בחלקו הראשון של המאמר ניתחתי את האסטרטגיה של נתניהו במאבק נגד הגרעין האיראני, שעיקרה – בחירה באופציה המדינית והעדפתה על פני האופציה הצבאית. בדרך בה הלך, נתניהו הביא להישגים גדולים, אולם במבחן התוצאה, האופציה הזאת לא הוכיחה את עצמה. נתניהו אינו אשם בכך. לא היה בכוחו לעצור את דהרתו של נשיא המעצמה הגדולה בעולם להסכם בכל מחיר. אולם אילו בחר מלכתחילה באופציה הצבאית, היינו משלמים עליה מחיר כבד לטווח הקצר, אך מצבנו היום ומצב העולם היום, היו טובים לאין ערוך.
את הנעשה אין להשיב, והשאלה היא מה עושים עכשיו. במצב הנוכחי, האופציה הצבאית קשה יותר למימוש, כאשר תוכנית הגרעין האיראנית מעוגנת בהסכם בינלאומי. ואף על פי כן, דבריו של נתניהו על כך שההסכם אינו מחייב את ישראל, היו חשובים מאוד. כאשר מדובר בסוגיה כה קריטית לעתידה של ישראל, האופציה הצבאית חייבת להיות על השולחן.
המהלך הבא הוא ההצבעה בבתי הנבחרים של ארה"ב. אילו חשבתי שיש סיכוי סביר ליירט את ההסכם בקונגרס, הייתי סבור שעל ראש הממשלה, בשיתוף עם ראש האופוזיציה, להירתם אישית לפעולה ממוקדת לגיבוש רוב שיפיל את ההסכם, גם במחיר קרע גלוי וקשה עם נשיא ארה"ב. אולם לנוכח הודעתו של אובמה שיטיל וטו, מה שמחייב רוב של 2/3 נגד ההסכם, הסיכוי לכך קלוש, אולי אפילו אפסי. במצב הזה, המחיר של מהלך לעומתי בתוך הפוליטיקה האמריקאית הפנימית, כבד מהתועלת שהוא עשוי להניב.
איני סבור שיש להפקיר את ידידי ישראל בקונגרס לבד בשטח. על ישראל להמשיך ולהבהיר את הסכנות שבהסכם, אך את המהלך הפוליטי האמריקאי יש להשאיר לאמריקאים, ואנו יכולים להסתפק בהבעת תמיכה ואהדה מרחוק.
לאחר החלטת הקונגרס, שסביר להניח שהיא לא תהיה בעדנו, יש לנצל עד תום את הרצון של אובמה לפצות אותנו, ולהוכיח שלא הפקיר את ישראל. יש להציב דרישות מדיניות וביטחוניות, הן בנושא העצמת התמיכה הביטחונית, הן בהבטחה לסכל כל הצעה פלשתינאית חד צדדית, ואף לנסות להוביל מהלכים כמו העברת השגרירות האמריקאית לירושלים או הכרה בריבונות ישראל על הגולן.
אך עיקר המאמץ צריך להיות בנושא הגרעין האיראני, ולהתמקד בהפרות ההסכם. ההסכם הוא הונאה איראנית ואין ספק שאיראן תפר אותו. עיקר המאמץ המדיני של ישראל, מול ארה"ב ואירופה – צריך להתמקד בהסכמות על החזרה מיידית של הסנקציות והחרפתן, ברגע שאיראן תפר את ההסכם. יש לבצע מאמץ מודיעיני ישראלי, בשיתוף פעולה עם המודיעין האמריקאי, לגלות את ההפרות ולהביא את ההוכחות.
יש להמשיך בלוחמה זעירה נגד מיזם הגרעין האיראני, שישראל כמובן אינה מעורבת בה – תולעים וסייבר לשיבוש המערכות, תאונות דרכים והתקפי לב מסתוריים למדעני הגרעין, פיצוצים מסתוריים והפסקות חשמל הרסניות וכד'.
אך מעל לכל ומעבר לכל – יש להכין את היכולת המבצעית לסיכול תוכנית הגרעין האיראני באמצעים צבאיים. אין להמעיט בערך המחיר והנזק שעלול להיגרם לישראל כתוצאה מפעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, אך בניגוד לאגדות הרומנטיות, בחיים האמיתיים הבחירה אינה תמיד בין טוב ורע; לעיתים היא בין חלופות רעות. פצצות גרעין בידי איראן מסוכנות יותר מכל מחיר של הפעולה באיראן.
עלינו לחזור לדוקטרינת בגין: ישראל לא תאפשר למדינות עוינות לייצר טכנולוגיה גרעינית, שעלולה להתפתח לנשק גרעיני.
הדוקטרינה הזאת הביאה להשמדת הכור העיראקי, שהציל את המזרח התיכון ואת ישראל מפני פצצות אטום בידי סדאם חוסיין. היא הביאה להשמדת הכור הסורי, על פי מקורות זרים, ולא צריך דמיון מפותח מדי כדי להבין את המשמעות של פצצות גרעיניות בידי אסד בקרב על הישרדותו.
הדוקטרינה הזאת חייבת להיות בסיס מדיניותה של ישראל בנוגע לגרעין האיראני. אם אין אפשרות לסכל את התגרענותה של איראן בדרכים מדיניות, כנראה שאין מנוס מפעולה צבאית.
2. צרור הערות 19.7.15
* חגיגת ניצחון – המוני איראנים חוגגים ברחובות טהרן ובצדק – אלו חגיגות הניצחון. מאז מהפיכת חומייני, לא היה להם ניצחון כזה. בירת הקנאות האיסלמיסטית הג'יהאדיסטית הורידה את השטן הגדול, מעצמת העל המערבית, ארה"ב, על ברכיה, ועימה את כל העולם המערבי.
תמורת הגושפנקא המערבית להפיכת איראן למעצמת סף גרעינית, העולם הסיר ממנה את הסנקציות ויזרים לה 800 מיליארד דולר שחלק ניכר מהם יממנו את הטרור העולמי המונחה מאיראן.
שלום בדורנו.
* העיקר ההומור – במסיבת העיתונאים בבית הלבן הסביר אובמה שאי אפשר למנוע מאיראן פיתוח גרעין למטרות שלום. גרעין איראני למטרות שלום... יש לו הומור.
גרעין למטרות "שלום בדורנו".
* למטרות שלום – להיטלר היו גזים למטרות שלום.
* החתן – אובמה – חתן פרס נובל ל"שלום בדורנו".
* האם תהיה ממשלת אחדות? – אני בעד ממשלת אחדות לאומית. במצב האסטרטגי החמור בעקבות הסכם מינכן 2, נכון לשלב כוחות למאבק משותף נגד סכנותיו. אולם להערכתי, הסיכוי לכך נמוך, בניגוד לדברי הפרשנים. זאת, משתי סיבות.
האחת, היא המשקעים הקשים בין המחנות בעקבות מערכת הבחירות רוויית השנאה וההסתה (משני הצדדים).
השנייה, אני מתקשה לראות את הרצוג מוביל מהלך מנהיגותי של הצטרפות לממשלת אחדות לפני הפריימריז. אדרבא, ככל שיתקרבו הפריימריז במפלגת העבודה, המועמדים יתחרו ביניהם בהתלהמות פופוליסטית נגד הממשלה. אולי לאחר הפריימריז המצב ישתנה.
אז מי גורם לשמועות הללו? יש שני בעלי אינטרסים. נתניהו ואנשיו, משתמשים בסחריר הללו כדי ללחוץ על השותפות הקואליציוניות להתפשר בדיוני התקציב ועל ליברמן, בתקווה שיצטרף לממשלה.
השנייה היא זהבה גלאון, שלנוכח הטראומה של כמעט היעלמותה בבחירות, היא מנסה לבדל את מר"צ ממפלגת העבודה, כ"שמאל" האמתי היחיד.
* דמגוגיה – חיזוריו של נתניהו אחרי הרצוג (וגם אם מדובר בטקטיקה בלבד) מעידים עד כמה הצהרותיו ערב הבחירות על "התהום הפעורה" ועל "המחנה האנטי ציוני" היו דמגוגיות, מרושעות ושקריות.
* הפרשן – קובי ניב וב. מיכאל הביעו כמיהה, במאמרים ל"הארץ", לפצצת גרעין איראנית, שתרסן את ישראל ותכפה עליה מאזן אימה. וגם ה"פרשן" של "הארץ" לענייני ערבים, צבי בראל, מבכר את איראן על ישראל. "איראן ניתקה את עצמה מן העולם, ישראל דוהרת ליעד הזה. עד השבוע נשאו שתיהן בגאווה את התואר 'מדינות לא רציונליות' – כלומר, כאלה שהגיונן המדיני שואב את עוצמתו מעולמות טרנסצנדנטליים, מצווים אלוהיים שאדם אינו רשאי לערער עליהם. החתימה על הסכם הגרעין הותירה את ישראל בודדה במערכה על קידום האינטרסים של אדוני צבאות."
מעצמת הטרור הג'יהאדיסטית היא מדינה רציונלית בעיני ה"פרשן", להבדיל מהדמוקרטיה הליברלית הישראלית, כיוון שהיא הסכימה לעסקה שהופכת אותה למעצמת סף גרעינית תמורת הסרת הסנקציות נגדה.
פרשנות...
* סבלו של ח"כ גטאס – בתגובתו על החלטת ועדת האתיקה של הכנסת לנזוף בו נזיפה חמורה על השתתפותו במשט לעזה, אמר גטאס, בין השאר, שהוא "בן לעם הפלשתינאי הסובל וממשיך לסבול מן הכיבוש ומהמשך המפעל הציוני."
כדאי לשים לב לדברים. לא רק אקיבוש, אלא המשך המפעל הציוני, כלומר עצם קיומה של מדינת ישראל.
* היכונו לביאת ה... – אהוד ברק מאותת במרץ על כוונתו לחזור על תקן משיח ולגאול את ישראל. בטרם ניפול שדודים למרגלותיו, להלן – תזכורת.
12 ראשי ממשלה היו לישראל. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם. לא היה מדינאי ישראלי, לפניו או אחריו, שגרם למדינת ישראל נזק בלתי הפיך, כמו הנזק לו גרם ברק. בוועידת קמפ-דיוויד ניפץ ברק, על דעת עצמו, ללא דיון בממשלה – לא כל שכן החלטת ממשלה, ללא כל תהליך בירור דמוקרטי, את בסיס ההסכמה הלאומית הרחבה בישראל, כפי שהיטיב יצחק רבין לבטא אותה בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו: התנגדות עקרונית לרעיון הנסיגה המלאה, ירושלים השלמה וסביבותיה בריבונות ישראל, בקעת הירדן רבתי בידי ישראל וכד'.
ואילו אהוד ברק, פחז כמים, ללא בקשת מנדט, מחק את כל הקווים האדומים של רבין, ובהבל פיו הפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". אפילו את מר"צ ו"שלום עכשיו" הוא עקף. הכול, מתוך שיגעון גדלות של מי שיודע הכול טוב מכולם, מי שבז לכול מי ולכול מה שקדם לו ויבוא אחריו, בשכנוע שהנה הוא, ורק הוא, האיש שיביא לישראל את השלום המיוחל.
שלום הוא לא הביא. הוא כן הביא מתקפת טרור שלא היתה כדוגמתה, בה נרצחו 1,500 ישראלים. ואת האבן שהוא זרק, אלף חכמים אינם מסוגלים להוציא עד היום. יצחק רבין, שעמדותיו והקווים האדומים שלו היו ידועים, נחשב בעולם למנהיג מתון המוכן לפשרות מרחיקות לכת למען השלום. לאחר הצעות ברק, שבהמשך הוגדרו ביוזמתו כ"מתווה קלינטון", מי שעומד על מעט מזער מן הקווים האדומים של רבין, מוקע כ"סרבן שלום".
אחרי שערפאת דחה את הצעתו, הוא לא הכריז שהצעותיו בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות, אלא המשיך לחזור עד לזרא על הגדרתו אותן כ"זה המתווה ואין בלתו."
לאחר פרוץ מתקפת הטרור הוא זחל על גחוננו לעזה, תחת אש הטרור והלינץ', והציע הצעות מרחיקות לכת עוד יותר לערפאת, ובלבד שיוכל להציג לציבור איזה נייר שבועיים לפני הבחירות. ואחרי שנדחה באופן משפיל, ודחלאן "המתון" הגדיר את הצעותיו "חרטא ברטא", הוא הופיע בשידור בחירות אחרון בטלוויזיה ואמר שהגענו עד לצעד האחרון לפני השלום, וביקש מהבוחר לתת לו את המנדט לעשות את הצעד הנוסף. אמירה של מהמר על סף תהום.
עוד קודם לכן, בשנה הראשונה לכהונתו, ניסה ברק באובססיה מטורפת, יותר מכל ראש ממשלה אחר, למסור את הגולן לאסד (האב) אותו הגדיר: "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית." היום, כל מי שעיניו בראשו, ואינו מתאמץ במיוחד לרמות את עצמו, מבין איזה אסון הוא היה ממיט על ישראל, אילו הצליח, חלילה, במזימתו.
* מחוץ לכותלי בית המשפט – בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין המגוחך של בית המשפט המחוזי, על פיו יש ל"אם תרצו" סממנים פשיסטיים. יותר משבית המשפט העליון "ניקה" את "אם תרצו", הוא טיהר את דמותה של מערכת המשפט הישראלית.
...וגם עכשיו אני סבור, ש"אם תרצו" לא היו צריכים לתבוע את יוזמי קמפיין "אם תרצו תנועה פשיסטית", ושעדיף להשאיר את המחלוקות הפוליטיות מחוץ לכותלי בית המשפט. וכך בעצם קבע בית המשפט, בהסכמה עם הצדדים.
* הרמוניה – כשאדר כהן סיים את תפקידו כמפמ"ר אזרחות במשרד החינוך, לא הוארכה כהונתו. בעקבות זאת, החל מסע תקשורתי וציבורי שהציג אותו כמי ש"הודח", בשל עמדותיו ה"שמאלניות". תמונה שהתאימה היטב לנראטיב הרדיפה, הבכייני והפרנואידי, של גורמים מסויימים מאוד בציבוריות ובתקשורת הישראלית. האמת היא, שעמדותיו של אדר כהן, הן הרבה פחות "שמאלניות" משל אלה שנאבקו נגד "הדחתו", והוא נהפך, שלא בטובתו, סמל לדרך שהוא עצמו רחוק ממנה.
אדר הוציא לאחרונה ספר חדש: "שניים יחדיו: מורה דרך לחינוך יהודי ודמוקרטי." בראיון ל"הארץ", מגולל אדר את משנתו, הרחוקה מהניסיון להציג סתירה בין השתיים ולהדיר את היהדות בשם הדמוקרטיה.
אדר הציג בראיון ארבע גישות לדילמת השילוב בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים:
א. גישת הסתירה, לפיה לא ניתן ליישב את המתח בין הזהויות ועל כן יש להכריע ביניהן (כאלה, אגב, יש בשני הקצוות – אלה המנסים להדיר את הערכים היהודיים בשם הדמוקרטיה ואלה המנסים להדיר את הערכים הדמוקרטיים בשם היהדות. א.ה.).
ב. גישת הקונפליקט, שערה למתח בין שני המושגים אך אינה בוחרת באחד מהם.
ג. גישה דיאלקטית, המכירה במתח בין זהויות אך לא רואה בו איום, אלא הזדמנות.
ד. גישת ההרמוניה, המבקשת למצוא השלמה בין הערכים.
אדר מצדד בגישה ג'. "המפגש בין גישות ותרבויות שונות אינו כורח, אלא ערך וחוויית חיים חשובה".
ככל שהחלוקה של אדר סכמטית, זו הצגה די נכונה של מכלול הגישות לנושא. אני קרוב לגישה ד'. אדר מציג אותה באופן שלילי, "ניסיון למצוא השלמה בין הערכים בכל מחיר... מוכנים לטשטש את המתחים ביניהם." איני מחפש השלמה בכל מחיר, ואיני מטשטש מתחים. אני חושב שיש גוזמה רבה בהצגת המתח בין הערכים. אלה ערכים שאין ביניהם ניגוד מובנה, אף שפה ושם צצים ביניהם מתחים. אני מאמין שנכון לבנות את החברה הישראלית על מכלול ערכים יהודים ודמוקרטיים, שבדרך כלל מיטיבים ליצור הרמוניה ערכית. אני רואה בכך אתגר של בניין אומה וחברה, אתגר חינוכי ותרבותי ממדרגה ראשונה. אני מאמין, שזו הדרך הראשה של הציונות. אלה המכרסמים בהרמוניה הזאת ומציגים מצג שווא של לעומתיות בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים, ואחת היא אם הם עושים זאת בשם ערכי היהדות או בשם ערכי הדמוקרטיה, מכרסמים ביסודות המפעל הציוני, היהדות והדמוקרטיה.
* ארגון טרור – יש לקוות שהקלון שהמיטו על ישראל אוהדי בית"ר, יעורר סוף סוף את המדינה להילחם מלחמת חורמה בתופעה הזאת, של אוהדי בית"ר (קומץ?) החוליגנים, ובעיקר, לשבור את ארגון הטרור "לה-פמיליה". להילחם באלימות שלהם, בגזענות שלהם, בכהניזם שלהם, בביריונות שלהם, בזוועת צווחות ה"מוות לערבים" שלהם. עד חורמה.
* עקרון האחריות המשותפת – ראש ממשלת יוון ציפראס פיטר שני שרים מממשלתו, כיוון שהצביעו בפרלמנט נגד ההסכם שחתם עם האיחוד האירופי. יוון אמנם אינה מופת של דמוקרטיה יציבה ומסודרת, אולם החלטה זו של ציפראס מוצדקת לגמרי, ומבטאת את אחד העקרונות המרכזיים של משילות – עקרון האחריות המשותפת. שר יכול להתנגד להחלטת הממשלה, אולם מרגע שהיא התקבלה הוא נושא באחריות לאותה החלטה כמו תומכיה. עליו להצביע בעדה בפרלמנט, או להתפטר.
עיקרון זה תקף בכל דמוקרטיה וגם בישראל. לפני הבחירות, הופץ פוסט ויראלי ברשתות החברתיות, ובו טבלה שניסתה לפגוע בדמותו של כחלון ולהציגו כאנטי חברתי. הטבלה הציגה את הצבעותיו בכנסת נגד חוקים חברתיים, בהיותו שר. היה זה תרגיל דמגוגי ופופוליסטי. שר אינו נבחן על פי הצבעותיו בכנסת, כיוון שהוא מחויב לתמוך בעמדת הממשלה. שר נבחן על פי מעשיו ופעולותיו ועל פי הצבעותיו בממשלה.
במסגרת מחקר שאני עורך, קראתי לאחרונה את פרוטוקול ישיבת הוועדה המדינית של מפלגת "אחדות העבודה – פועלי ציון" מפברואר 1957, שדנה בנסיגה מסיני ורצועת עזה אחרי מלחמת סיני. אחה"ע התנגדה בחריפות לנסיגה, הפגינה נגדה, דובריה יצאו נגדה ושריה הצביעו נגדה בממשלה. מה תעשה המפלגה לקראת ההצבעה בכנסת? לא היה אפילו קול אחד שקרא להישאר בממשלה ולהצביע בכנסת נגד עמדתה. הוויכוח היה על השאלה, האם נכון לפרק את השותפות הקואליציונית בין מפלגות הפועלים בשל המחלוקת הזאת. מיעוט טען שיש לפרוש מן הממשלה. הרוב הכריע שיש להישאר. בדיון בכנסת, דוברי המפלגה הסבירו מדוע הם מתנגדים להחלטה, והבהירו שיצביעו בעדה, כי הם חושבים שנכון שהממשלה הזאת תמשיך להוביל את המדינה.
אפשר, לכאורה, למצוא דמיון בין הצעד של ציפראס לצעדו של שרון, שפיטר שרים שהתנגדו להתנתקות. אך בין שני המקרים יש הבדל מהותי. שרון פיטר שרים שהתנגדו להתנתקות, ערב (!) ההצבעה בממשלה (!), כדי להבטיח שיהיה בה רוב מלאכותי. הוא לא פיטר את כל המתנגדים, אלא רק שניים, כי זה מה שהיה חסר כדי להבטיח את הרוב. בכך הוא נהג בצורה אנטי דמוקרטית חסרת תקדים.
* הפליקפלק של ציפראס – ערב משאל העם ביוון, הצבעתי על המוזרות של המשאל – לא משאל על הצעה שהממשלה יזמה, העבירה בפרלמנט והביאה להכרעת העם, כשהיא דוחפת להצבעה בעד והאופוזיציה דוחפת להצבעה נגד, אלא עקיפת הפרלמנט והבאה לעם של הצעה שהממשלה מתנגדת לה. ואף הצעתי השערה, שנראתה קצת מופרכת, על פיה ציפראס הבין שאין לו מנוס אלא להיכנע לדרישה האירופית, כדי למנוע את קריסת הכלכלה היוונית, אך קשה לו לחזור בו מהקו שעליו קיבל מנדט מהציבור, והוא מצפה שהעם יוציא לו את הערמונים מהאש ו"יכפה" עליו את קבלת הצעת הנושים. אני מודה, שגם לי ההסבר הזה נראה כהשערה פרועה.
היום, בעקבות הפליקפלק של ציפראס, אני נוטה לחשוב שצדקתי. העם הבריז לציפראס, ותמך ברוב גדול בהצעתו להתנגד להצעת האיחוד האירופי (אגב, ניתן להעריך את העם היווני, שהיה מוכן לשנות סבל למען הכבוד הלאומי). אבל לנוכח תוצאות המשאל, ציפראס לא יכול היה להישען על העם, ובמהירות שיא נהג בניגוד מוחלט להצבעת העם, וחתם על הסכם שיש בו רק שינויים קלים לעומת ההסכם שהעם דחה.
* שיח העקדה – בגיליונות האחרונים של "חדשות בן עזר" נערך דיון בסוגיית שיח העקדה בתרבות הישראלית, ונאמר שמי שהכניס אותה לחיינו היה חנוך לוין בראשית שנות השבעים.
אין זה נכון. שיח העקדה מלווה את הציונות מראשיתה, כביטוי למחיר הדמים הכרוך בהגשמתה ובקיומנו בארץ. המהפך שחנוך לוין היה ממבשריו, היה הפיכת שיח העקדה לשיח קורבני, מתבכיין, המבטא מסר לפיו חללי צה"ל הועלו לעולה כקורבן שווא. השיח המקורי העלה על נס את מסירות הנפש של הלוחמים, המוכנים לסכן את חייהם למען תקומת ישראל וביטחונה.
בטקס סיום קורס קצינים ב-1955 אמר דוד בן גוריון: "צבאנו לא הסתפק בשכלול חומרי וטכני בלבד. ידענו מהרגע הראשון, כי סוד הניצחון הוא לא בנשק וגם לא באימון ובארגון, אם כי אלה חשוב וחיוניים כמוהם, אלא ברוח-האדם, בחזון הפועם בלב ומחשל רצון הלוחם. מנצחים לא בכוח הפקודה אלא בכוח השליחות. ... משנה לשנה גבר בצבא רוח הגבורה, הנאמנות והאחווה, ואם מותר להגיד – רוח-העקדה, זאת אומרת כושרו של אדם לחרף נפשו למות על חזון חייו וחזון חי עמו, ואיני יודע אם יש בעם גוף יותר מלוכד, מסור ואסיר-יעוד מצה"ל."
* ביד הלשון: משכנא – בפינתי הקודמת הצגתי את המקור המשנאי ל"תעזבנו יום, יעזבך יומיים" של מאיר אריאל.
המשנה מציגה דוגמה: "לשניים שיצאו אחד מטבריא ואחד מציפורין ופגעו זה בזה בחדא משכנא. לא הספיקו לפרוש זה מזה, עד שהלך זה מיל וזה מיל. נמצאו רחוקין זה מזה שני מילין."
שני אנשים שיצאו – האחד מציפורי והשני מטבריה נפגשו אי שם באמצע הדרך. לאחר מכן הם המשיכו ללכת. כל אחד מהם הלך מיל אחד, ולכן הפער שנפער ביניהם היה של שני מיל.
היכן הם נפגשו? במשכנא. משכנא היה יישוב יהודי בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, באמצע הדרך בין שתי הערים המרכזיות בגליל, ציפורי וטבריה. המקום נמצא על תל, סמוך (מצפון) למחלף גולני. אותה גבעה נקראת חרבת מסכנה, שם המשמר את שמו המקורי של היישוב היהודי.