במלחמה, הצבא יורה לעבר עמדות האוייב. זה תפקידו.
למעט השבת אש לעבר מקור ירי מיידי המסכן את כוחותינו – ירי לעבר עמדת אוייב אינו אוטומטי, אלא נתון לשיקול דעת של המפקד בשטח. שיקול דעת של מפקד, ככל שיקול דעת אנושי, עשוי להיות שנוי במחלוקת ולכן הוא נתון לביקורת. הרי מפקד אחר באותה סיטואציה, או אולי אפילו אותו מפקד בסיטואציה דומה, עשוי להחליט אחרת. מכאן, שייתכן ששיקול הדעת של המפקד שגוי.
שיקול דעת של מפקד במלחמה הוא בעל משמעות לחיי אדם. שגיאה של מפקד עלולה לעלות בחיי אדם. מפקד יכול להורות על ירי שיביא להרג בשוגג של אזרחי אוייב. מפקד יכול להורות על נצירת אש, ומן העמדה שהוא החליט לא לירות עליה, תפתח אש שבה ייהרגו חייליו, אולי הוא עצמו. אך אין תחליף לפיקוד אנושי, ובהיותו אנושי, אין הוא יכול להיות חף משגיאות.
שיקול הדעת של מפקד נתון לביקורת וראוי שיעמוד במבחן הביקורת. מהי מטרת הביקורת? ללמוד מהצלחות ומטעויות, כדי להשתפר ולהיות טובים יותר במלחמה הבאה. לשם כך קיים תחקיר צה"לי.
תרבות התחקיר בצה"ל היא גאוותנו. כיוון שהתחקיר נועד לשפר, וצה"ל מחפש דרך להשתפר, נוצרה תרבות של אמת, שבה מפקדים וחיילים מדברים על הטעויות שלהם ומקבלים משוב מעמיתיהם, ממפקדיהם ומפיקודיהם, ללא משוא פנים. כבר בסיכום תרגיל כיתה בטירונות, שבו רואה החייל את המ"כ שלו ניצב מול המ"מ והמ"פ ומסביר היכן שגה, מוטמעת בחייל תרבות התחקיר. התחקיר הוא הדרך הנכונה והראויה להגיע לחקר האמת בנוגע לפעילות מבצעית.
לא כן בחקירה פלילית. בחקירה פלילית, הנחקר אינו מנסה לקדם את חקר האמת, אלא לגונן על עצמו, כדי לא להפליל את עצמו. בהליך פלילי, החשוד פועל על פי עצת פרקליטו, והמטרה של פרקליטו אינה לימוד ותיקון, אלא חילוץ מרשו מעונש. לכן, אין תועלת בחקירות פליליות של נושאים מבצעיים
מתי יש מקום לחקירה פלילית? אם בתחקיר המבצעי יעלה חשד אמיתי לפשע פלילי. למשל – ירי מכוון על אזרח, רצח שבוי, אונס וביזה, אינם שגיאות מבצעיות אלא פשעים פליליים. אם התחקיר המבצעי יעלה שנעשו מעשים כאלה, יש להעביר את הנוגעים בדבר לחקירת מצ"ח.
מג"ד השיריון סא"ל נריה ישורון קיבל החלטה מבצעית, לירות על עמדת אוייב בשעת מלחמה. אין מחלוקת על כך שהיתה זו שעת מלחמה – מלחמת "צוק איתן". אין מחלוקת שמדובר במקום שממנו נורתה אש צלפים לעבר חיילי צה"ל, ומהירי הזה נפל סרן דימיטרי לויטס, ולכן אין כלל שאלה האם זו עמדת אוייב. העובדה שעל העמדה הזו אין שלט גדול "עמדת ירי של חמאס" אלא מרפאה של אונר"א, אינה מעלה ואינה מורידה מן העובדה שמדובר בעמדת אוייב. יתר על כן, העובדה שהאש נורתה ממרפאה רק מגדילה את חומרתה – מדובר בפשע מלחמה.
ייתכן שהקצין שגה בשיקול דעתו. ייתכן שלא היה צריך לדבר על "מטח כבוד". אך אין כל מקום לחקירה פלילית נגדו.
עצם החקירה מבטאת טירוף מערכות בצה"ל.

2. מינכן 2. חלק א: הבחירה האסטרטגית
של נתניהו
האחדות הלאומית בהתנגדות להסכם מינכן 2 – הסכם הכניעה של המערב לאימפריית הרשע, הטרור והג'יהאד, ההופכת אותה למעצמת סף גרעינית בסמכות וברשות של העולם, היא אחדות מבורכת. מן הראוי היה שתוביל להקמת ממשלת אחדות לאומית, שתשלב ידיים במאבק למניעת הסכנה. במקום זאת, מלווים את האחדות גילויים צורמים של ניסיון לצבור הון פוליטי, הטחת האשמות בלתי הוגנות בנתניהו כאילו הוא אשם בהסכם ואף קריאה להתפטרותו.
אין זה מפתיע. זו התרבות הפוליטית בישראל. סביר להניח שגם נתניהו היה נוהג כך אילו היה באופוזיציה. אך אין זה אומר שאנו, האזרחים, צריכים לקבל זאת. במאמר זה אנסה להתמודד עם הטחת האשמה בנתניהו – האם היא מוצדקת?
אפתח ואומר, שבמדינה דמוקרטית ראוי לבקר ולשפוט את מדיניותו של ראש הממשלה, את מעשיו ומחדליו, בכל נושא וגם בנושא הזה. אולם ראוי שלא תהיה זו ביקורת אוטומטית של האופוזיציה בהיותה אופוזיציה, כפי שאין זה ראוי שתומכיו של רוה"מ יגוננו עליו אוטומטית. יש לבחון את המציאות בעיניים פקוחות, וככל הניתן – באובייקטיביות.
הטענה העיקרית המופנית כלפי נתניהו, היא מבחן התוצאה. נתניהו הציב בראש מעייניו בשנים האחרונות את סיכול ההסכם, ומשההסכם נחתם, הדבר מעיד על כישלונו. עוד אחזור לשאלה האם באמת זו המטרה שהוא הציב, אך אני שולל גם את הנחת המוצא הזאת.
כאשר מדובר בנושאים כמו כלכלה, חברה, חינוך וביטחון, התלויים בעיקר בנו, נכון לשפוט את ההנהגה במבחן התוצאה. לא כך הדבר, כאשר מדובר בדיפלומטיה, במדיניות חוץ. כאן, ישראל היא רק שחקן אחד במגרש, ויש בו שחקנים אחרים, שהאינטרס שלהם שונה משלה, והדברים אינם נקבעים בהכרח על פי מדיניותה. ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים הצעות מרחיקות לכת יותר מכפי שאי פעם הגורמים היוניים ביותר העלו על דעתם, והצעותיהם נדחו. ראוי לבקר את תוכן ההצעות, אולם האם ניתן להאשים את ראשי הממשלה בכך שההצעה נדחתה? האם הם יכולים לכפות על הפרטנר להסכים לשלום?
אם כך במגרש בילטרלי, של ישראל מול הפלשתינאים או מול סוריה, קל וחומר כאשר מדובר במגרש הכלל עולמי, הרווי באינטרסים של מדינות רבות ובראשן מעצמות העל. אם נשיא ארה"ב, מיום היבחרו, העמיד על ראש שמחתו את הפייסנות כלפי האסלם הקיצוני ובעיקר איראן, היה נחוש וממוקד-מטרה כטיל-מונחה-מדוייק להגיע להסכם בכל מחיר – אין זה הוגן לתלות בנתניהו את הקולר. ישראל אינה מרכז העולם ולא מעצמת על, ומנהיגי העולם אינם רוקדים על פי החליל שלה. אולם לנוכח רצונו ונחישותו של אובמה להגיע להסדר בכל מחיר, ראוי לבחון האם האסטרטגיה של נתניהו הייתה נכונה בבסיסה.
בהנחה שאין מחלוקת על כך שהאינטרס של ישראל הוא מניעת התחמשותה של איראן בפצצות גרעיניות ומניעת הסכם ההופך את איראן למדינת סף גרעינית, השאלה הראויה לדיון היא האם האסטרטגיה שנתניהו בחר להשגת המטרה היתה נכונה.
בפני נתניהו ניצבה ברירה בין שתי אסטרטגיות אפשריות – האסטרטגיה המדינית והצבאית. כמובן שיש פן צבאי לאסטרטגיה מדינית ויש פן מדיני לאסטרטגיה צבאית, אולם הבחירה היא בין ניסיון כוחני של ישראל לסיכול תוכנית הגרעין האיראני, כפי שישראל עשתה בעיראק ו(על פי מקורות זרים) בסוריה –לבין ניסיון של ישראל לסיכול התכנית בדרך מדינית. נתניהו בחר בדרך המדינית.
הבחירה הזו, היא האסטרטגיה שראוי לבחון אותה. אם נתניהו טעה – זו היתה טעותו. אם יש מקום לביקורת על נתניהו – היא על ההכרעה הזאת. מי ששלל ושולל את האסטרטגיה הצבאית, אין לו יסוד כל מוסרי לתקוף את נתניהו.
אלו היו עקרונות מדיניותו של נתניהו:
א. להעלות את הסוגיה האיראנית לראש סדר היום העולמי, להתריע מפני סכנת התגרעונתה ולהוביל את העולם לפעולה.
ב. לגרום לעולם להטיל סנקציות כלכליות חריפות על איראן, כדי לחנוק את כלכלתה ולכפות עליה הסדר מדיני לביטול תכנית הגרעין בדרכי שלום.
ג. ליווי המהלכים המדיניים באיום אפקטיבי באופציה צבאית והכנת צה"ל לביצוע אופציה זאת. אופציה זו נועדה בעיקר להרתיע את ארה"ב והמערב, שחששו מאוד מפעולה ישראלית, ולחזק את נחישותם להתמיד בסנקציות ולהחריפן.
נתניהו הצליח בצורה מעוררת התפעלות להעלות את הסוגיה האיראנית למרכז סדר היום הבינלאומי. הוא הצליח, לאט מדי ומאוחר מדי, אך בסופו של דבר בצורה מרשימה, לדחוף את העולם להטלת משטר סנקציות אפקטיבי על איראן. ליווי המהלך המדיני באיום צבאי הצליח באופן חלקי בלבד, בשל ההתנגדות הבוטה והרועשת בישראל, בקרב האופוזיציה, בקרב גורמים בממשלה, בקרב התקשורת והחמור ביותר – בקרב בכירים ובעיקר בכירים לשעבר בצמרת הביטחונית. ההתנגדות הזאת גרמה לנזק בל ישוער ליכולת ההרתעה של ישראל, ושידרה לעולם מסר מרגיע, שישראל תתקשה לפעול בכוח נגד הגרעין האיראני.
הסנקציות הצליחו להביא את איראן אל שולחן הדיונים. וכאן הכול השתבש – אובמה ויתר מהרגע הראשון על הדרישה שלשמה נועדו הסנקציות ולשמה נועד המו"מ, לכפות על איראן את ביטול תוכנית הגרעין. כאשר כבר בתחילת המו"מ ויתר אובמה על הדרישה המהותית של המערב, הוא שידר לאיראנים את חתירתו להסכם בכול מחיר. וכפי שקורה במו"מ בין שני צדדים, כשהצד האחד רואה במו"מ כלי להשגת יעדיו האסטרטגיים והצד השני רואה בעצם ההסכם את יעדו האסטרטגי, היה זה מו"מ על הסכם כניעה, הסכם מינכן 2. עמדותיה של ארה"ב התמוטטו לאורך המו"מ כמו בנין קלפים, וחמינאי יצא מן המו"מ כשידו על העליונה.
אין כל שחר להטחת ביקורת בנתניהו על התנהלותו של אובמה. האם אובמה היה נחוש פחות אלמלא נאם נתניהו בפני בתי הקונגרס? ודאי שלא. הנאום נבע מן ההכרח לעשות ככל הניתן כדי לסכל את מדיניותו של אובמה ואת ההסכם עם איראן.
אולם ההסכם מציב בהחלט סימני שאלה חריפים סביב בחירתו האסטרטגית של נתניהו. האם נכון היה להטיל את יהבנו על האופציה הדיפלומטית, או שמוטב היה להתרכז באופציה הצבאית ולהשמיד את הכורים הגרעיניים של איראן? בעקבות התוצאה, אני נוטה לדעה, שהבחירה האסטרטגית של נתניהו, שנהנתה מתמיכה ציבורית רחבה ביותר, היתה שגויה.
הטענה שנתניהו כשל במבחן התוצאה שגויה גם בהגדרת מהותו של מבחן התוצאה בנושא הזה. המטרה של נתניהו ושל מדינת ישראל לא היתה ואינה סיכול ההסכם, אלא סיכול התגרענותה של איראן. ההסכם הוא נקודת ציון חשובה בדרך לחימושה הגרעיני של איראן, אך עדין לא מאוחר לסכל את התוכנית. הפסדנו בקרב, אולם המערכה טרם הסתיימה. בתנאים שנוצרו, המשך המערכה יהיה קשה יותר, אך אין לנו רשות להיבטל ממנו.
בחלקו השני של המאמר, אתייחס לאופציות העומדות לרשותנו להמשך המערכה.

3. צרור הערות 15.7.15

* מינכן 2 – קו ישיר עובר בין 29 בספטמבר 1938 ל-14 ביולי 2015; שני תאריכים שיזכרו לדיראון עולם, מן הימים הקשים בהיסטוריה האנושית. כמו צ'מברליין במאה ה-20, כך אובמה במאה ה-21 נכנע ללא קרב לאימפריית הרשע של דורו. אימפריית הג'יהאד והטרור איראן, תהיה מדינת סף גרעינית, בחסות המערב.

* המנצח – חומייני חומייני, הו חומייני. מי יגלה עפר מעיניך. הנה, בניך ממשיכיך נחלו את הגדול בניצחונותיהם, ניצחון ללא קרב, עקב כניעה ללא קרב של צ'מברליין של המאה ה-21.

* ראה למרחוק – הסכם הגרעין ההופך את איראן למדינת סף גרעינית, מעיד על גדולתו של בן גוריון כמנהיג הרואה למרחוק, שכבר אחרי מלחמת העצמאות קיבל את ההחלטה ההיסטורית על האופציה הגרעינית של ישראל.

* מה ירגיע את ב. מיכאל? – בשבוע שעבר הסביר לנו קובי ניב ב"הארץ" את תמיכתו בהסכם הגרעין האיראני. הוא לא התכסה בשקר לפיו ההסכם מונע את הגרעין, אלא להיפך – הוא ייחל לפצצת גרעין איראנית, שתיצור מאזן אימה שיוכל להרתיע את ישראל. חברו לדבוקה ב. מיכאל, ממשיך באותו קו. הוא פרסם רשימה סאטירית-למחצה, שבה כתב שכעת נלקח מנתניהו הצעצוע האהוב עליו – איום הגרעין האיראני, ולכן הוא יעביר אחת ממאתיים הפצצות של ישראל לאיראן, וכך יוכל להמשיך לברוח מהבעיות האמתיות ולהשתעשע בתחביב האהוב עליו.
כמובן שמיכאל רצה בעיקר לתקוף את ישראל הגרעינית (לפי מקורות זרים...) המנסה, בעזות מצח, למנוע את התגרענותה של איראן. ובסוף הרשימה החצי-סאטירית, הוא כתב משפט ברצינות, המבטא את מאווייו ומאוויי הדבוקה: "למה להכחיש? גם אני אהיה קצת יותר רגוע. הידיעה שלפחות פצצה אחת מתוך ה-200 שיש לנו, נתונה בידיים קצת יותר שקולות תשרה עליי קמצוץ קטנטן של רוגע נוירוטי."

* שחקן חיזוק – "הארץ" מחזיק לאחרונה שחקן חיזוק, העיתונאי היהודי אמריקאי פיטר ביינרט, איש ה"שמאל" הרדיקלי בארה"ב, אוטו-אנטישמי מובהק, שנאבק "להציל את ארצות הברית מקומץ הארגונים היהודיים שמנטרלים את הנשיא אובמה," שאותו הוא מגדיר "נשיא היהודים." כל כך מתאים ל"הארץ" לשכור את שירותיו כ"פרשן".
ובמאמרו השבוע הוא מתחרע בהילרי קלינטון, כיוון שהעזה לצאת נגד ה-BDS, הארגון האנטישמי המוביל את הדה-לגיטימציה והחרם על ישראל. כמובן שהסיבה לכך היא רצונה למשוך תורמים ניציים נוסח חיים סבן ש"הוא אדם שכותב צ'קים שמנים."

* משתלחים בבג"צ – לא עובר כמעט יום שאין ב"הארץ" מאמר המשתלח בבג"צ. הרי בג"צ אמור לעבוד אצלם, וכאשר הוא פוסק לטובת ישראל הוא מועל בתפקידו. ההשתלחות התורנית היתה כדרך אגב, בפשקוויל של עודה בשאראת נגד פרופ' אסא כשר ונגד הקוד האתי של צה"ל. הרי בעיני דבוקת שוקן, הקוד האתי של צה"ל צריך להיות אחר – איסור על מלחמה באויב ובטרור. כל פעולה של צה"ל נגד הטרור אינה אתית.
במאמרו, בשאראת מוקיע את פרופ' כשר, ומשווה אותו לבית המשפט העליון. "מיום ליום מתברר שהאתיקה של הפילוסוף כשר, גאוות הממסד הביטחוני, היא בסך הכל מתן הכשר לפעולות הצבא. הקוד האתי שלו הוא 'אני ואפסי עוד'. בכך, בהפוך על הפוך, האתיקה שלו מרוקנת את המלה 'אתיקה' מתוכנה המוסרי. אבל כשר חי בסביבה הנכונה. הוא מתפקד על תקן כפילו של בג"ץ, שמכשיר את כל עוולות הכיבוש: התנחלויות, הרס בתים, סגר, חיסולים. כל אלה, כידוע, פעולות המנוגדות לחוק הבינלאומי."

* גדעון לוי מתמתן – דומה שגדעון לוי לא אכל ארוחת בוקר ביום ראשון. מכל מקום, כנראה תקפה אותו חולשה והוא הופיע בדמות מתונה מהרגיל. הוא הגדיר את יאיר לפיד כ"כמעט פשיסט".

* טירוף מערכות – המחבלים בסג'עייה הפכו מרפאה לעמדת ירי, ירו ממנה לעבר חיילי צה"ל והרגו את סרן דימיטרי לויטס (בן הגולן). המג"ד סא"ל נריה ישורון זומן לחקירת מצ"ח כיוון שהורה לירות על עמדת המחבלים, בטענה המטומטמת והמרושעת שהוא הורה לירות על "מרפאה". אף שאני מאמין שהתיק ייסגר במהרה, עצם זימונו לחקירה פלילית היא חרפה לצה"ל ולמדינת ישראל.

* היכונו למשפט שדה – והרי התחזית. חקירת מצ"ח תנקה את סא"ל נריה ישורון שהורה לירות על עמדת אוייב בשעת מלחמה (מה שלא הופך את עצם ההחלטה על חקירה פלילית לפחות בזויה). ואז יפתח משפט שדה ב"הארץ" נגד ה"צבא שחוקר את עצמו," "חקירת טיוח," "אף פעם אין כתבי אישום," "הממסד הביטחוני," "רצח על פי הנהלים," "רק ביצענו פקודות" וכל הארסנל הארסי שלהם.

* מי שפוגע בצה"ל – הוראות הפתיחה באש של צה"ל ביו"ש, על פיהן יש לנהוג במתפרעים יהודים באותה דרך כמו במתפרעים ערבים, מוצדקות לחלוטין. מי שפוגע בחיילי צה"ל ומפקדיו הוא אוייב, ויש לנהוג בו כאוייב. אגב, כאשר האוייב הזה הוא יהודי זה חמור הרבה יותר, כי אינו רק אוייב אלא גם בוגד, גיס חמישי.

* נועם עדין חי – אפשר לבטל את כל שרשרת הבדיחות של "מהו שיא החוצפה." כאשר נועם שליט מרשה לעצמו לבוא בטענות למדינת ישראל, ולהתבכיין על "היחס" שקיבל מן המדינה, הבדיחות הללו מיותרות.

* פופוליזם – אין בהצעת חוק גזר דין מוות למחבלים דבר וחצי דבר עם ביטחון, עם הרתעה, עם מוסר ואפילו לא עם רגשות נקם. מה יש בו? שלושה דברים. פופוליזם, פופוליזם ופופוליזם.

* הצעת שיפור – אני מציע הצעת שיפור לחוק גזר דין מוות למחבלים: גזר דין מוות למחבלים מתאבדים.

* קובר את הצעת החוק – נתניהו מבין את הנזק הכרוך בהצעת החוק הפופוליסטית של גזר דין מוות למחבלים, אבל אין לו אומץ מנהיגותי לומר זאת בגלוי. לכן הוא הקים ועדה לקבורת הנושא.

* ראוי להיות מפכ"ל – הרעיון של אהוד בן עזר למנות את "הרב" פינטו למפכ"ל המשטרה, הוא כביכול סאטירי. אך אם אהוד אולמרט (!) יכול להיות ראש הממשלה (!), קל וחומר ש"הרב" פינטו יכול להיות מפכ"ל המשטרה.

* בשורה לספורט הישראלי – העונש הכבד – 14 חודשי מאסר, שבית המשפט גזר על אלרואי, האוהד שתקף את ערן זהבי, הוא מסר חשוב לחברה הישראלית, לספורט הישראלי ולאוהדי הכדורגל: עד כאן! יש לקוות שהעונש הזה ירתיע אוהדים אלימים, מכל קבוצה שהיא, ויהווה תקדים של ענישה חמורה ושל מלחמת חורמה באלימות בספורט.

* למי הוקמה המדינה? – למה חוק כדוגמת חוק הלאום, לא הוצע לחקיקה לאחר הקמת המדינה, או בעשורים הראשונים לקיומה? כי לחוקק חוק כזה באותם ימים, היה הגיוני כמו לחוקק חוק שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. זה היה כל כך מובן מאליו, עד שלא היה כל צורך לחוקק זאת. הרי עוד לא המציאו את ה"פוסט ציונות" ולא היה כל ערעור על מהותה של המדינה.
בנאום בפני קצינים בשנת 1955, אמר בן גוריון את הדברים הבאים (שכמותם ניתן למצוא כמעט בכל נאום ומאמר שלו ושל כל קברניטי המדינה באותן שנים):
"מדינת ישראל שונה בתכלית מכל המדינות והדבר העיקרי המציין את השוני שלנו הוא, כי העם ברובו הגדול אינו יושב במדינתנו. אסור לנו להתעלם אף לרגע אחד מהאמת המרה, העמוקה והנוקבת הזאת, כי המדינה מלכתחילה לא נולדה לתושביה, גם בהכרה של העם היהודי וגם בהכרה בינלאומית, ובמידה שהיתה הכרה בינלאומית למען הקמת מדינת ישראל. לפני עשרות שנים ובמשך דורות היתה הכרה לא רק ביהודים אלא בגויים, שהעם היהודי צריך לשוב לארצו ולהתיישב בה. ואין חולקים שאין זו מדינה לתושביה בלבד. אפשר לשאול אם זאת מדינה לעם היהודי כולו, לעם היהודי ברובו, לעם היהודי בחלקו. בימינו אין אדם שיכול לענות על שאלה זאת. אבל אין זאת מדינה לתושביה, והעם של המדינה הזאת מפוזר הוא. ... העם היהודי מזדהה עם מדינת ישראל. הוא מזדהה באופן רוחני, נפשי או לאומי וכמעט אין ארץ בעולם שאין בה יהודים, אם מעט ואם הרבה, וקיימת זיקת העם היהודי למדינת ישראל. במידה עוד יותר גדולה קיימת זיקת מדינת ישראל לעם היהודי. אילו הייתי צריך למיין מה הם השיקולים העיקריים שקובעים התנהגותנו הייתי אומר שהשיקול הראשון הוא הביטחון. והשיקול השני – זיקת מדינת ישראל לעם היהודי. אני מונה ביטחון תחילה, כי אם לא נתקיים לא יהיה כלום. אך אחרי הביטחון, זיקת המדינה לעם היהודי היא השיקול הקובע. ומדינה זאת לא יכולה אף פעם לשכוח גורל התפוצה היהודית, מצבה וצרכיה... פה אנחנו כפופים לעצמנו, ואל הייעוד ההיסטורי שאנו קובעים אותו. אנחנו כפופים אך ורק לצרכינו ולמאוויינו ההיסטוריים, וכל טעם קיומנו וטעם קיום המדינה הוא אי התלות בזרים. לשם כך שבנו בארץ הזאת לעבודה פיסית. משום כך שבנו לחקלאות, משום כך שבנו לבניין משק עצמאי, ללשון העברית, לבניין יהודי. וכל כמה שאנחנו משתמשים יותר ויותר בעצמאות שלנו – עצמאות פוליטית, תרבותית, כלכלית חברתית – השוני בינינו ובין התפוצה הולך וגדל, והוא עוד ילך ויגדל. אבל השוני הזה לא בא להרחיק אותנו מהעם היהודי אלא להיפך: הוא בא לעצב את דמותו, שלא לגמרי ישתעבד מרצונו לזרים. אנו מצווים להדק את קשרינו עם היהדות העולמית בכל הדרכים, קודם כל על ידי עלייה, על ידי העלאת קיבוצים ויחידים יהודיים מכל מקום אפשרי, על ידי החדרת חינך יהודי, העמקת קשרינו וקשריהם עם התנ"ך, על ידי תיירות, על ידי שליחים – כי בזיקה לזאת לעם היהודי תלוי קיומה של המדינה. ... כל תפילתנו מכוונת לעם היהודי – חובה עלינו לשמור הזיקה בין יהדות ארץ ישראל ובין יהדות הגולה, וזיקה זאת מוכרחה להיות אחד השיקולים המכריעים במעשים שאנחנו עושים."
כותרת הנאום: "לבעיות הביטחון".

* ביד הלשון: תעזבנו יום יעזבך יומיים – 16 שנים מלאו למותו של המשורר והמוסיקאי מאיר אריאל, ובחרתי לעסוק בשורה מן הפזמון של שירו האהוב עליי ביותר, "נשל הנחש". נוסח הפזמון הוא: "ואבא תמיד אומר / תעזבנו יום יעזבֶךָּ יומיים / העגלה נוסעת, אין עצור / קפצת ממנה היום / חלפו שנתיים / והנה נשארת מאחור" (ובהמשך השיר ה"שנתיים" מתקצרות לחודשיים, שבועיים, יומיים, שתי דקות ושניותיים).
לא אכנס כאן לניתוח השיר, אלא למקור הביטוי. המקור הוא בתלמוד הירושלמי, והביטוי המקורי הוא "יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ". אם אדם עוזב משהו, ומתרחק ממנו, אל לו לצפות שהדבר אותו עזב יישאר במקומו. גם אותו דבר, או אדם, יתרחק. אם חשבת שאתה מתרחק יום ולאחר מכן כשתחליט – תחזור, קח בחשבון שגם הדבר מתרחק, ובתוך יום של התרחקות, המרחק יוכפל והחזרה תהיה ארוכה וקשה כפליים.