. על הגולן יהיו עוד מאבקים קשים. יהיה מאבק דמים. אני לא יכול להבטיח לכם כלום. אתם צריכים להבטיח לי, שנעמוד במאבק הזה!' – גלילי תיאר למתיישבים את המציאות האכזרית, במיוחד לנוכח מלחמת ההתשה בגולן, שהתנהלה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ו'תבע מחברי מרום גולן לגייס את כל כוחם כדי לשמור על יישובם ועל רמת הגולן. רק כוח העמידה של חברי הקיבוץ, אמר, יאפשר לממשלה להיאבק בהצלחה על האחיזה בגבולות שאחרי מלחמת ששת הימים'."
גלילי, שהיה מקורב מאוד לאשכול, ביטא בדבריו את דרכו של אשכול (שנפטר שש שנים קודם לכן). הוא לא יכול להבטיח שהממשלה תוכל לעמוד, אולם בדיוק לשם כך הממשלה הקימה את ההתיישבות, כדי לאפשר את עמידתה האיתנה, במאבק על עיצוב גבולה של המדינה.
פתחתי בקונייטרה ואסיים בקונייטרה.
הנקודה הזמנית השנייה של חלוצי מרום גולן היתה קונייטרה, ומשם עסקו באיתור נקודת התיישבות הקבע שלהם. בביקור של ראש הממשלה לוי אשכול בקונייטרה, הוא ביקש לשוחח בארבע עיניים עם יהודה הראל בדירתו. הוא ניסה לשכנע את יהודה לוותר על מעבר לנקודת קבע, וליישב את העיר קונייטרה. כך ניתן לחסוך במשאבים ולהסתמך על התשתיות והמבנים של קונייטרה. אחרי מלחמת השחרור, אשכול ייהד בצורה כזאת את יפו, לוד, רמלה, טבריה וכו', ואלו היו כוונותיו כלפי קונייטרה אחרי מלחמת ששת הימים.
חבל שיש מי שמשכתבים את ההיסטוריה, ומנסים לגייס את אשכול בעל כורחו לדרכם הפוליטית, בהנחה שהוא יתקשה להכחיש.

2. אתם יהודים
סיפורה המופלא של יהדות בריה"מ, הוא התגלמות ההבטחה "נצח ישראל לא ישקר". במשך שבעים שנה, מעצמת העל הסובייטית לא חסכה במאמץ להשכיח מן היהודים את יהדותם, לבולל אותם, לאסור כל זיקה לתרבותם הלאומית ובפרט לא לציונות, לארץ ישראל, למדינת ישראל. וכעבור שבעים שנה, האימפריה הסובייטית קרסה ויהדות בריה"מ עלתה בהמוניה לישראל. מיליון יהודים עלו לישראל... ונתקלו בממסד דתי עוין המסרב להכיר ביהדותם ואינו חוסך במאמץ להקשות עליהם ולמרר את חייהם.
אילו היתה בישראל הנהגה רוחנית יהודית אמתית, היודעת להתעלות אל גודל השעה, היא הייתה מכריזה על הכרה קולקטיבית ביהדותם המוחלטת של כל עולי חבר העמים. לא זו בלבד שלא נמצאה הנהגה רוחנית יהודית אמיתית – הרבנות הראשית, שמתיימרת להיות הנהגה רוחנית, מקשה ככל יכולתה על גיורם האישי של העולים שיהדותם אינה מוכרת על פי ההלכה. הממסד הרבני הנשלט בידי החרדות הלא ציונית, פוגע באינטרס העליון של היהדות, של העם היהודי ושל החברה הישראלית, בהתנהגות זו.
בממשלה הקודמת, נעשה ניסיון להקטין את הנזק באמצעות חוק הגיור, ביוזמת חבר הכנסת אלעזר שטרן וסיעת "יש עתיד", ובסיוע הגורמים הפרגמטיים בבית היהודי. לא היה זה באמת פתרון משמעותי, אך היה זה לפחות ניסיון להפגין רצון טוב, להקל על המצוקה, לחפש כיוון לפתרון. וגם החוק הזה, כבשת הרש הזאת, עלתה על מוקד ההסכמים הקואליציוניים. כל שירותי הדת בישראל הופקדו תחת אחריותו של שר הדתות החרדי, שבבורות ועזות מצח מרשה לעצמו להטיל ספק ביהדותם של רוב יהודי התפוצות. הגיעה השעה לומר לממסד הזה – עד כאן.
אין כל סיבה שאסכים לגישה האבסורדית, שעולה מחבר העמים שרוצה להיות יהודי בדיוק כמוני, לא יוכל להתגייר, כי אינו מספיק יהודי עבור החרדים, שהם מספיק יהודים כדי להשתמט מצה"ל ומהגנה על קיומה של מדינת היהודים. אין כל סיבה שאנו, היהודים הציונים, נסכים לחיות עם האבסורדים הללו.
למרבה הצער, איני מאמין ביכולת לפתור את הבעייה בדרך פוליטית, בעתיד הנראה לעין. הפתרון צריך להיות חברתי. הפתרון צריך להיות מסר של החברה היהודית ישראלית לעולי חבר העמים: אתם יהודים. אתם יהודים ואינכם זקוקים לגיור ולא לחותמת של הרבנות. אתם חלק בלתי נפרד מן העם היהודי, ושום רבנות לא תוכל לערער את ברית הגורל והיעוד הזאת. הרבנות אינה מכירה ביהדותכם? זו בעייה שלה. הרבנות תקשה עליכם כשתרצו להתחתן? אל תתחתנו ברבנות. בסופו של דבר, הרבנות תיאלץ להכיר במציאות, או להפוך לבלתי רלוונטית לחלוטין.
אין בדבריי אלה קריאה להפרדת הדת מהמדינה. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, וההיסטוריה והתרבות של העם היהודי אינם מאפשרים היפרדות מן הדת היהודית. יש בדבריי אלה קריאה להפרדת הדת, הלאום והמדינה מהממסד הרבני החרדי, המאובן, המתנשא, המנוכר, הבלתי רלוונטי והמזיק.

3. צרור הערות 12.7.15

* שנה ל"צוק איתן" – שנה חלפה ממלחמת "צוק איתן" ואין עדיין פרספקטיבה לסכם אותה ולבחון אותה במבחן התוצאה. אולם דבר אחד ניתן לומר בוודאות – השנה הזאת, הגם שלא היתה שקטה לחלוטין, היתה בטוחה ושקטה לאין ערוך יותר מכל אחת מ-14 השנים שקדמו לה.

* דיג במים עכורים – מיד בהתפרסם דבר היעדרו של אברהם מנגיסטו, החלה הסתה על הפקרה ואפלייה של מנגיסטו בשל מוצאו, כביכול. עד כמה אפשר לנצל כל מצוקה וטרגדיה, כדי לפגוע בחברה הישראלית, לעורר מדנים, לפצל ולחרחר שנאה?
כמי שהתנגד בתוקף לעסקאות ג'יבריל ושליט – אין להשוות בין המקרים. כאשר אזרח בוחר מרצונו לעבור את הגבול, אין כל השוואה בינו לבין חייל שנשלח למשימה ונפל בשבי וגם לא לאזרח שנחטף בפיגוע טרור. המקרה דומה יותר לאלחנן טננבוים שנחטף באופן מחפיר, בנסיבות פליליות חמורות. התנגדתי בחריפות לעסקת שחרורו, אך יש לזכור שמה שעמד מאחורי המאמץ לשחררו, היה חשיפתו למידע רגיש וחסוי, והחשש שהתמשכות חטיפתו תביא אותו להסגרת המידע לאויב.
הנסיבות המקלות, במקרה של מנגיסטו, הן מצבו הנפשי והתודעתי בעת עשיית המעשה. על פי הפרסומים, ספק אם היה מודע למשמעות מעשיו.
כמובן שישראל מחויבת לפעול להחזרת כל אזרח שלה הנמצא בידי האויב, אולם יש הבדל ברמת המחויבות בין המקרים השונים.

כללי משחק חדשים – באופן כללי, לאחר עסקת שליט היה קונצנזוס רחב, גם של רבים מתומכי העסקה, שיש לשנות את כללי המשחק, ולא לאפשר עוד לאוייב לנצל את הרגישות הישראלית לחיי אזרחינו וחיילינו לסחטנות בלתי סבירה. לשם כך קמה ועדת שמגר, שעסקה בניסוח כללי מדיניות חדשים. המלצותיה חסויות, אך אני מבין שאחת מהן היא איפול מקסימלי, כדי להימנע מלחץ ציבורי שיסייע למחבלים במו"מ ובהאמרת המחיר. אם יש משמעות מסוימת לעובדה שמדובר במשפחה יוצאת אתיופיה, הוא בנכונותה של המשפחה לתת יד לאיפול. קשה לי לדמיין את משפחת שליט, למשל, נוהגת כמותה. אך ההבדל אינו במערכת אלא במשפחה, והוא לזכותה של משפחת מנגיסטו.

* תביעה אבסורדית – התנהגותו של חמאס בפרשה, מנוגדת לדרכו במקרים קודמים, בהם התרברב בהישג החטיפה. יתכן שיש כאן שיקול טקטי כלשהו (שלא כל כך ברור לי מהו) או ניסיון להסתיר רצח של האיש. במערכת נורמטיבית, אדם כזה היה מוחזר מיד לארצו, אך חמאס אינו מערכת נורמטיבית.
התביעה של חמאס לשחרר את אסירי עסקת שליט תמורת מו"מ על מידע – אבסורדית, והיא נובעת מהישגי תביעותיהם האבסורדיות בעסקה הקודמת והישגי חיזבאללה וג'יבריל בעסקאות עִמם. את אסירי עסקת שליט, ששוחררו ונלכדו לאחר ששבו לעסוק בטרור, אין להכליל בכל מו"מ שהוא. יש גבול לחוצפה ולציניות. כלל נוסף שעל ישראל לעמוד עליו – אין כל מו"מ על מסירת מידע. מסירת המידע המלא לצלב האדום על מצבו של כל שבוי, חטוף ואסיר היא דרישה בסיסית, מובנת מאליה, ואסור לקבל שוב את הדרישה הבלתי סבירה של תשלום תמורתה. וכלל נוסף, הנוגע לשרידי גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין – אין לשחרר מחבלים חיים תמורת גופות. תמורות גופות, יש להחזיר גופות מחבלים בלבד.

* האזינו לממר"י – איני יודע איך לפרש את השדרים הפסימיים של אובמה וקרי לגבי הסיכויים להסכם עם איראן. האם זו טקטיקה של הליכה על הסף, לחץ על האיראנים לקראת החתימה, ניסיון להרדים את המתנגדים או תיאור מצב אמתי? אבל אני רואה נכון לציין, שיגאל כרמון מממר"י טוען כל העת, בעקביות, שלא יהיה הסכם.

* בנושא הגרעין יש אופוזיציה? – יש לברך על התנהגותה האחראית והפטריוטית של האופוזיציה, המיישרת קו עם הממשלה בעמדה אחידה נגד ההסכם הנרקם (או לא) בין המעצמות לאיראן, להפיכתה של איראן למעצמת סף גרעינית ברשות העולם החופשי. רק בימים האחרונים שמעתי את לבני, נחמן שי ולפיד מצהירים באופן חד משמעי שבנושא הזה אין קואליציה ואופוזיציה. תהום פעורה בין הממשלה והאופוזיציה לבין עיתון "הארץ" התומך בהסכם, וברגע של גילוי לב הבהיר השבוע אחד מבכירי כותביו, קובי ניב, שהתמיכה היא בגרעין האיראני שעשוי ליצור מאזן אימה עם ישראל ולרסנה.
כיוון שזו עמדת האופוזיציה, כל כך חבל שברגע הקריטי, שבו ראש הממשלה יצא לשליחות לאומית להציג את עמדת ישראל בפני בתי הנבחרים בארה"ב, במטרה להשפיע על הנבחרים לסכל את ההסכם, שיקולי בחירות ציניים גרמו לאותה אופוזיציה ולעיתונות ששירתה אותה, לצאת חוצץ נגד נתניהו ושליחותו, במקום להתייצב לצדו בגיבוי לאומי מקיר לקיר.

* אטימות ציבורית – האופוזיציה הצליחה להעביר בקריאה טרומית את הצעת החוק של ח"כ קארין אלהרר מ"יש עתיד", הקובעת שתיקי הוצאה לפועל יתנהלו בבתי משפט הסמוכים למקום מגורי החייבים. הישג פרלמנטרי נאה, אף שבין הקריאה הטרומית לקבלת החוק עוד ארוכה הדרך.
בעקבות ההצבעה, פרסם יצחק הרצוג את ההודעה הבאה:
"אין ממשלה בישראל.
במהלך פרלמנטרי מפתיע הצליחה האופוזיציה להעביר חוק נגד עמדת הממשלה.
מברוכ לח"כ מרב מיכאלי, יו"ר הסיעה שלנו, שהובילה את המהלך."
ההודעה הזאת בעייתית למדי, משלושה טעמים: א. אין כאן שום אזכור לתוכן החוק. כאילו מדובר כאן באליפות כדורסל שבה כל קבוצה צוברת נקודות וניצחונות, ולא בית מחוקקים של נבחרי ציבור, הפועלים למען הציבור. ב. אין כל אזכור ופרגון לח"כ אלהרר, יוזמת החוק, אלא רק למיכאלי שהובילה את התרגיל הפרלמנטרי. שוב, התייחסות המתעלמת מן התוכן, ומצביעה על קטנוניות וחוסר יכולת לפרגן לח"כ מסיעה אחרת. ג. זו לא הודעה בקבוצת הווטס-אפ הפנימית של הסיעה, אלא הודעה ציבורית, שנועדה לציבור, שמה שמעניין אותו הוא התוכן ולא התחרות. אילו ניחן הרצוג ברגישות ציבורית, הוא היה מציג לפחות מראית עין של ענייניות.

* לא זו כוונת המחוקק – העסקה בין הקואליציה לאביגדור ליברמן, שבמסגרתה תתמוך האופוזיציה בנציג "ישראל ביתנו" כנציג האופוזיציה בוועדה למינוי שופטים, היא חוקית, אך אינה מבטאת את רוח החוק ואת כוונת המחוקק. צירוף נציג האופוזיציה אינו הליך פורמלי, אלא הליך מהותי, שנועד לאפשר ייצוג לקולות השונים בכנסת. ניצול המצב שבו שותפה אידיאולוגית של הממשלה יושבת באופוזיציה, כדי ליצור מונופול של הימין על ייצוג הכנסת בוועדה, אינה ראויה. זאת הפעם השנייה שנתניהו עושה תרגיל כזה (כך היה גם כאשר אורי אריאל ייצג את האופוזיציה, שבה היתה חברה סיעתו, "האיחוד הלאומי") ולכן יש לשנות את החוק, ולקבוע שנציג האופוזיציה יהיה נציג סיעת האופוזיציה הגדולה ביותר, או שסיעות האופוזיציה תבחרנה את נציגן.
על נתניהו וחבריו לזכור שלא לעולם חוסן, ולא תמיד הם יהיו בשלטון. תקדימים של פגיעה באופוזיציה, יפגעו בסופו של דבר בהם, כבומרנג.
באופן כללי, לאחר שינוי השיטה ביוזמת השר לשעבר גדעון סער, אני סבור ששיטת מינוי השופטים היא שיטה טובה מאוד. החוק החדש מאפשר בחירת שופטים רק ברוב מיוחד של שבעה מבין תשעת חברי הוועדה למינוי שופטים (שמתוכם חמישה הם נציגי המערכת המשפטית וארבעה נציגי הכנסת והממשלה). הצורך ברוב מיוחד מבטיח שהרוב לא יוכל לעצב את בתי המשפט בצלמו ובדמותו, אלא יש הכרח בהסכמה רחבה על השופטים הנבחרים, וכך יובטח ייצוג פלורליסטי נאות של גישות שונות בבית המשפט.

* שטיפת מוח – הערת אגב מתוך מאמר של רווית הכט ב"הארץ": "מדוע סנאטורים אמריקאים, ששמעו את פרדו מתבטא בעבר נגד הטלת סנקציות נוספות על איראן (התבטאות שאותה הכחיש מאוחר יותר)..."
הטענה הזאת הוכחשה מכל וכל ולא היתה אלא קשקוש, אחרת פרדו היה מפוטר לאלתר. לכאורה, הכט אינה מעלימה את ההכחשה. היא אינה כותבת שנטען כלפיו כך וכך והוא הכחיש. היא פשוט כותבת שהוא התבטא כך ובסוגריים מזכירה שהוא הכחיש, כאילו ההכחשה היא משחק, היא אינה רצינית, היא אינה משמעותית; מה שמשמעותי, זאת ה"עובדה" שהוא אמר את הדברים.
הכותרת הראשית ב"הארץ" מדברת על גורמי צבא הממליצים לשנות את מדיניות המצור על עזה. וכך, כבר בכותרת, בלי כל הטלת ספק, מוצג השקר שרצועת עזה, שאפילו בשיא הירי ממנה על אזרחי ישראל, עברו אליה מדי יום מאות משאיות אספקה, היא ב"מצור". גבול סגור, בין מדינה לאוייב הנלחם בה, אינו מצור. קל וחומר כאשר הגבול כלל אינו סגור, אלא מוזרמים בו מצרכים ואספקה בכמויות אדירות, כולל חומרי בניין ששימשו, ויתכן מאוד שמשמשים גם היום, לחפירת מנהרות תופת וטרור נגדנו.
כבר כמה ימים מתחבטים פרשני "הארץ" בשאלה, מדוע ישראל מציגה תמונה של שיתוף פעולה בין חמאס לדאעש ומה האינטרס העומד מאחורי הפרסומים האלה. האופציה שפשוט זאת האמת כלל אינה מוצגת באותם מאמרים.
כך, כתבה ועוד כתבה, יום אחר יום, בהצגה ה"עובדתית", בעצם השימוש בשפה, מבצע העיתון שטיפת מוח מתוחכמת והרסנית בראשם של קוראיה – האנשים החושבים. סוג זה של שטיפת מוח, חמור אף יותר מההסתה הבוטה והישירה של גדעון לוי, אורי משגב, רוגל אלפר וחבר מרעיהם (אך יש לציין שהמסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי אינו כותב לאחרונה ב"הארץ", כי הם ברוגז).

* מאבק בעד הפרת חוק – המאבק נגד הריסת בתים בלתי חוקיים בבית אל, הוא מאבק בעד עבריינות ונגד שלטון החוק. הוא גם מנוגד לאינטרס הפוליטי והאידיאולוגי של הנאבקים. אם הם רוצים להיות חלק ממדינת ישראל, אל להם להדיר את מדינת ישראל, חוקיה וגורמי האכיפה שלה מתחומם.

* עבודה זרה – הפרשיות השונות של "רבנים" שרלטנים, כמו פינטו, מוטי אילון וההוא "מהצפון", מחייבות דיון לעומק, החורג מעבר לסוגיה הפלילית. הרי רב, מעצם היותו בן תורה, הוא אדם שמצופה ממנו להיות רחוק ת"ק על ת"ק פרסה ממעשים כאלה. איך זה קורה, ששוב ושוב אנו נתקלים ב"רבנים" כאלה?
כאשר אנו דנים בנושא הטרדות מיניות, העיסוק בכך לרוב מתמקד ביחסי מרות – מורה, מנהל בעבודה, מפקד בצבא או במשטרה. למה? בשל הפחד. אם סתם איש יטריד סתם אישה ברחוב, לבטח יחטוף סטירה ובכך הסיפור יגמר. כאשר אותה אישה תלויה באיש, שהוא המרצה שלה באוניברסיטה הנותן לה את הציון, הרופא שמטפל בה והיא תלויה בו, המנהל שלה ששכרה ומקום העבודה שלה תלויים בו, או המפקד שלה שעלול להעניש אותה – הפחד משתק אותה.
פורמלית, לא אמורים להיות יחסי מרות בין רב לאישה המבקשת את עזרתו. למעשה, יחסי המרות בין השניים גדולים לאין ערוך מיחסי מרות פורמליים, כיוון שמדובר באמונה באותו אדם כבעל כוח עליון, שברכתו או חלילה קללתו תשנה את חייה, תבטיח לה בריאות, פריון ואריכות ימים. אולם עצם מצג השווא של הכוח הזה, הוא כשלעצמו עבודה זרה. וכל עוד העבודה הזרה הזאת, של אמונה ברבנים קיימת, כל אותן עבירות תמשכנה להתקיים, כיוון שהן רק סימפטום לאותה תופעה.
לכן, על החברה הישראלית בכלל, ועל היהדות הדתית בפרט, לנהל מלחמת חורמה בעבודה הזרה של אמונה ברבנים.

* הכביש לגלגלים – כבר כמעט שלושה עשורים וחצי שאיני חי בעיר, אולם גדלתי בעיר הגדולה, וככל נער גם לי היו אופנים. מעולם לא העליתי על דעתי לרכוב על המדרכה. לא אני, לא אף אחד מחבריי ולא אף אחד אחר. זו היתה נורמה מובנת מאליה. המדרכה – מדרכה לרגליים והכביש ניתן לגלגלים.
מתי הנורמה הזו השתנתה ולמה?
אי אפשר, כמובן, להתעלם גם מהסכנות לרוכבי האופניים בכביש (הכבישים היום סואנים יותר, אם כי ראוי לציין שמספר הנפגעים בתאונות, באופן יחסי ומוחלט, נמוך הרבה יותר מאשר באותם ימים). בסופו של דבר, הפתרון הרצוי הוא מקסימום שבילי אופניים.

* 365 מעלות – בחידון הטריוויה השבועי של מוסף "הארץ" "20 שאלות", הוצגה השאלה הבאה: "איזו שגיאה מתמטית מופיעה ב'שיר כאב' של מאיר אריאל?"
התשובה היא כמובן "אני לא יכול להקיף אישה / שלוש מאות ששים וחמש מעלות." אך איזו עליבות יש בהתייחסות לפואטיקה הגאונית הזאת כ"שגיאה מתמטית". הרי החיבור שעושה מאיר אריאל בין 360 המעלות של המעגל ל-365 ימות השנה, נועד להציב את השלמות הן במרחב והן בזמן, ואת התסכול של חוסר יכולתו להקיף את האישה לחלוטין, בכל המֵמדים. ככל שינסה, תמיד יישאר איזה סדק...

הנה הבית בשלמותו:

טוב, אני לא יכול להקיף אישה
שלוש מאות שישים וחמש מעלות
תמיד נשאר לה סדק דרכו
היא יכולה פתאום להתגלות.
לעובר שב בא ולוקח
כל מה שהיא רוצה לתת
היא רק חוטפת לעצמה
עוד רגע אחד רוטט.

מעניין, האם זה העיתון לאנשים שמסבירים ש"כיכר השוק ריקה" היא טעות דמוגרפית המדירה-שמדירה פלשתינאים?

* יואש צידון ז"ל – רבות נכתב, בעקבות מותו בגיל 88 של יואש צידון – צ'אטו, על גבורתו בשדה הקרב, בעיקר האווירי, על הצלחותיו הגדולות כטייס קרבי בחיל האוויר ובמיוחד על סיפור יירוטו של המטוס עם צמרת המטכ"ל המצרי לפני מלחמת סיני.
אני רוצה להתייחס דווקא לצידון האזרח. הכרתי אותו בשנת 1991, כשהקמנו את לובי הגולן בכנסת, לאחר מלחמת המפרץ והדיבורים האמריקאיים על "סדר חדש במזה"ת". צ'אטו, ח"כ מטעם "צומת", הצטרף לשדולה והיה אחד הבולטים בה. שנה לאחר מכן פרש מן החיים הפוליטיים, אך המשיך להיות אזרח פעיל ומעורב, ובין השאר להיות שותף במאבק על הגולן וחבר בפורומים שונים שפעלו, בין השאר, למען הגולן.
לאורך כל השנים שמרתי עימו על קשר. הכרתי אותו כאדם חכם מאוד, מעמיק, איש אשכולות, רהוט, מרצה בחסד (בעברית, באנגלית ובצרפתית) איש הסברה מיומן ומוצלח. אדם איכפתי ביותר ומחויב לערכי הציונות ולביטחונה של ישראל, ובעל ראייה אסטרטגית רחבה, המבוססת על ידע היסטורי עמוק ויכולת ניתוח מקורית ויצירתית.
לפני שנים אחדות צ'אטו חלה ומשפחתו ביקשה שאוציא אותו מרשימת התפוצה של מאמריי, כיוון שמצבו אינו מאפשר לו לקרוא אותם. הצטערתי על כך מאוד. עד זמן קצר טרם אותו דוא"ל, הוא היה קורא פעיל מאוד, מעיר הערות, מציע הצעות ומצביע על זוויות נוספות.
צ'אטו הובא למנוחות בקיבוץ שדות ים, סמוך לבסיס אימוני הפלי"ם. קבורתו במקום זה היא עדות לכך, שכל ימיו ראה צ'אטו את עצמו בראש ובראשונה כפלמ"חניק, לוחם הפלי"ם, מעלה מעפילים לארץ ישראל. זאת הייתה התקופה המעצבת של חייו, והוא ראה בה את גולת הכותרת של תרומתו לאורך השנים למדינת ישראל, בביטחון, בכלכלה, בפוליטיקה ובחקיקה. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס – במאמרו האחרון ב"הארץ" כתב יוסי שריד על ה"מתחזים, שעושים מעשי לחימה ומבקשים שכר כעושי שלום."
משפט זה הוא פרפרזה על דבריו האחרונים של המלך ינאי לאשתו ויורשת העצר שלומציון המלכה: "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס." (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, כ"ב ע"ב).
פנחס וזמרי הם גיבורי פרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "פנחס". זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, הפר את מצוות האל ובהתרסה שכב עם מואבית צמרת, בפומבי, לנגד כל עם ישראל. העונש היה כבד, מגפה בה נספו 24,000 מבני ישראל. פנחס בן אלעזר הכהן ניגש לשניים ורצח אותם, ובכך פסקה המגפה ושכרו של פנחס היה כהונת נצח של שושלתו.
פנחס היה לאב טיפוס של הקנאות היהודית ומודל הערצת חסידיה, עד היום. ראוי להטיל ספק בשאלה האם הוא דמות המופת ומעשהו – מעשה מופת, אך סוגיה זו כבר חורגת מעניינה של הפינה הלשונית "ביד הלשון".

* בולבול – המדור הלשוני של אילון גלעד במוסף "הארץ" – "מהשפה פנימה", הוקדש השבוע לכינויים השונים של איבר המין הזכרי. כמובן שאחד השמות הפופולריים הוא בולבול. גלעד מסביר שהכינוי "בולבול" כשם הילדותי לאיבר המין הומצא מתישהו בין 1976 ל-1982. אני כנראה קצת יותר מבוגר מאילון, ולכן אעמיד (!) אותו על טעותו. ב-1976 הייתי בכיתה ז' (או אם תרצו בכיתה בולבול). כשהייתי בגן כבר היה נפוץ המושג "בולבול", ולא נראה לי שהוא היה חדש. (ברשימתו, שכח אילון את הזובי, השמוק, השטרונגול וה"פיפי").